תושבים כותבים

חברים של פעם/ רתם שמיר  


רוב זכרונותיי מחברים רחוקים
כאלה שפעם מילאו לי את החיים
את הבוקר בכיתה, ההפסקה והחוגים
צחקנו ביחד, עשינו חיים
נפגשנו בחצרות, הסתובבנו במושבים
טיפסנו על גבעות, נפלנו מעצים

והיום שאחרי, היה עטוף בחוויה
כי רק אנחנו יודעים את הסיבה לכל שריטה ושריטה
על הראש וגם ברגל ועל היד ליד המרפק
זאת מהנפילה, והשנייה מהברזל
השלישית כי לא קפצנו מספיק רחוק
ונתקענו בין הבלות עם רגליים יחפות

החברים של המושב, של השכונה של החיים
התפצלו ממזמן לכיוונים כל כך שונים
אחד כבר אבא, אחר בלימודים
יש אחת שעוד בצהל, כנראה לא הבינה את החיים
לעיתים רחוקות אנחנו נפגשים במושב
באיזה טקס זיכרון, או חגיגות של חג החלב

כל אחד בראש אחר, כל אחד על זמן שאול
מעניין מה יהיה אם ניפגש לעוד מירוץ על המסלול
נרוץ ביחד יחפים ברחובות של המושב
עוד לפני שהיו שלטים של שמות לכל סימטה
האם עוד אנצח או ששוב אפול ואפצע

האם נספור יחד צלקות משותפות
או שנאלץ להיפרד לפני פירוט החוויות
שכל אחד מאיתנו עבר, בכל אחת מהתקופות
תקופות של זעם תקופות של כיף
פעם לא היינו מעזים לפספס
כל שינוי, כל מבט חולף
היינו מלאים באחד מהשני
עם כל כך הרבה כיף 


          מוקדש לשנתון 1992 של מושב באר טוביה

               באהבה וגעגועים

רתם שמיר 💜                       




באר טוביה השתק לשנה"  כתבת תחקיר של ה"דף לחבר"


כבר מזמן רציתי לכתוב על קבוצת הוואטסאפ של באר טוביה. יש לכך הרבה סיבות. אבל ה"הטריגר", זרז בעברית, שגרם לי לשבת ולכתוב הוא אירוע  שהתרחש ב - 27.07.17 בשעה 01:50. בחורה שמופיעה אצלי תחת השם מירב שולחת מסר "מישהו ער ויכול לפתוח את השער בבקשה?" סוף ציטוט. אחרי דקה 01:51 "תודה" סוף ציטוט. 

אני מבין שהגברת הנ"ל דבר ראשון שעשתה עם הצטרפותה למושב, צרפה את עצמה לקבוצה כדי להיות מחוברת לכל מה שקורה כאן ועכשיו. היא אפילו עדיין לא פנתה לצלילה שתצרף אותה לקוד פותח שער.

אם תרצו זו דוגמה חיה לחשיבות הקבוצה.

עדיין נשארתי סקרן, מי היה ער או ערה בשעה כזו, באמצע השבוע ומדוע?

בכלל בדקתי ומצאתי שהקבוצה חוגגת בימים אלה שנה להיוולדה. מיהו האלמוני שמספרו מסתיים ב-3223 שיסד את הקבוצה שמונה כיום 246 חברים. נדמה לי, כמי ששנים היה חבר פעיל בדף לחבר המקומי, אין ספק שייסוד הקבוצה תורם רבות לשיתוף מהיר קל ואיכותי של הקהילה.

אם פעם הדף לחבר היה ממלא חלק גדול מהפונקציות האלה הרי שהווטאסאפ המקומי החליפו ובגדול.

הוותיקים ובמיוחד אלה שעדיין אין להם סמרטפון וחלק שיש, ועדיין לא יודעים להשתמש, הכתבה שלי נועדה לספר להם מה הם מפסידים ומה הם יתרונות הקבוצה.

אם בדרך כלל לקבוצה יש מנהל אחד אז לקבוצה הזו מספר מנהלים. וראה זה פלא, למרות שאומרים שאי אפשר לנהל עסק עם יותר ממנהל אחד, כאן זה עובד נפלא. עיקר תפקידו של המנהל הוא לצרף לקבוצה אנשים המעוניינים בכך.

אז מה הנושאים של קבוצת "באר טוביה השתק לשנה"


הקבוצה מושפעת באופן מידי מכל מיני מאורעות קטנים וגדולים הפוקדים את חבריה. בניגוד לדף לחבר, שיוצא פעם בשבוע והידיעות הן בדיעבד, לא בזמן אמת. כאן המאורעות הם "און ליין" משודרים בזמן אמת וכוללים תגובות קצרות או ארוכות של משתתפי הקבוצה.

אז יש תקופות "שבאר טוביה השתק לשנה" היא כמו המדור לחיפוש קרובים סליחה,כלבים. כמובן שיתרון גדול הוא התמונה של הכלב ללא הבעלים. אם בכלבים עסקנו, הרי התפתח דיון ארוך ונוקב לגבי כלבים ברחוב, המסתובבים חופשיים, ומפחידים ילדים והולכי רגל תמימים. בדיון שהתפתח היו שצידדו  בחופש הכלב, והיו כאלה בעד רצועה, קולר, ובעלים. כמו שיש ימין קיצוני כך גם קיים שמאל רדיקאלי.

לרדיו יש את גלגלי צה"ל על פקקים ברמה ארצית לנו יש בקבוצה דיווחי תניעה ברמה המקומית עם פקק קבוע בין 07:30 עד 08:30 ברמזור ימינה לאשקלון ושמאלה לתל אביב. פקק ולא בגלל "מופע רמזור קצר".

אם בתחבורה עסקנו, הרי הקבוצה משמשת גם כלי תקשורת להסעות , טרמפים, הובלות וכדומה, כך שאולי אני שוקל, למכור את האוטו, ולהיעזר  במכוניות הרבות שנוסעות מכאן לשם, ומשם לכאן, בכל רחבי הארץ. 

 אם משהו רוצה לדעת על בעל מקצוע בסביבה, הוא מיד נענה על ידי חברי הקבוצה, וגם אני נעזרתי בחוכמת ההמונים.

שמים לב לכמה דברים טובים שהקבוצה תורמת. לפעמים גם החברה מוכרים דברים שקצה נפשם והביקוש ככה ככה, אבל כאשר החברה מוסרים דברים בחינם תוך שניות הזריזים מגיבים ולפעמים רק מצלמה פוטופיניש, של שניות, מפרידה בין הזוכה לבוכה.

תקלות של הרגע האחרון גם הן נעזרות בקבוצה. שני כרטיסים מיותמים להצגה היום בערב. "נא לפנות אלי בפרטי" . אגב לפני כחודש עקרת בית נואשת (השם שמור במערכת) פנתה ב- 22:00 אל הציבור הרחב בבקשה נרגשת "למי יש אבקת סוכר". בקצב הזה אני לא אתפלא אם נמצא יום אחד פניה בחצות הלילה  "למי יש אמצעי מניעה" . גלשתי קצת (מתנצל בפני קוראי הדף) אז נחזור. נושא חשוב שמטריד הורים צעירים זה החינוך של ילדיהם. אז אפילו עצומה דיגיטלית היא חלק מהעניין. אני עדיין זוכר את עצמי מכתת את רגלי, מבית לבית מנסה ללא הצלחה להחתים חברי מושב בעניין כלשהו .

 

אפשר היה עוד להרבות בשבחי הקבוצה אך מה קורה שרוצים לעזוב.

מכירים את האירוע (הרצאה כלשהיא) שאתם רוצים לעזוב בשקט בלי שאף אחד ישים לב ואז בדיוק שאתם קמים, הכיסא שלכם משמיע חריקה קשה ועוד הטלפון שלכם מתחיל לצלצל ואתם לא יודעים איפה לקבור את עצמכם.  אין לעזוב את הקבוצה בשקט כי אז כל 245 הנותרים בקבוצה רואים שחור על גבי לבן שעזבתם. אז אל תעזבו, רק כדי שלא ידברו עליכם בקבוצה.

לסיכום אני מפרגן לקבוצה וישי זולר אחד המנהלים ששמתי לב, שהוא דואג למקד את הקבוצה מדי פעם, כאשר היא מתחילה להתפזר.

אבל חברים יקרים האם לא הגיע זמן שדף לחבר יהווה מחדש כלי תקשורת תרבותי ציבורי אם תרצו התאגיד הציבורי של באר טוביה, יחדש את ימיו כקדם ויקבל מקום של כבוד ליד הטכנולוגיה החדשה, ולא יהיה דף הודעות בלבד. 

"מי לאדוני -אלי"         

רועי יעקובי

 


חזרה לעתיד

לפני ימים אחדים קראתי בעיתון מודעת אבל המודיעה על מותו של בנימין (בני) קדם. בדף לחבר האחרון הייתה כתבה של איה בצר המספרת לנו על חייו ועל פועלו של בני ועל קשריו עם באר טוביה. יש להניח שאילולא המודעה בעתון אף אחד מחברי המושב לא היה יודע מי הוא בני קדם והאם הוא עדיין חי או שכבר לא. מקרה זה העיר אצלי זיכרונות על מנהגי האבלות שהיו מקובלים במושב וכיום אינם קיימים יותר, כאשר אחד מחברי המושב נפטר היו מפרסמים בעיתון מודעת אבל מטעם כל חברי המושב.
 לא היו מקרינים סרט באותו שבוע ואפילו חגיגות היו נדחות או מבוטלות.
לאחרונה נכנס מנהג חדש שלא מפרסמים מודעות בעיתון ובמקום זה מעבירים הודעה בסלולרי ( לא לכולם יש) בכדי לחסוך את מחירה הכבד של המודעה (4000 ש"ח) בכדי לחדש את הנוהג של פרסום מודעה בעיתון על המעוניינים בכך לחתום על עצומה, לשם כך אני מציע שכל מי שרוצה לחתום יטלפן אלי וברצוני לרכז את החתימות.

 בתקווה להיענות רבה למען מטרה מכובדת וחשובה זו.
08-8581007 - אריה פליישר
 נ.ב אם במקרה ואין מענה אפשר להשאיר הודעה בתא הקולי.



פינת השלולית

הראשנים שבשלולית המתייבשת שוחים אל מרכז השלולית מקווים שזה יקח זמן רב כדי שיהפכו לצפרדעים ויוכלו לקפוץ ולשרוד יחפשו שלולית אחרת,
או מקווה קבע לקרקר להנאתן.
ואנחנו? נהייה צפרדעים? כן!!
נהייה דו-חי כמו הצפרדעים : עכשיו מושב ואח''כ ישוב קהילתי.
נזכרתי בטיולים השנתיים שלנו בבי'ס וטיולי התנועה והגדנע, היינו הולכים בטור ארוך ואם היית צריך להתפנות היית עלול לאבד את הטור ו"ללכת לאיבוד". ההוראה תמיד הייתה: נאבדת עמוד במקום, אל תזוז. הסיכוי שימצאו אותך גדול מזה שאתה תמצא את האחרים.
למה כל זה? כי איבדנו את הדרך וצריכים לעמוד במקום, לעצור.
שמישהו ימצא דרך למנוע את גזילת האדמות ויש סיבות כבדות משקל:
אנו חקלאים ואצלנו "אמצעי" ייצור = אדמה ומים.
אנו רפתנים בעוטף עזה, יש עדיין אפשרות לאכלס נחלות פנויות ולהגדיל את מס' האוחזים בחלקה חקלאית בגודל 35 דונם לפי תקן.
8 דונם  מזה ירשמו בטאבו בהמשך. יהיה במושב זכות ל 75 דונם פ.ל.ח (בכל נחלה חצי דונם).
נהיה 150 משקים על משבצת כשבעתיד יהיה יותר קל לבנות 3 בתים על נחלה.
כל זה שווה הרבה יותר ממה שמציעים בעל פה. במשא והמתן הרחוק מעיני הציבור.
 ראה החלטה מ - 19.2.97 ( לפני 20 שנה) שורה שלישית לפני הסוף.
כן, כן, ההחלטה ההיא שהודפסה ונשלחה למינהל הייתה מול הבטחות בעל פה.
החלטת האסיפה ההיא בוטלה ב 17.9.98.
בואו נשמור על המשבצת כמו בנהלל.

דרך אגב - אף אחד לא בדק אם המיסוי על "קרקעות חקלאיות" בתוך ישוב קהילתי, שעם זה נישאר אחרי התהליך, יהיה באותם סכומים כמו היום.
כי הת.מ.א.ות משתנות.




יחיעם אבידן



פינת השלולית

מעניין איך יכתבו ההיסטוריונים, או משני ההיסטוריה העתידיים.
הם בלי בושה יקראו לעצמם מייבשי השלולית, משוררים יכתבו בלדות וסיפורי גיבורים, איך הם הצליחו מתוך משרדיהם הממוזגים והמשרות נושאות משכורת שמנמנה שלהם לייבש את הדור השלישי והרביעי של מייבשי הביצות האמיתיים, ששוחים באדישות אל מרכז השלולית, או שלא שוחים כלל, סימנו את עצמם בחוץ

האם אפשר להתעורר? אולי עם קצת מתמטיקה זה יעזור:
יש 1960 דונם, עם קצת מסחרה ופצ'ה-מצ'ה (מכרזי בלוף למקושרים או להבדיל, עבודה ממלכתית נאמנה) יחלקו ויוציאו למכרז 3920 חלקות מופשרות של חצי דונם (או אולי שטחי מסחר או בנייה רוויה).
3960X1,000,000 = 3,960,000,000
כמעט 4 מליארד ש"ח, הזוי לא?
על מנת לעורר את השחיינים העייפים אני אגזים : ה 19 וחצי דונם שאתה המושבניק נותן בחסות האסיפה הכללית תחת איזה מעטה של החלטות ת.מ.א שמשתנות לבקרים שווה ערך: 39,000,000 כ- 40 מליון ש"ח לכל משק.
אתה מבין את זה מר ברוך? תתעורר!

אני מניח (דעה אישית) שמול מתמטיקה שלעיל נוכל לעמוד מול פקיד זמני ולקבל משהו קבוע: הבטחה שלעולם לא יקטינו אותנו עם ת.מ.א חדשה ושינוי "תקן".
לפי הבנתי האישית לא נזכה בסכומים האלה אלא אם כן זה יהיה מכשיר לביטול הגזרות בלבד, שירתיע את הפקיד.
מה שכן נעשה ניכנס למשבצת עם חלקות הקבע שלנו נסמן באופן עצמאי את חלקות ב' כמו שעושים כעת עם חלקות א' ועם מפות מסודרות ניגש לרשום אותן בספרי האחוזה "טאבו".

שבת שלום
יחיעם אבידן

בנתיים אני מבקש ממומחה לעניין לבדוק אם השטחים שמהם "מגרדים" את החקלאים ש"בחוץ" לא עברו כבר שינוי יעוד בלתי הפיך, והאם בעל הבית של המינהל, השר המזדמן, מעורב בתהליך הזערורי שלנו לדידו, בצורה מודעת.
                                       הנ"ל.


                         לחברים שלום                            

לפני כחודש ימים התרעתי בדף לחבר על הצורך הדחוף בהקמת כיכר להכוונת התנועה ללא רמזור.

כיכרות כאלו הוקמו בכל המושבים והקיבוצים והערים ועכשיו הגיע תורנו.

הוכח שכיכר ללא רמזור מצילה חיים.

לאחר שקמה ההרחבה-המשבצות ואיכלוסן, מספר התושבים במושב הוכפל ומונה כ 1000 נפש, מספר המכוניות הוכפל והעומס בכבישים גדל: מכוניות, טרקטורונים, עגלות בליל, משאיות, אוטובוסים להובלת תלמידים, ופה ושם שופלים.

ילדים רוכבים על אופניים, בחלקם בלי קסדה בחלקם בלי פנסי תאורה, הכל יפה ומבורך.. אבל הכבישים נשארו אותם כבישים, המדרכות אותן מדרכות, והנהגים שיהיו בריאים, מתוך להט היצירה שוכחים לפעמים חוקי תנועה, שיחות בסלולרי תוך נהיגה ובתוך המושב לא תמיד "צריכים" להיות חגורים וגם אופנועים בודדים דוהרים בטרוף ולפעמים עם גלגל באויר. ואין ויכוח שהתנועה צפופה והסכנה רבה.

בואו נתרכז בנושא הכיכר: הצרכנייה, הנהלת החשבונות, המזכירות, הדואר, גני ילדים רבים, צהרון גדול חדש ובריכת שחייה בקיץ ואולי בעתיד גם בחורף.

הצומת שאני מדבר עליו מנקז תחבורה מארבעה רחובות. במקום שתקום ה"כיכר" מסתבר שהבוסטר של סשה גמר את תפקידו, וגם אפשר לגלח פינה גדולה משטח בריכת השחייה, כמה מטרים, כך שיש מרחב מספיק גדול לבנות כיכר.

אך  להכנה, תיכנון וביצוע צריכים את עזרתם של ההנהלה וועד המושב ונציגנו במועצה האזורית, שהיא בחלקה הגדול גם המבצעת וגם אולי המממנת, וכמובן בעזרת הציבור.

אני לקחתי על עצמי משימה ואני חושב על כך ברצינות רבה. ביום שלישי הקרוב 17.1 תתקיים אסיפה כללית בבית הבנים, אני מתכוון להעלות את הנושא במסגרת שאילתה לפני התחלת האסיפה, שיש לה סדר יום משלה, ולבקש שהנושא יעלה לדיון כנושא מס' 1 בסדר היום של ההנהלה החדשה וועד המושב.

                                                                                                        
                                                                    בברכה, עודד שמואלי

---------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

משק העופות במושב באר טוביה

מושב באר טוביה הוא מהמאוכלסים ביותר במשקי עופות בתחומי מדינת ישראל. 4 חוות רבייה כבדה (בשר),3 חוות רבייה קלה(הטלה), 5 חוות גידול פרגיות  ו3 לולי הטלה. בתפוסה מלאה מעל250 אלף תרנגולות.


מחלת שפעת העופות:

הנגיף המדובר הינו H5N8 שעדיין לא נמצא קשר בינו ובין תחלואה אנושית אך הינו נגיף קטלני למשק העופות. הסימנים הקליניים מופיעים עד 72 שעות ממועד ההדבקה ושיעורי תמותת העופות גבוהים ביותר. מדיניות מדינת ישראל בפרוץ ארוע שפעת העופות הינה השמדת העופות הנגועים והטלת סגר ברדיוס 10 קילומטר ממוקד הארוע למשך חודש לפחות.

הנגיף מועבר בעיקרו על ידי עופות בר ובאמצעות העברה פיזית  מעשה ידי אדם: מכוניות , ציוד, ובני אדם כנשאים.


שפעת העופות - באר טוביה

ביום ב 5/12/16 הוכרזה חוות גילעדי כנגועה בשפעת ולמחרת הוכרזה חווה נוספת של אותו משק כנגועה. השמדת שתי החוות ,30 אלף עופות, הסתיימה ביום שישי בערב.

במהלך השבוע נתגלו מקרים נוספים בחצור ובעין צורים. ביום ראשון נתגלתה המחלה במשק צור והשמדתו הסתיימה ביום שלישי. ביום רביעי (היום)  נחשד לול נוסף של גלעדי.

ריסוס דרכי המושב בחומר חיטוי לא התבצע ביום ראשון כפי שהובטח. נמתין מספר ימים  ונבצע בעצמנו.

ביום ב  שעבר הכריזו השרותים הוטרינריים באמצעות יחידת הפיצוח על שטחי המושב כשטחים בהסגר ונאסרה כניסת לא מורשים לשיטחי האלף תוך נסיון לפגיעה מזערית ככל הניתן בפעילות הכלכלית. הסגר הוטל כדי לתת סיכוי ולו מזערי להציל את שאר החוות וגם לצמצם מגע אנושי עם הנגיף. 


תודות:

לכל אותם המוני חברים שהביעו דאגה כנה ובקשו לסייע

תודה עצומה לשמעון זנזורי שתרם שטח, דחייה בשתילה של מספר ימים וזאת במאור פנים ונפש חפצה למרות שאינו מחויב.

תודה לאגודת באר טוביה ( אשר גולדמן) אשר הבין את חומרת השעה ופעל במסירות לסייע לצימצום הנזק הפוטנציאלי וסייע כמיטב יכולתו לאנשי הפיצוח   ואכן המושב זכה להערכה רבה על תפקודו בהכלת הארוע.

תודה לאלי דבי על העזרה המהירה.

תודה לתומר זולר על השעות הלא נגמרות.

תודה לחברת גימיק על הענות המיידית.


מורת רוח

למרות שארוע כזה הינו נדיר ביותר, אלים בצורה קיצונית ולמרות שהפגיעה בשגרת הלא מעורבים היתה מצומצמת  נתגלו אותם חברים שאין להם אלוהים כדיברי הכתוב: המסרבים לשאת באחריות המשותפת שמתבקשת בקהילה , פורצי הגדרות והמחסומים ( פיזית) והמלינים ללא הפסקה שאיני מציין את שמותיהם בשל הנוהג הקיים למנוע הלבנת פניהם ברבים.

                                                                                                אבישי צור


--------------------------------------------------------------------------------------------------


קצת היסטוריה וכמה הערות:


קראתי את כתבתו של שכני הצעיר אביטל גבע, שמבקש להקים להקת נוער במושב, ובכן היתה להקה כזאת, בשנת 1950! ומעשה שהיה כך היה: היינו מספר נערים בני 13 + קשיש מאיתנו מוקי וולף, עשינו הצגה בשם 'עלילות תום סוייר' מאת מרק טווין, הבמאי היה אליעזר אנסקי! כן אביו של השחקן אלכס אנסקי, איך הגיע הוא אלינו לפריפריה של אז? ובכן היה במושב מזכיר בשם יהושוע, עולה חדש מבולגריה, ידידו של אנסקי (שחפש אז עבודה+פרנסה). הופענו כמה פעמים במושב ואפילו הופענו בחיפה בקולנוע "שביט" ( איננו קיים יותר) תפקידי כחברו של תום סוייר, הסתכם בכך שאמרתי פסוק אחד : "ד''ר מה לך בבר מינן הזה", הד''ר אגב היה ד''ר (היום) מוקי וולף. החבר השני היה רמי קורן (קובנסקי) אמו של תום היתה גילה זולר (בורוכוב) לחיפה נסענו במשאית בגשם שוטף! ההופעה הייתה מוצלחת מאוד. תום סוייר היה משה טל ז"ל (אחיו של האלוף ישראל טל ואחיה של נעמי טל) אני מאחל לכל השחקנים דאז חיים ארוכים.
מכאן אני עובר ישר למאמר של אחיטוב גולן בענין מודעות האבל, אני חושב שהוא צודק במאה אחוז, ישר כח! אל נאבד את שארית הסולדריות החברתית שנשארה עדיין במושב, ונשמור על מסורת של 86 שנים.
ולקוראי ה''דף לחבר''  אני יכול לבשר שמושב באר טוביה זוכה לכבוד רב והערכה רבה, אל נאבד אותם!
אמנם בימים טרופים אלו בארצנו הקטנה כאשר אפסנאי מתמנה לשר הבטחון, אז הכל יכול לקרות אבל!!
ולסיום כמה מילים לזכרה של בת-עמי ז"ל, היא הייתה מדריכה הכיתה שלנו חודשים אחדים אמנם, אבל אני זוכר שדבריה היו נשמעים בקשב רב כי היו מענינים מאוד.
יהיה זכרה ברוך
                                                                    בברכת חברים, שבת שלום
                                                                                                  משה אוגרטן


----------------------------------------------------------------------------


פינת הכלב / רמי קורן


בעקבות סיפורו העצוב של רפי שמחוני על "כלבים באר טובינים גדולים" שתקפו את הכלב שלו, אני רוצה לומר שחלה כאן הדרדרות, או נכון יותר עליית מדרגה, פעם הכלבים כאן הסתפקו בשטויות כמו החלפת כפכפים או גניבת נעליים, לא עוד, אני רוצה לבפר לכם שכשבוע לפי המקרה של שמחוני, נטרף אצלי עגל בן יום. לא ננשך, נטרף. טרוף טורף העגל ואני לא אכנס לפרטים מוכמנים כי העיניין בחקירה (שלי), אבל בכל אופן אגיד לכם שיש חשודים. שניים.

אחד מההרחבה ואחד מהפריפריה של ההרחבה.

כמו שאמרתי הבולשת חוקרת, צפו להתפתחויות, תביעת פיצויים בדרך.

בינתיים שמתי לב שיש כלבים משוטטים הנעלמים לי מהעין לשבוע, עשרה ימים ואחר כך אני רואה אותם שלוש פעמים ביום במשך יומיים שלושה וזה עושה אותי לחשוב שכמה בעלי כלבים כאן מחזיקים אותם קשורים בדרך כלל, מצ'פרים אותם מדי פעם בסופ''ש ארוך חופשי, כך שהבעלים מרגישים טוב עם עצמם וגם חוסכים בונזו והכלבים בטח נהנים מהחופש, מנשנשים לעצמם את האוכל של החתולים שבשכונה, שליה מזדמנת או עגל קטן ברפת של רמי קורן.

נ.ב, כן, גם אני שמעתי על כנופיות של תנים שמסתובבים כאן, אפילו ראיתי אחד כזה מצוקמק, אבל זה לא הסיפור כאן.

ולמענכם בעלי הכלבים, אחזור על דברי חז"ל – כלב אסור מותר כלב מותר אסור.

 

     רמי קורן

--------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

הביצייה והמועדון שלפניה


המועדון הראשון הוקם בסוף מלחמת השחרור במרתף בית העם. יזמה את הקמתו שפרה ברוורמן אשר הגיעה לבאר טוביה לאחר שרות בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. בן הזוג שלה – מרדכי ברוורמן היה מקורב מאוד לקצינים בריטים ששהו במחנות צבא באזור ותרם רבות לביטחון המושב.

שפרה החליטה שמרתף בית העם מתאים להפוך למועדון – היא קראה לו ה"פינה החמה", ריהטה אותו בכורסאות ושולחנות נמוכים, והזמינה את החברות לבלות בערבים על כוס תה, שיחה, בילוי בצוותא ופטיפון עם תקליטים. קהל נשות באר טוביה היה מפוצל לשניים – הנשים הותיקות קשות היום והעובדות ללא הפוגה, ומולן – נשות הייקים שגם עבדו קשה אך עדיין נשאר בהן משהו מאורח החיים הארופאי – הן ברכו על החידוש ובאו למועדון בשמחה, שתו תה, שמעו שחרזדה  בפטיפון ונהנו.

האחרות, שלא הכירו מימיהן מוסדות בילוי כאלה, שקעו בכורסאות ונטרדו מהשלווה בזכרן את ספסלי הבטון בחצרותיהן שהגיעו ממחנות הצבא הבריטי בסביבה. הקפה היה מיותר להן  והן העדיפו לשתות בביתן תה וקקאו ולאכול טורט שנאפה בסיר עגול עם חור באמצע. העבודה הרצופה והקשה במלפפונים, ברפת, בחצר, בבית, ובמטבח התישו אותן והן מיעטו לבוא למועדון לבושות בחלוק עבודה או בחלוק של שבת. לאור כל זאת מועדון ה"פינה החמה" לא החזיק מעמד זמן רב ונמוג.


 על המועדון החדש – "הביצייה" התבשרנו לא מזמן וחשבתי מה הוא יציע - אם כמועדונים אחרים יהיה -  הרי בני באר טוביה יאלצו להתחיל לשתות בירה כי לפי הדיווח זהו מרכז המועדון.

אם נבדוק את צריכת הבירה במושב – נגיע לכמות השואפת למינימום, רק מעטים שותים והמבקרים במועדון נאלצים הרי להתרכז בעיקר בבירה. בלי להיות שם עדיין, אני מדמה שכוסות רבות הנמזגות נשארות מיותמות לחלוטין או לחצאים, אני בתור שתיין בירה ותיק מאחל למבלים להתרגל לבירה ולשים אותה במקום של כבוד במועדון.

אם זה לא יקרה, יתכן שהביצייה תדעך כמו ה"פינה החמה" בשעתה – וחבל!


אריה קרמר

----------------------------------------------------------------------------------------------------------------

מה קורה שביצייה של פעם פוגשת בירה מהחבית

לפעוטים והפעוטות יש את גן המשחקים ליד הבית כנסת. לנוער על כל גיליו יש את בית הנוער (אנחנו דור ה...) עדיין קוראים לו בית הנוער החדש להבדיל מ... כן למבוגרים (גיל פנסיה פלוס ) יש את בית הנוער הישן שהוא נקרא גם "מועדון ותיקים". אפילו המתים יש להם בית "הגבעה" בית הקברות.

לשכבה גדולה ביותר של גילאים, לתחום רחב ביותר עד היום לא היה בית לא היה מועדון. כי גם בוגרי צבא וגם הורים צעירים וגם הורים שילדיהם פרחו מן הקן מחפשים מקום נחמד להיות ביחד. התקשורת האלקטרונית המודרנית לא מחליפה את הרצון להיות ביחד. האדם יצור חברתי, מחפש את בני מינו ובטח מחפש קרוב לבית מרחק הליכה, נסיעה באופניים ואם כבר לנסוע אז בלי בעיות חנייה.

כל ההקדמה הקצרה הזו באה לספר על מועדון /פאב/(YOU NAME IT).

אז לי ברור שעד אתמול הייתה כאן ביצייה של המושב. לפני שנכנסים למקום החדש, קצת היסטוריה לא תזיק. בדרך כלל  החבר שלי "וויז" יודע את הדרך והחבר "גוגל" יודע לספר את כל מה שחסר. אז שמתי" ביציה של באר טוביה. העתק הדבק וזה התוצאה : "בד בבד עם הקמת המשקים החקלאיים, החלו בהקמת השירותים הקואופרטיביים: צרכנייה, מחסן אספקה, מחלבה, מחסן ביצים, מכון מים, הנהלת חשבונות, קופה וריכוז ענייני ההנהלה. בימים כתיקונם הייתי מיד פונה לבת עמי עמיר ובזכות ידע אישי  שלה, כל ההיסטוריה הייתה "נשפכת" אך הימים הם לא כתיקונם, בת עמי נפטרה בשבוע זה ממש ,ואין טוב ממנה בתחום.

בצר לי פניתי אל חבר ותיק אחר איה בצר וזכיתי לשמוע ממנו את תולדות הביצייה.

תחילת המקום באמצע שנות השלושים. היו יותר ביצים ממה שנאכלו בכל משק, וכך נוצר הצורך לשווק את היתרה. כמובן שהביצים שווקו ל"תנובה" שאז לא שמעה על המילה "סין"

בתחילת הדרך היה רק שיווק בהמשך גם התחילו למיין ביצים לפי גדלים.

מאחר וזה הכול היסטוריה אז תוך כדי השיחה יש גם בדיחה. את הבדיחה הזו שאני מכיר מזמן יחסו אותה למיקה עופר ז"ל  אבל איה טוען שהוא ממציא הבדיחה. אני כאן בדף לחבר כנראה עושה צדק היסטורי. (מקווה שלא מחולל מהומות) איה בצר היה מרכז המשק של באר טוביה. יש לציין שהיה מרכז המשק הראשון שכן עד אז הייתה משרה של מזכיר. יעקב אביצוק (גר בימים ההם בבית שהיום נמצא בו הבית של יחיאלה כצלנסון ), עבד באותם ימים בביצייה. בא אביצוק לאיה ואמר לו שהוא לא יכול להמשיך לעבוד בביצייה כיון שגם בלילה הוא רואה ביצים. אמר לו איה "אז תישן עם תחתונים". כמו הרבה שירותים שנסגרו במהלך השנים גם כאן הגיעה לקיצו המוסד ונשאר המקום עם השם. אגב  תרנגולות מטילות ביצים יש עדיין ,אבל עם פעם היו 100% כל המשקים אז כיום זה 3% שכנראה מייצרים הרבה יותר מ100% של פעם. הביצים נאספות מהמשקים ישירות לתחנות השיווק והמיון.

אז איך הופכת בייצה למועדון? כמו בכל תהליך של שינוי ויוזמה צריך "משוגע" או "משוגעים לדבר".

פנו לאגודה  לקבלת מקום לצורך מועדון. ומשם הדרך לביצייה הייתה קצרה.

תוך פחות מחודשיים חברו להם עשרות מתנדבים, תרמו מזמנם, מרצם וכישרונם והעמידו מועדון לתפארת. יש במקום תכנון וביצוע ברמה גבוהה ומודגש בהתנדבות.

בקרתי שהכל כמעט מוכן לפתיחה אבל יודע אני מה היה לפני ואיך נראה היום ובהחלט יש מקום לפרגון ענק.

ראיתי ושמעתי איך יו"ר ההנהלה אשר גולדמן מדבר בהתרגשות, על התהליך ועל החיבור הקהילתי הגדול  שנוצר תוך כדי. אני מאמין שמקום כזה בהחלט יכול לשפר את איכות חיי הקהילה וכמו שפעם היה ברור שהביצים  עוברות מכאן למסלול מוכר, כך גם המועדון יהיה חלק בלתי נפרד מהמקום. מקום שמתכנסים בו, נפגשים על כוס בירה וכד' רואים יחד שידורי ספורט, וסתם מרכלים  שותים, מספרים בדיחות גסות מנבלים את הפה, ושוברים שגרה.

במשך 85 שנה קמו כל מיני מועדונים במושב אבל מועדון מסוג זה מוקם פה בפעם הראשונה ועוד בהתנדבות מלאה של כוחות מקומיים. שמתם לב שלא הזכרתי שמות בכלל, של הוגי הרעיון, של פעילים בולטים, של מי עשה מה, של מי הרעיון של מנורות בתוך צנצנות חלב של מכון חליבה, הדלפק המרשים, המרפסת המגודרת עץ, העיצוב הפנימי ועוד כל מיני פריטים.

לא הזכרתי כי אני באמת בתום לב אמיתי לא יודע. אני יודע שהרשימה ארוכה ויש שתרמו יותר ויש שתרמו פחות, ויש כמוני שלא תרמו בכלל. אולי צריך לעשות  כתבה מיוחדת על האנשים שמאחורי לציין את כולם את תרומתו של כל אחד ולקוות שאיש לא יתפספס ואיש לא יקופח.

שם במועדון אמר לי פעיל "כל איש תורם במה שבחר לתרום ,ובמה שיכול ואוהב לתרום".

אני בחרתי לתרום מילים כי לכל אלה שעשו ואלה שיבואו וימלאו את המקום בחיים חדשים מגיע לאמר תודה וכל הכבוד.

                                                                           

                                                                                                                 רועי יעקובי

------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
כמה כסף עולה למות בעיתון?


אני אחיטוב גולן מותיקי באר-טוביה (נראה לי מוזר שאני מכליל את עצמי כותיק). לא יכול לעבור לסדר היום בלי להגיב להחלטה של הועד המוניציפלי שלא לפרסם מודעות אבל בעתון בשם מושב באר-טוביה.

כחבר מושב מלידה אני יכול לציין ללא בושה ובלי להתנשא שבנינו מושב לתפארת. בנינו מושב שעד לא מזמן רובינו עסקנו בחקלאות, התפרנסנו והיינו שותפים ליצירה משותפת. מושבנו התפתח בכיוונים שונים אך היה משהו שאיחד את כולנו לטוב ולרע . (כמובן שאין 100% בהרגשה זו אבל הרוב הרגיש כך).

אני מבין ששיקולי הועד בקבלת החלטה זו היו שיקולים כלכליים.

נכון שבעתיד הקרוב מושבנו יכפיל את מספר תושביו, ומטבע הדברים יעלה שיעור התמותה בקהילתנו.

אך יש לזכור שני דברים שהם העיקר:

א.   רוב המתיישבים החדשים הם אנשים צעירים ואני מאחל להם חיים ארוכים וטובים

ב.    כפי שציינתי בראשית דברי, אנחנו הותיקים שגם לנו אני מאחל חיים ארוכים וטובים, לא יכולים לקבל החלטה שתמנע מאיתנו להשתתף בפומבי באבלה של משפחה שהייתה שותפה ליצירה והלכה עמנו לאורך כל הדרך.

לא מכבר הלכו מעמנו שניים שהיו מאושיות החברה המקומית. חיים אבניאל ז"ל וטוני עמיר ז"ל ומודעות האבל היו מטעם המשפחה בלבד בלי השתתפות שלנו כְּחֶבְרַת באר-טוביה.

אני מבקש מהועד המוניציפאלי לחזור בו מהחלטה זו.

                                                                                       בברכה

                                                                                          אחיטוב גולן.

 ---------------------------------------------------------------------------------------------------------------------


אחרי מותה של אחותי חווה, מצאו ילדיה "אוצר" של מכתבים, שאספה במשך שנים.


ביניהם, מכתבה של אחותי הגדולה שושנה, שנכתב ב- 3 בדצמבר 1947, ובו היא מספרת לחווה על האירועים במושב בליל כ"ט בנובמבר ואחריו.


                                                              בת עמי עמיר

לחוה שלום!


הפעם את באמת צודקת בכעסך עלינו ולכן אשתדל לכפר על זאת בזה שאמסר לך פרטים מלאים ממש על הימים האחרונים.

ואתחיל ביום השישי שלפני המדינה היהודית.

חלק מהחברה ישבו אצלנו ליד הרדיו וחכו לתוצאות במתיחות רבה. והנה ברבע לפני שתים עשרה הודיע קול ירושלים שההצבעה נדחתה ל-24 שעות, ואז ספרו החברה בצחוק שהשוחט שלנו צדק הוא אמר שהמשיח לא בא ביום שישי אלא יבוא במוצאי שבת.

במוצאי שבת ישבנו אצל שרה, צחוקים במרפסת הקטנה שלה כדי לא להפריע בחדר לילדה, ושם ישבו כמה חברה ליד הרדיו ומסרו לנו את מצב העינינים מפעם לפעם עד שב11:1/2 כל כך התיאשנו שלא האמנו שבכלל יצביעו פעם והתפזרנו הביתה.

ואני כמו תמיד החלטתי לקרא קצת לפני השינה והנה ב12:1/2 אני שומעת צוחות ויללות, בתחילה חשבתי שאלה הם התנים שבמיוחד באותו ערב יללו. בכל אופן יצאתי החוצה והנה אני שומעת את קולו של מיכה לויט צועק בכל כוחותיו "כל האנשים לבית העם 33 נגד 13" וכך מקצה המושב ועד קצהו על אופנים ברמקול.    העירותי את כל הבית ולא הספקתי להסתובב והנה אבא ואמא כבר לבושים בדרך לבית העם. הערנו את כל הרחוב והלכנו גם אני וטוני. הגענו, ושם כבר שמח רוקדים הורה ליד בית העם לפידים בוערים על הגג העיקר שמח. לאט לאט התאסף כמעט כל הכפר ואז נכנסנו לבית העם. וכאן התחילה פרשה של נאומים כי פינשטין החליט שעד שהאוטו יחזור מהצרכניה עם המשקאות וכו... צריך לדבר ופשוט סחט נאומים, הזמין אחד לנאום ובינתיים בלשו עיניו בקהל אחרי קורבן אחר וכך עד שהכניסו את המשקאות עם הסנדויצים של לחם ונקניק שבזמן הנאומים הכינונו במשרד. בזמן הנאומים הציע מקנובצקי ואבא תמך בו, על תרומה למגבית הבטחון לעם והחליט שהכפר תורם 500 לירות והיתר תרומה חופשית אשר היתה בדרך כלל בין 5-10 לירות כל אחד: אפילו הסבא נתן 5 לא"י או יחזקאליה שינבוים למשל תרמה 10 לירות ותוספת לירה על כל בן שלה. כן שכחתי משהו ברמן הזקן ואשתו (הוריה של אשתו של חייקל) היו בין הראשונים שבאו לבית העם וגם אותו כבדו בנאום והיא הזקנה לא שכחה והביאה את יין הקידוש של שבת ובקשה שיברכו עליו לכבוד המדינה בבית העם ופינשטין חבש כובע וברך כנהוג.

בזמן הנאומים הזמין פינשטין את קרון לדבר הוא ניגש לשולחן ואמר "אני מצטער מאד אין לי כלום לכן לא אדבר" אחר כך רקדו עד 4:1/2 לפנות בוקר ואז רק חלק מהמבוגרים החליטו שבלילה כזה אין ישנים ובאו אלינו וישבו ליד כוס תה עד 6 בבוקר ואז הלכו לחלוב ואנחנו הלכנו ישר לחצר אבא ואמא לרפת ואני ללולים. גמרנו נכנסנו לשמע חדשות ובשמונה בערך הלכנו לישון וחשבנו לישון איזה שעות לפחות והנה ברבע לפני עשר צעקות ברחוב יצאנו מה יש, כלום לא קרה פוקסמן רק דורש שגם אנו נתלה דגל על השער. כמובן שתלינו את הדגל של טוני שנמצא בבית ויותר כבר לא ישנו כי בינתים הודיעו על תהלוכה  ב10 לכפר ורבורג.

צעדו כולם מכתה א' עד זקנים ואפילו הגן. נפגשנו עם אנשי כפר ורבורג ליד פרדס פרשקובסקי ושוב פרשה של נאומים ושתיה לחיים בינתיים הופיעו אנשים חשובים בטקסי וצלמו אותנו מכל הצדדים התברר שהם מהקק"ל ובזה בעצם נסתיים היום.


ועכשיו עוד קצת חדשות שלאחר המדינה היהודית. ביום רביעי בבקר מעירים אותי ומודיעים לי שעלי להיות במשך רבע שעה בבית העם למה ומדוע לא אמרו. התלבשתי ורצתי באתי לשם והנה אומרים לי נוסעים לגלאון להקים גדר שנהרסה כביכול. זה היה בשבע כמובן שלאוטו ולליווי חיכינו למעלה משעה. אחרי שמונה יצאנו באוטו משא כשאחרינו טנדר עם נוטרים. בפלוג'ה שליד גת קבלנו קצת אבנים אך למזלנו פגעו בברזנט ולא בנו.

הגענו לגת שם קבלנו תגבורת של עשרה אנשים לעבודה. הגענו לגלאון בעשר בערך והנה לא דובים ולא יער כל גדר לא נהרסה וכל התקפה לא היתה פשוט מאד צריך להעביר גדר אחת ממקום אחד לשני וזה הכל. עבדנו כל היום או כמו שרבים אמרו התבטלנו. ובערב חזרנו אך עם משמר כפול. טנדר לפנינו וטנדר אחרינו עד נגבה ומשם אחד חזר ואחד המשיך אתנו. הגענו כבר עם חשכה וכבר דאגו לנו "לגבורי המולדת". ועכשיו עוד קצת חדשות ואסיים כי כבר די נייר לכלכלתי.

למרים ויריב נולדה בת ושמה בישראל דרורה. ואשר לאליק בודאי נודע לך כבר מהעתון מה קרה לו בקצור אוטו צבאי פגע בו ויש לו כפי הנראה שבר בזרוע די הגון, חוץ מזה כל היד יצאה ממקומה ואלה כאבים די חזקים אך אומרים שהוא החזיק את עצמו יוצא מהכלל ישב בחוץ על יד סודביצר (שם זה קרה) עד שהאמבולנס בא והתלוצץ עם החברה ושלח את מוטי שיביא לו את הצלמניה כדי שיוכל לצלם את האחיות בביה"ח.

באותה הזדמנות נסעה כבר דינה לרחובות לבית החולים.

וזה בעצם הכל יותר אין מה לקשקש כי בעצם זה לא מכתב אלא מסירת הדברים כמו שהיו וזהו מה שאת רצית לדעת.

כן כדי לגרות את תאבונך אני יכולה להודיע לך שכבר היום אכלנו לביבות.

ובזה אסיים והפעם אני מקוה לא תהיינה לך טענות על אי כתיבה אלא על כתיבה יתרה.


                                                                      שלום ובלי להתראות לעת עתה


                                                                                                             שושנה

כן אמא וטוני מוסרות שלום

ומסתפקות בזה שאני ואבא כתבנו.

יום שכולו טוב


הננו נמצאים בתחילתו של אביב שבא אחרי חורף גשום. השדות מוריקים ויבולי ברכה צפויים לנו לקראת עונת קציר התחמיץ. הימים מתארכים ומתחממים, וי"א חגנו "הלאומי" נראה באופק הקרוב ביותר.

בזמנו חגגנו חג זה בהדר ופאר, ולא שינה שום גורם ארצי, לאומי, מלחמתי, וחגגנו חג זה ממש באדיקות דתית, כל שנה ויהי מה.

נשותינו וילדינו נסעו לרחובות, עיר המחוז, להצטייד בבגדים חדשים, ובאותו ערב ממש הייתה בנוסף לתוכן התרבותי והגסטרונומי תצוגת אופנה מאופקת שרובינו התהדרנו בלבוש חדש.

תאריך עלייתנו על הקרקע לא מקרי הוא, מאחר וחלק לא מבוטל מראשוני המתיישבים היו גליליים שחוו על בשרם את קרב תל חי שהתחולל 10 שנים לפני כן. תאריך זה סימל את חידוש ההתיישבות בארץ, כשנה אחרי נפילת המושבה הישנה, בנוסף לחידוש המושב על חורבות המושבה נוסד המושב בנקודה הדרומית ביותר בארץ.

בזמנו סמוך לתאריך זה, ערכו מסע המוני לתל חי שבו השתתפו ילדים רבים מישובים שונים בארץ ובסופו של מסע זה נערך טקס רב רושם.

בשבת שעברה השתתפנו הורים וילדים בני המצווה במסע רכוב לתל חי כאשר מספר משימות חינוכיות שקשורות בתל חי ובאנשינו שובצו לאורך הדרך. מטרת המסע הייתה, להוביל את בני ובנות המצווה בעקבות אגודת השומר. תחנתנו הראשונה הייתה שייח אברק או גבעת זייד בעברית, ליד הפסל המרשים שהשומר משקיף אלי מרחב. שם פגשנו את חברו הטוב של יואב צור, אשר שמו (לא גולדמן) והוא סיפר בצורה מרתקת את קורותיו של אלכסנדר זייד והסביר לנו על כל מרחב השמירה שהיה באחריותו. הילדים הפגינו בקיאות רבה והשתתפותם הייתה ערה. אני בתור נספח הבנתי שהייתה הכנה טובה למסע, והחומר הופנם היטב.

משם יצאנו מרוצים ושבעים לעבר תל חי – כפר גלעדי שם ביקרנו בבית השומר, שמענו הסברים מהמדריכה זהר שהסבירה בצורה קלה וברורה את מהות אגודת השומר והקשיים הנוראיים שעמדו בפניהם. ביקרנו בסליק המפורסם בכפר גלעדי, בנוסף להסבריו של איש המקום, שי מלמוד, עמי גלעדי משלנו, סיפר אודות אביו מאותה תקופה שגם נמנה על אנשי השומר. ביקרנו בבית הקברות ועקבנו אחרי אלו שהכרנו.

לסיכום, חייב אני לציין, את יוזמתם הברוכה של הורי הילדים, שבחרו נושא כה חשוב שנמשך לצערנו למעלה ממאה שנה בטרם הגענו אל השלווה.

אציין באופן מיוחד את חברינו רב הפעלים יואב צור, שמוביל מזה כמה שנים את בני המצווה. יואב- תחזקנה ידיך והמשך בפועלך המבורך.


                                                                                                אחיטוב גולן.

 



כלבים

בבוקר שישי שעבר רכבתי על אופניים עם הילדים שלי בצד הכביש הראשי לכיוון הגנים והצרכנייה. הקטן ישב על כסא תינוק באופניים שלי, "הגדול" רכב אחרי. ליד הבריכה קפץ לעברנו כלב בנביחות רמות, במהירות ובהפתעה. בני נבהל ואיבד שיווי משקל. במזל זה לא נגמר מתחת לגלגלים של רכב שעבר בסמוך.

חוץ מהכלב שקפץ עלינו היו שם עוד שני כלבים שנבחו.

אני מאד מבקשת מבעלי הכלבים לדאוג שישארו בחצרות הבתים. אמנם הכלב שלכם "רק קופץ" או "רק נובח" על מי שעובר במדרכה, אבל עבור מי שמהצד השני - זה מפחיד ומלחיץ, בוודאי כשמדובר בילדים. בפעם הבאה זה עלול להיגמר באסון.

בנוסף, פנינו לבעלי הכלבים. הראשון הבטיח שיטפל בכך. השני, שהכלב שלו הוא שקפץ עלינו, הגיב בזלזול, בהתנשאות ובשפה בוטה שלדעתי לא ראויה לשיח בין שכנים (ובכלל). חבל. הבסיס לחיי קהילה משותפים הם כבוד הדדי והתחשבות.

 

                                                                                                        גל גולדמן


בנימה הומוריסטית

"קטע תכתובת ווצאפ שניתפסה על ידי המשטרה"


באר טוביה וואלה מושב טוב, גם כן אנשים מאד טובים. מושב מאד יפה, גם המכוניות יפות גם כן העגלים מאד יפים. אנשים טובים עובדים קשה כל היום, בלילה עייפים, ישנים טוב גם כן לא מרגישים שלוקחים להם המפתחות של האוטו והארנק מתחת לכר.

אנשים עובדים קשה עייפים אין להם כח להפעיל בלילה את האזעקה. ודוקא יש להם אזעקה משוכללת אבל גם כן נחה בלילה. ואנחנו לא עייפים אנחנו עבודה שלנו לבא בלילה. אנחנו מנסים נכנסים דרך החלון אם מצפצף אז אנחנו עוברים לבית הבא. כמו שקוראים לזה בצבא "נוהל שכן".


                                                                                                         רשם: ניצן חנין


מה נשמע?

וותיקי הישוב זוכרים שהיה מדור בדף לחבר שנקרא "מה נשמע" באופן ספונטני ומבלי שהתבקשתי חדשתי את המדור באופן חד פעמי.

מאחר והדף לחבר הוא לא" פייסבוק" לעולם לא אדע כמה "לייקים" אקבל. כנראה צריך להנמיך צפיות ולא לצפות לתגובות.

 

סגירת מעגל או מיתוס קצר איך שתרצו

 

אמא שלי מעולם לא חזרה לארגנטינה ארץ הולדתה. עלתה ארצה בגיל 17 ומאז היא אסירת ציון (להוציא גיחה קצרה להולנד).

השבוע בקשתי ממנה זיכרון ילדות  מארגנטינה.

היא יחד עם עוד חברה הלכו להצגה ביידיש. בגמר ההצגה הם  נעמדו ביציאה מהאולם, החזיקו ביד קופסאות של "קרן הקיימת לישראל" להתרים את אנשי הקהילה.

שוטרים שעברו במקום  ניסו להבין את פשר העניין. ילדים שמקבצים נדבות. לא עזרו ההסברים שמטרת האיסוף היא למען קנית אדמות בישראל. "כאן בארגנטינה יש אדמות כמה שרוצים ולמה לקנות אדמה בכסף."

אמי וחברתה נלקחו לתחנת המשטרה. ההורים המודאגים,יצאו לחפש את אימי ושבאו למשטרה שיעזרו בחיפושים גילו את אימי ואת החברה. והסוף כמובן סוף טוב.

מה קשור סיפור ילדות של אימי לשעה והמקום.

אם כן לפני כחודש נערכה אסיפה במושב. יחסית הגיעו הרבה חברים כי על הפרק היה נושא הסכם עם המנהל על אדמות באר טוביה, או המשך החלום חוזה קרן הקיימת.

לפני 12 שנה "מכרו לנו חלום". עורכי דין מכובדים הצליחו לשכנע אותנו, תמורת כסף גדול, את זכיותינו על אדמותינו. ולמה כדאי לנו לחתור לחידוש חוזה קרן הקיימת.

אז מאז לא זרמו הרבה מים בירדן  (אבל קמו מספר  מתקני התפלה). מה  שאולי היה נכון בשנת 2004 (יגידו המצדדים) כבר לא נכון בשנת 2016.

ההנהלה הנוכחית (גילוי נאות, אני חבר בה), הגיעה למסקנה שיש לחתור להסכם טוב עם המנהל ולזנוח את שביל קרן הקיימת.

בדרך כלל מיתוסים חיים הרבה יותר שנים, בגלל אורכם שוכחים את התחלתם. במקרה שלנו המיתוס קצר (יחסית) ורק הצלחנו למזער נזקים.

מהסיפור הזה אני מגיע לכמה מסקנות:

עורכי דין הם בעלי עניין. עובדה בהסכם עם באר טוביה חלק גדול מההסכם לא מתייחס למשימה שהוטלה עליהם ((חידוש וכיבוד זכיות היסטוריות) אלא איך יובטח כספם בכל רגע נתון .

והם  מפרשים את המילה "הצלחה" קבלנו את כל הכסף. אנחנו מפרשים את המילה קבלנו הסכם טוב על אדמות אותם אנחנו מעבדים מאז 1930.

אני מניח שאם היו מחלקים את הסכום הכסף שהם קבלו, לשעות ולעמודים שנכתבו היינו מקבלים שכר גבוהה מאד לשעה או לעמוד.

אבל אנחנו עם הפנים קדימה.

רוב הדוברים חשבו שהצעד של ההנהלה נכון, ותמכו בו.

בהצבעה על הצעת ההנהלה באופן לא מפתיע לא נרשם אף מתנגד.

למה חשובה הערה זו, כי יש  מצב שאולי בעוד 12 שנה תיערך אסיפה כללית  בנושא האדמות וישאלו איך החלטנו על צעד כזה טיפשי לפני 12 שנה ובטח יקום משהו ויודיע שהוא ראה את נולד והתנגד.

אז נלך לדף לחבר מספר  3755 ונוכח שאסור לשכתב את ההיסטוריה.

אמא שלי אגב למרות שאספה כסף לקניית האדמות במדינת ישראל מסכימה שקרקע זו היא אדמת הלאום אבל בכל זאת יש לדאוג לנושא היציבות, כמו במתווה הגז.

 

מבית הבנים לבית העם

חודש אחרי  אותה אסיפה בא הרבה קהל לבית העם. הקהל הגיע לא רק מהמושב אלא גם מהישובים בסביבה. כי גם אם תל אביב לא רחוקה, וגם אם נורית גלרון שרה על אנשים בתל אביב ,אז עדיין נחמד שהתרבות של "שישי באר טוביאני" מאפשרת לנו תרבות ברמה גבוהה  במרחק 5 דקות הליכה.

נחמד " הפונץ' " בכניסה, הקפה בצד ימין ושורת עוגות הבית (בטעמים מצוינים) בצד שמאל.

אנשים באו לראות את נורית גלרון אבל גם באו לראות ,להיראות, להיפגש ולשוחח. הפלפונים שמשו רק בתור מצלמות בהמשך הערב .

נדמה לי שיש קונצנזוס מקיר לקיר על הצלחת הערב.

בית העם החדש והישן זכה לרגעי עדנה.

בנוסף לכך היושן במרומים (ארץ נהדרת) ,זיכה אותנו במיזוג חינם אין כסף. (עדיין אני בדעה לא לסמוך על אבינו שבשמים שיענה לתפילותינו. עובדה גם בבית כנסת שם יש לו דיור קבע הוא לא מוותר על מזגן).

הקהל הרב כ-400 איש, זכה למופע איכותי (המספר נתמך בבדיקה עם יעל רחמילביץ)

כיאה למושב שלא דבק בו רבב,  אפס כרטיסי מתנה למקורבים של ..חברים של .. לפנסיונרים של ועדת תרבות.



"אנחנו על המפה ונשאר על המפה"

ביום חמישי לפני שבועיים קבלנו חשיפה לאומית. אם עד עכשיו כולם זיהו את באר טוביה עם  חלב ופרות  אז כעת אנחנו מחוברים לעיר אשדוד ולקבוצת הכדורסל מכבי אשדוד.

התמלאתי גאווה מקומית  שראיתי 4  שחומי עור ואחד לבן  בהיכל יד אליהו /נוקיה /מבטחים  ובעתיד אולי היכל תנובה.

על חולצות השחקנים בגדול ניתן היה לראות את הכיתוב אשדוד /באר טוביה המועצה המאמצת.

למטה כיתוב של הטלוזיה אשדוד /באר טוביה.

נכון שהתוצאה לא הייתה מחמיאה אבל אנחנו בכל זאת בגמר על גביע המדינה.

מה שבכל זאת הפריע לי כל מהלך השידור, זה לא המשחק הלא טוב, של קבוצותינו החדשה. הפריע לי שהפרשנים כל הזמן אמרו אשדוד מכבי אשדוד, שחקני מאשדוד, מאמן אשדוד ולא הזכירו את  המשך השם שהוא מקור גאוותינו .

הפרשנים לא הפנימו שכמו שיש  בכדורסל גלבוע /גליל, כמו בכדור עף מטה אשר /עכו, כך גם קיימת אשדוד/באר טוביה. נדמה לי שמשהו במועצה צריך להתלונן בטלוויזיה על קיפוח.

חברים התקשרו אלי במהלך המשחק  ושאלו אותי ממתי לבאר טוביה קבוצת כדורסל. הדבר האחרון שהם זוכרים זה את קבוצת הכדורגל בליגה ד .

אני עניתי רק בציטוט מפורסם מהתחום בו אנחנו עוסקים "אנחנו על המפה ונשאר על המפה".

 

 

באותו שבוע נתקלתי בשני אירועים שונים  שמעידים על שאנחנו בכיוון הנכון.

בצרכניה גליתי על גבי לוח המודעות  מודעה בזו הלשון להשכרה במושב אורות על יד באר טוביה צא ולמד מי ליד מי, ומי מפורסם יותר ומי פחות .

ועוד לא די בכך באותו שבוע אני חוזר למושב בשעות אחר הצהרים וליד הכניסה האחורית ממתינות שלש מוניות אחת אחרי השנייה. לא התאפקתי ונעצרתי להגיד להם שמונית במושב זה חזיון נדיר ואם אתה רוצה מונית  זה בטח לא זמין וכאן שלש בבת אחת, כמו מחזה תעתועים.

אחד הנהגים הסביר לי שעם אתה רואה מקבץ של מוניות יחד והנהגים מדברים זה בדרך כלל סימן לא טוב סימן שאין עבודה. במקרה הזה הם חיכו פשוט לחברה  מהאבטחה  שבאו למטווח ביער עזריקם.

 

מיער עצים ליער מנופים

בצד אחד של  הכיכר מונחת  הבאר של מועצה אזורית באר טוביה בצד השני שלט פרסום גדול של העיר קריית מלאכי באמצע עץ נוי גדול שבימות הקיץ הלוהטים  ובשבתות חמימות של חורף ניתן לראות את בני העדה האתיופית יושבים בצילו.

כיכר גדולה שהיא גם מפגש גבולות ביו העיר למועצה. שאתה מגיע מכיוון מערב למזרח"WAZE",  אומר לך "צא ביציאה השנייה". אז מתגלה נוף מדהים. יער של מנופים . ספרתי לא פחות מ12 מנופים כולם מנופים פעילים. אחד אפילו  מאיר את צלליתו בלילה, בשלל מנורות.

אי אפשר לא להתרשם מתנופת הבנייה שפוקדת את העיר הקרובה אלינו.

לחשוב שעוד שנתיים שלש, הכביש שאנחנו שנים יוצאים דרכו, לכיוון ירושלים או באר שבע ולפעמים לתל אביב יהיה כביש פנימי, ואולי כביש בכלל סגור לנסיעה בשבת.

גם במושבינו יש תנופת בנייה שמעולם לא הייתה כמותה. ההרחבה בזמן קצר קורמת עור וגידים ובתים.אנחנו גאים כמובן בהרחבה ובכמות התושבים שמצטרפים אלינו. אבל חברים קצת פרופורציות.

תסתכלו טוב מהכיכר על שם יגאל הורביץ לכיוון מזרח. רב קומות אחד (פחות ממנוף אחד) זהה לכל כמות המשפחות שמצטרפות אלינו.

שבת שלום  (נכנסת ב17:07 ראה לוח מודעות ליד הכיכר).

                                                                                                              רועי יעקובי



החמור והגזר בלבוש חדש

 

כולנו מכירים את הקריקטורה  של החמור הסוחב עגלה, כשהעגלון מחזיק בידו  מקל ארוך שממנו משתלשל גזר ממש לפני אף החמור, וזה ברצותו להגיע לגזר סוחב את העגלה אחריו. השעשוע נעלם כשמבינים  שהחמור זה אנחנו העגלון  הוא עורכי הדין שבעזרת הגזר שהוא כל מיני חלומות באספמיה על זכויותינו בקרקע ובזכותנו לבעלות עליה , שואבים פעם אחר פעם מיליוני שקלים מכיסי החמור.

בקצרה אזכיר נשכחות   (לא כולן ידועות לי) בי"א באדר  1930, הוקם מושב באר טוביה  על משבצת המושבה שקדמה לה וחרבה בפרעות 1929. האדמה  שהייתה בבעלות קק"ל, הוחכרה למתיישבים במספר גלים של חוזי חכירה,  ע"י הקק"ל  שאינה מוכרת אדמות השייכות לעם היהודי, אלא מחכירה אותן ליהודים  בלבד לעבוד ופיתוח התיישבות ציונית  בא"י. המתיישבים  גם הם בחרו בצורת התיישבות  של מושב עובדים שבין חמשת עקרונותיו היו קרקע לאומית, ואף התגאו שאחד ההבדלים בינם לבין המושבות שהוקמו היה בבעלות על הקרקע, שהיה תנאי הכרחי במושבה, ופסול המושב.  המשבצת עברה מספר גלגולים, והתייצבה  בגבולותיה הנוכחיים בשנות החמישים לאחר שהוספו לה כ2000 דונם מאדמות הכפרים הערביים שנעזבו, והוקצתה אדמה למושב אורות. מאז ועד 1985  תום מועד 49 שנות החכירה הראשונה  ומימוש האופציה להארכת המועד לעוד49 שנה, השדות עובדו , נטעו ונעקרו,החליפו ידיים וחזרו  והחליפו, ואיני זוכר דיבורים על בעלות או זכויות. לקראת 1985  הציע עו"ד האגודה דאז  יעקב ראובני,שבמקום לחדש את החוזה שלדעתו אינו מתאים יותר לתקופה, לחתום על ביטול החוזה ובמקביל לחתום על חוזה עם המינהל המייצג את קק"ל, על חוזה מתאים יותר בין האגודה למינהל ובין האגודה לחברים.  ב20/06/89 חתמו כל בעלי המשקים (למעט שייקה גלעד) על ביטול  שטר חוזה השכירות, שאר המהלכים לא בוצעו.   בתחילת שנות  .

האלפיים, התעוררה תנועה לעיגון זכויותינו בקרקע, וזאת התקופה ש נרתמנו לעגלה והתחלנו לרוץ אחרי הגזר, כשהעגלונים מבטיחים לנו שתמורת הכסף שנשלם לא רק גזר אלא שאר ירקות יהיו מנת חלקנו. עברו   למעלה מעשר שנים תום תקופת החכירה השנייה כבר קרב, והחמור והגזר באותו מקום.

לסיכום : ברצוני להעלות מספר נקודות

1.    מסמך ראובני מקורו בדרישת המינהל  אשר במסמך הוא  הגוף המייצג את הקק'ל  שיצאה מהתמונה ומתהליך ההתקשרות עם החקלאים במושבים.

2.    הרבה כסף הלך לכיסם של עורכי הדין  ולאחר למעלה מעשר שנים  קיבלנו טבלת השוואה המוכיחה שאין אפילו נקודת זכות אחת  להסדר עם קק'ל  שלמעשה אינה פעילה ישירה בתחום אלא נתנה מנדט למינהל לכל הסדר קרקעות  אשר  יאפשר מימוש אפשרויות פיתוח עסקי ובינוי למגורים

נראה לי שהגיע הזמן להפסיק  להאמין לשטויות שסיפרנו  לעצמנו, לחשב מסלול מחדש ולאפשר להנהלה הנוכחית,(אשר חלק מחבריה מלוה את הנושא למעלה מעשור) ,לחתום על החוזה הנוכחי, אשר לי ( כאחד הבודדים עוד מחזיק מהתפיסות הראשוניות  של האדמה ושימושיה), נראה לי כאפשרות הטובה ביותר לצאת מהפלונטר.



                                                                                                  אילן גולדמן



ועוד בנושא ביטחון וגנבות


ליואב צור גנבו השבוע שישה עגלים קטנים יום אחר יום שנים כל פעם.  את השניים האחרונים הוא הצליח להציל

ולהלן הסיפור:

עדכון ספרותי ארוך עם שילוב פיסקאות מילקוט הכזבים ואלף לילה ולילה.
נגמרת המלטת תאומות 7 בערב מחליט לעשות סיבוב במלונות (לא סביר שיקרה משהו אחרי יומים של גנבות - 4 עגלים)
סיבוב ושוב הפתעה לא מאמין חסרים עוד 2 עגלים.
טס עם הטנדר לכוון הכביש העוקף עובר לרגלי והנה בתעלה ליד הכביש שוכבים כפותים 2 העגלים. מבסוטים -הבעל בית הגיע.
מעדכן את המשטרה מבקש מהם להמתין ליד הככר בעזריקם והכיכר בקרית מלאכי כך שאם יבואו לאסוף את העגלים יהיה מי שיחסום!
יושב בתעלה עם העגלים אקדח שלוף וממתין.
אחרי 10 דקות מחליט שאין טעם לירות ובטח הגנבים לא יגיעו!
מכניס את האקדח לנרתיק לא מספיק להגיד ג'ק רובינסון  ולידי (3 מטר) עוצר בחריקה
רכב לבן הוא בשוק, והנוסע ליד הנהג צורח סע סע סע ואני צועק עצור עצור ( הם מאד התרשמו)
לאחר ביקור כל כוחות המשטרה המעורבים העמסנו את העגלים ( כבדים 80 קג)
איך סחבו אותם 300 מטר השד יודע.
אז תיזהרו שם בחוץ .


                                           יואב צור



"לי זה לא יקרה" ולמה צריך שיהיה אכפת לכולנו ?

אחד ההשערות מלבד חוסר ידיעה / מודעות ואכפתיות

שכל אחד הולך לישון בלילה שמח וטוב לבב

היא הידיעה הנדושה והעתיקה "לי זה לא יקרה" - באמת ?

שבוע שעבר בדף לחבר כתבתי שאנחנו יודעים שסטטיסטית

לא ירחק היום שבו בעל בית שיכול להיות כל אחד מאתנו,

בן משפחה או שכן קרוב יפגוש את הגנב בביתו מאיים על ילדיו

ואז עלול להתרחש אירוע - שכולנו נצטער עליו.........

באותו הערב לפני הדפסת הדף לחבר זה קרה באחד ממושבי

מועצה אזורית באר טוביה, גנב פרץ בלילה לבית ובעל הבית נאבק עימו

כעבור יומיים הוא צולם כשהוא חוזר לאותו הבית הפעם עם סכין,

רק הפעם ברח כשהבין שדיירי הבית התעוררו.

במשך כל השבוע היו פריצות לבתים וגניבות מחקלאים ברחבי המועצה

וכמובן לא דילגו על מושב באר טוביה שיצר לא מעט כותרות.

אז נכון זה לא יקרה לכולנו, אבל זה יכול לקרות לרבים מאיתנו,

המצב בו גנב שפל מפתיע את הילדים ויושבי הבית, מה תעשו ?

ומה אם הוא חמוש בסכין "ליתר ביטחון" ?

החמושים אולי יירו בו, האחרים יאבקו עימו, מה יהיו ההשלכות של האירוע ?

פחות משנה איך הגנב יצא מהאירוע חשוב יותר איך תצאו אתם מהאירוע ?

בחקירות, משפטים, פיצויים או חלילה פצועים, בשאיפה כמובן שכל בני המשפחה בריאים ושלמים !

חברי מושב באר טוביה היקרים,

הדרך היחידה למנוע את המצבים האלו שקרו כבר פעמים רבות בבתים רבים,

היא בהרתעה !!! ותיקי המושב מכירים את הסיפורים

מדוע לא הגיעו לבאר טוביה גנבים שנים רבות, קרו מקרים והייתה הרתעה !!!

נכון, יש דרכים רבות לפתרון / מענה, אולם כולן קשורות בתקציבים שכרגע  לא קיימים.

כרגע לנוכח כלל הנסיבות, הדרך היחידה ליצור הרתעה קולקטיבית  - היא בשמירה !

שמירה מרתיעה של כלל תושבי המושב, שמירה כזו ניתן להקים

רק עם הבנה שהתנדבות לשמירה במושב בתקופה כזו היא חשובה מאוד.

שמירה שנראית למרחוק, שמרתיעה ומסיירת בכל חלקי המושב עם שני רכבים

מאירים ומוארים בצ'קלאקות וכל מה שנדרש לצורך כך הרתעה.

הגנבים מחפשים איפה פשוט באופן יחסי לגנוב ולשם הם הולכים,

כשנפריע לגנבים לבצע הם מלאכתם בקלות והם יבינו שבבאר טוביה

התושבים ערים בלילה ושומרים אחד על השני, הם פשוט יפנו למושבים סמוכים

ששם עדיין ישנים וכן זה עבד גם השבוע – הם מפחדים להיתפס,

כשיואב צור חיכה להם השבוע בתעלה ליד העוקף והם ראו אותו וברחו כל עוד רוחם בם !

 

אז אנחנו קוראים לכל תושבי באר טוביה חדשים וישנים, צעירים ומבוגרים ומבקשים :

מכל תושב במושב באר טוביה שיכול פיזית לשמור ומלאו לו 18, להתקשר עוד היום לצלילה

למס' טלפון 08-858-1005/4 ולהודיע לה שהוא / היא מתנדב/ת לשמור.

למה ? כי אכפת גם לכם מהקהילה שאתם חיים בה וערבות הדדית ונתינה לזולת אינם זרים לכם,

שמירה של חצי לילה אחת לחודש לא תשבור אתכם,

אנחנו מאמינים שכשכולם ישמרו הנוכחות והנראות במושב יעשו את שלהם,

ייצרו הרתעה שהגנבים שינסו פשוט יבינו שעדיף לנסות במושבים השכנים ששם עדיין ישנים.

כל תושב באר טוביה שמעוניין לקבל פרטים על השמירה מוזמן להתקשר לתומר זולר שישמח לעזרה ורוח התנדבות בנייד – 050-6532482.

כי "באר טוביה זה הבית שלי" זה לא רק סטיקר שמדביקים בגאווה על הרכב......


                                                                                                 יניב טל




כלבים בלילות

ההגדרה של חיים במושב כוללת כלבים המסתובבים חופשי. כך אמרו לי.

אז במהלך היום אולי זה לגיטימי שכלבים יתפרצו לכביש ועל מכוניות, יקפצו על ילדים שרוכבים על אופניים, יכנסו לחצרות ויעשו שם את צרכיהם... אולי....

אבל לפחות בלילה קיימת הציפיה שתהיה התחשבות בשאר הקהילה של המושב.

שבעלי הכלבים ייקחו אחריות על הכלבים שבחרו לגדל ולא ישחררו אותם בלילה, בשעות בהן שאר התושבים רוצים לישון ולא להתעורר מנביחות של כלבים משוטטים ברחוב הלוך וחזור.

שלא תבינו לא נכון, יש רבים שמתחשבים, שאכפת להם משאר האנשים שחיים במושב, אבל הבודדים האלו פוגמים באווירת הקהילה.

הגזמתי? קחו בחשבון חודשים על חודשים של לילות בהם נביחות מתחת לחלון מעירים אתכם, ואז תבינו טוב יותר מאין מגיעה הבקשה ה"מוזרה" הזו.

בברכת לילות שקטים, שבת שלום.


 ארבע הערות על המצב


בטחון הציבור והרכוש

זוכרים את הימים שבדלת לא היה מפתח, שדלת רשת הפרידה בין בית לחוץ בימי הקיץ, שמפתח ההנעה נשאר בטרקטור וברכב גם בלילות. אז כל זה היסטוריה. אנחנו בקצה השני של סקלת הביטחון עם נטיה כלפי מטה.

פריצות לבתים גנבת רכוש, וסכנה להיתקלות אלימה עם פורצים זאת המציאות שלנו במושב.הבטחון האישי ניפגם מפלסי חרדה, בעיקר במשפחות עם ילדים, במגמת עליה. התנדבות הדור הצעיר לשמירה בלילות מעוררת כבוד והערכה, זה לא פשוט לשמור בלילה ולמחרת לעבוד מי במשק, בתעשייה ובמשרד. אופי השמירה ויעילותה מוטלת בספק מאחר ויעילות הגנבים, לא נעים להגיד, עולה על יעילות השמירה.

מציאות זאת המקיפה את כל האזור צריכה לחייב את הנהלת המועצה האזורית להתארגנות בהתאם, להקצות משאבי כח אדם וכספים כדי לענות על אתגרי המצב. כפי שזה נראה הנהלת המועצה עסוקה בדברים אחרים חלקם לפחות לשרת מעמדו הציבורי של העומד בראשה.

ולכן ועד המושב והנהלת האגודה חייבת לקחת יוזמות:

1.      להפעיל לחץ על הנהלת המועצה בדרך של לחץ ציבורי על נציגי כלל המושבים בהנהלת המועצה.

2.      לעודד בדרך של מכרז. התקנות של מערכות אזעקה בבתים ובמשקים עם קשר ישיר ובלעדי למוקד נייד של רכב ציבורי עם פרוזקטור שזמן תגובתו לכל אזעקה לא יעלה על 1-2 דקות. להערכתי תקציב לנושא זה הוא עדין במסגרת היכולת התקציביות של ישוב בסדר גודל של באר טוביה שמונה מעל 300 משפחות ועשרות משקים עם בעלי חיים ורכוש אחר גם אם לא כולם יתחברו למערכת. (מתקן האזעקה מהחשבון הפרטי, המוקד הרכב והסייר על חשבון כלל הציבור)

קשר הנהלה – ועד מקומי עם הציבור

מיד לאחר הבחירות האחרונות להנהלת האגודה הובטח לנו דיווח שוטף על החלטות ההנהלה ודרך ביצוען כולל דיונים עם רשויות ממשלתיות. לזיכרוני רק -2-3 דיווחים כתובים נמסרו לחברים ואת מיטב האינפורמציה יש ללקט ברחוב. לדוגמא: האספה אישרה תקציב של מאות אלפי שקלים למיפוי מחודש של חלקות א של המשקים עבודה שמתנהלת בימים אלו. שאלות:

1.      מה המוצר הסופי שהנהלת האגודה תקבל בסיום המיפוי

2.      איזה שימושים מיידים ותועלתיים יעשה במיפוי החדש

3.      איזה שימושים יכול כל חבר לעשות במיפוי חלקה א.

4.      איזה תועלת תצמח לכל משק מהמיפוי החדש במסלול רישום הבעלות על חלקה א

5.      איזה שימוש יהייה אפשר לעשות במיפוי זה למטרות בניה של בית 2,3 ע'פ החלטות חדשות של המינהל.

האמור לעיל זאת רק דוגמא אחת מנושאים בטיפול הועד והאגודה אשר יש להם ענין לכלל הציבור וזכותו לקבל אינפורמציה עדכנית ומוסמכת.


בניה בהרחבה

הקף הבניה בהרחבה נמצא בעיצומו ובתים חדשים נבנים בקצב הולך וגובר. בכל יום עובדים בשטח עשרות רבות של עובדים וקבלנים במקצועות שונים. באופן טבעי "הסדר והניקיון" לא מהטובים ביותר. האתר לא מנוהל ואין יד מפקחת על התנהלות הקבלנים בשטחים הציבוריים ואפילו בחלקות השכנים.

אני סבור שזאת חובה ציבורית של הועד או האגודה למנות מנהל אתר בשכר של מספר מצומצם שעות לשבוע כדי שיתריע בפני משיגי גבול. הכלים למימוש אכיפה זאת צריכה להיות בתוספת לחוזה לכל הסכם בין הקבלן למזמין. היוזמה חייבת לבוא מצד הדירים החדשים בשיתוף הועד והנהלת האגודה.


ועדת ביקורת

לועדות הביקורת במושב לא הייה אף פעם מעמד גבוה כמתבקש מההגדרה ומהאחריות. תקופה ארוכה שאין ועדת ביקורת פשוט מהסיבה שאיש לא התנדב לעמוד לבחירה לוועדה. ההיסטוריה מלמדת שהשפעתה של ועדת ביקורת על החלטות ההנהלות השונות הייתה מיזערית אם בכלל.

אפשר להניח כי אפשר היה לחסוך הרבה כספי ציבור ופעולות שגויות לו הייתה ועדת ביקורת זוכה לשיתוף פעולה מצד מנהלי האגודה מחד ויוזמה אפקטיבית מצד חברי הוועדה מאידך.

במצב הנוכחי שאין ועדת ביקורת אני ממליץ להנהלה לנקוט יוזמה למנות צוות שיאתר מועמדים ינהל איתם מסע שיכנוע ויביא להצבעת האספה צוות מומלץ ומוסכם. בסוגרים אפשר להוסיף כי גם האספות הכלליות איבדו תוחלתן מזה שנים וצריך להסכים על תהליך חלופי של קבלת החלטות. אבל זה לפעם אחרת.


                                                                                                      שייקה גלעד



הרצון הילדותי לנקום ולמה אכפת לי..... ?

התעוררתי בבוקר יחסית מאוחר לביה"ס, רק הפעם זה היה בצרחות ומהומה רבתי מחדר המדרגות.

למי שלא היה עירוני, יש כזה חדר ואצלנו הוא היה גדול ובגובה של 9 קומות בבניין בו גרתי.

בכל הקומות צעקות והיסטריה, בכי, כעס וקללות עתיקות ולא חדשניות ברוח התקופה.

"עשו לנו מכה" !!!

לאיש לא היה אכפת לפני "המכה", איש לא ראה ואיש לא שמע, חתיכת מכה !!!

התמזל מזלנו וגרנו בחזית הבניין, דיירי העורף המסכנים הם אלה שחטפו את המכה.

דיירי החזית היו אלו שלקח להם זמן להבין מה קרה בלילה הזה, שנחרט בזיכרון הקולקטיבי.

בעורף הבניין היו 18 דירות, במשך מס' שעות בלילה חוליה של חלאות אדם

ירדו בסנפלינג מהגג וחדרו ללא קושי לכל הדירות, ריססו עשרות מבוגרים וילדים

ולא בגלל שדאגו שיישנו שנת ישרים, אלא מפני שהם רצו שקט, שאף אחד לא יפריע להם

"לנקות את הדירות" ולא מלכלוך אלא מכל מה שבעל ערך ויימכר בשוק השחור.

בעודי מנסה להבין מה קרה כל כמה דקות היו מתעוררים דיירי דירה נוספת בצרחות

שלא ברור היה האם זה מהחומר שרוססו, או מההלם של מה שלא ראו יותר בביתם מבצרם.....

הדיירים האחרים שירדו מטה וראו דרך מרפסות העורף שכולם פרוצות,

והבינו "שהמכה" הייתה לאורך כל עורף הבניין. הם דפקו בחוזקה על הדירות שדייריהם טרם התעוררו,

הצעירים יותר לא התעוררו זה כלל גם את הילדים, עד שהגיעה המשטרה וחדרה לדירות דרך המרפסות הפתוחות והעירה אותם.
הייתי בן עשרה צעיר וזה היה עבורי אירוע ראשון בחיי שבתור ילד הרגשתי פגיעה מוחשית בביטחון האישי, ובוקר של אימה בבניין בו גרתי.

שכנים שכל בוקר מברכים אחד את השני לשלום ונראים כל כך רגועים ונחמדים

פתאום היו באובדן שליטה, צרחו, קיללו את הגנבים, חלקם נשבעו שינקמו, רצו להרוג,

אובדן עשתונות מוחלט, כאוס לא ברור, מי שהיה עדין ותרבותי ומי שהיה פחות, ככה מגיב הטבע האנושי

כשחודרים לו לפרטיות, נכנסים אליו למה שחשב שנחשב כמקום הבטוח ביותר עבור משפחתו - הבית ופגעו בילדיהם ובהם, ורוקנו להם את הבית מכל תכולה בעלת ערך.

הייתה מהומה, זה בוקר שנחרט לי היטב בזיכרון בתור ילד

דמיינתי לעצמי אינספור תרחישים מה היה קורה אם........

שבועות וחודשים עברו והבניין כולו געש ורעש חלק מחבריי הילדים בבניין נזקקו לטיפולים פסיכולוגיים,

נגנב כסף ורכוש רב אבל הפגיעה הקשה מכל הייתה העלבון האישי שבחדירה לפרטיות

וחוסר האונים המשווע שבכזו קלות, חלאות אדם זרים חודרים למבצרך / ביתך ויכלו לפגוע בפשטות מעוררת גיחוך ביקר מכל - הילדים ובכל אחד מבני משפחתו של כל דייר.

הגנבים מעולם לא נתפסו – כי לאף אחד לא היה אכפת גם אחרי המכה !

את התקשורת זה לא עניין, למשטרה זה היה עוד תיק שנסגר מ"חוסר עניין לציבור"

והנפגעים שגם נשדדו ? שישברו את הראש הם בטח כבר יסתדרו – כי לאף אחד לא אכפת !

30 שנה אחרי, אני גר בבאר טוביה כבר 10 שנים ומהיום הראשון שתומר הופיע אצלי בסלון וביקש ממני לעזור בשמירה, זו בכלל לא הייתה שאלה, כבר 10 שנים שאני מתנדב לשמור – כי אכפת לי !

אף פעם לא עניין אותי מי רשום ושומר, מי רשום ולא שומר, ומי לא רשום ולא שומר.

לי היה ברור שאני שומר כמו שצריך לשמור, כי זה המקום שבחרתי כביתי, לי ולמשפחתי !

לימים..... גדל לו המושב בתושבים חדשים רבים, בתקופת זמן קצרה באופן יחסי.

לצערנו אנחנו נמצאים כמעט בסוג של מתקפת גנבים, כזו שאני לא מכיר כמוה בעשור האחרון.

ופתאום הגיע רצף מוזר של מיילים "לא ינום ולא יישן שומר המושב" במרווח של שבועיים

התחלתי להתעניין ולסקור מעט אחורנית את רשימות השמירה, אותם אנשים שעד עכשיו התמידו ושמרו הלכו ופחתו עם השנים, ואלה ששומרים ? שימשיכו לשמור רק בגלל שאין מספיק אנשים "נצ'פר אותם וניתן להם עוד שמירות .

מה קורה פה לעזאזל, שאלתי את תומר ? בתקופה כזו של פריצות לבתים בכל האזור וגם במושב ?

"אין אנשים" אמר תומר ! איך אין ? כמות התושבים גדלה !?  "אין מתנדבים" חזר ואמר תומר.

אני מבקש שתעזרו לי לגייס עוד מתנדבים.
אז לא באתי לכתוב על אחווה ורעות וגם לא על ציונות ( חבל שלא אולי בעתיד, זה לכתבה אחרת ואת מי שבכל זאת זה מעניין מוזמנים לגגל בערך – "השומר החדש" ), אלא על ערבות הדדית, על מעט אכפתיות נטולת אינטרסים גם כשקשה, ערבות הדדית בקהילה שבחרו לגור אחד ליד השני, שהביחד יוצר כוח ומביא לכל כך הרבה אירועים משמחים ויוזמות מקסימות בחיי הקהילה, הביחד הזה צריך ויכול ליצור גם כוח הרתעה שלא נופל בחשיבותו מצוות פירוק והקמה, והכנת מטעמים למפגשים קהילתיים כאלה ואחרים. כוח הרתעה שירתיע את מי שמבקש לפגוע בביטחון האישי של כל אחד מתושבי הקהילה, ואני לא מתייחס פה לרכוש כי הוא מעניין - אבל פחות, זה קרה לי בעקיפין לפני 30 שנה ( נשאר חקוק בנשמה האירוע הטראומתי ) זה קרה לכל כך הרבה אנשים ואנחנו יודעים שסטטיסטית לא ירחק היום שבו בעל בית שיכול להיות כל אחד מאתנו, בן משפחה או שכן קרוב יפגוש את הגנב בביתו מאיים על ילדיו ואז עלול להתרחש אירוע - שכולנו נצטער עליו.........

אל תגידו נואש ואל תרימו ידיים, אל תחפשו סיבות למה לא, כי יש כאלה בלי סוף לכולם ולאף אחד אין סיבה טובה יותר מחברו לקהילה, הסיבות הללו לא תעזורנה לאף אחד מאתנו בשמירה על ביטחון ילדינו.

אני לא מאחל לאף אחד לחוות אירוע בו הוא חסר אונים ונתפס עם "התחתונים למטה".

בישיבת הביטחון שאליה הוזמנו כולם בדף לחבר, דובר על התקנה והפעלה של מערכות אזעקה משוכללות – בביתי מותקנת אחת כזאת, מאוד משוכללת וזה לא מונע ממני להתנדב לשמירה, כולם הבינו שצריך נוכחות ונראות במושב בכדי ליצור הרתעה, השילוב הנ"ל יכול להתקיים רק אם כל תושבי המושב מעל גיל 18 שיכולים פיזית לשמור וללא יוצא מן הכלל, יתנדבו לעשות זאת וישמרו באמת ובתמים מתוך אכפתיות וערבות הדדית לתושבי הקהילה לבית בו אנחנו חיים יחד.

אז אני מבצע את חלקי בהבטחה לתומר לגיוס מתנדבים, לא בגלל תומר (שעושה ימים ולילות למען כולנו) אלא בגלל שאכפת לי, ומבקש :

מכל תושב במושב באר טוביה שיכול פיזית לשמור ומלאו לו 18, בבקשה להתקשר עוד היום לצלילה למס' טלפון 08-858-1005/4 ולהודיע לה שהוא / היא מתנדב/ת לשמור.

למה ? כי אכפת גם לכם מהקהילה שאתם חיים בה וערבות הדדית ונתינה לזולת אינם זרים לכם, שמירה של חצי לילה אחת לחודש (ואם כמות המתנדבים תגדל אז גם המרחק בין שמירה לשמירה יגדל)
לא תשבור אתכם, אנחנו מאמינים שכשכולם ישמרו, הנוכחות והנראות במושב יעשו את שלהם, ייצרו הרתעה שהגנבים שינסו פשוט יבינו "שעדיף" לנסות במושבים השכנים ששם עדיין ישנים.

מהות השמירה, אורכה, נהלים ותורנות ייקבעו בהמשך כמובן בכפוף לרוח ההתנדבות והאכפתיות של דיירי המושב.

ולכל התושבים החדשים שמבקשים להצטרף לשמירה ולדעת יותר על מהות השמירה, תומר זולר ישמח לענות לכם בנייד שלו – 050-6532482.

נשמח לראות אתכם פעילים ותורמים, כי "באר טוביה זה הבית שלי" זה לא עוד סטיקר שמדביקים על הרכב... 

                                                                                               

                                                                                                              יניב טל  

  

יש פתרון לפריצות לבתים
התאור הדרמטי בכתבה של ניצן חנין על הפריצה לביתו ופריצות נוספות באזור, הרים אותי מהכסא ושכנע אותי להציע את הפתרון למגפה הזו, שבו אני נוקט כבר 12 שנים וזה עובד.
וראשית נראה לי שהפורצים לבתים משתכללים ונועזים יותר משנה לשנה, ואם לניצן גנבו את הפלאפון שליד האוזן, אז בעתיד יגנבו את האוזן שליד הפלאפון.
הפתרונות שמציע ניצן על נעילת הבית, אזעקה, כלב קשור וכו' הם חשובים, אך תועלתם מוגבלת.
אתם ודאי חושבים שהצעתי מקורה בטכנולוגיה חדשה ומהפכנית ש"כיפת ברזל" קטנה ופרימיטיבית לעומתה, ושאני מצפה לקבל עליה את פרס ישראל, ובכן לא. אז מהי השיטה: אני מחזיק בביתי - לא בחצר ולא קשור, כלב מזן פינצר (מהזנים הקטנים). זהו כלבלב חכם מאוד, ופחדן עוד יותר, וקל מאד לאלפו. שמו פסטוק. כאשר מי מבני הבית בא לביתי הוא מקבל אותו בכשכוש זנב, ואדם זר זוכה לצעקות עד לב השמים. אחת לשנה אני קונה לו קולר נגד פרעושים וקרציות והוא נקי לחלוטין. את צרכיו הוא עושה במקום קבוע בגינה, והוא נענה ומכיר כ - 100 מילים (כולל לך לעשות פיפי) בו לטייל בו לישון - ועוד ועוד.
כבר היה לפחות מקרה אחד שניסו לפרוץ לבית, והפורצים נרתעו מהנביחות, שאותם אי אפשר לא לשמוע, והם ברחו.
נ.ב. - הטכנולוגיה הזאת שנקראת "פינצר בע"מ" עובדת גם ביום וגם בלילה - אני ממליץ.

                                                                                                איה בצר


מה שמצאתי ולא ידעתי


בבוקר יום חמישי שעבר קיבלתי שיחת טלפון ממושבניקית מאורות. היא צעדה את צעדת הבוקר שלה בשדות אורות. "האם פרצו לכם אתמול לבית?" –"לא" אמרתי, "פרצו לנו לפני חצי שנה". - "מצאתי את התיק שלכם, אבל הוא לא נראה כמונח פה חצי שנה".
נסעתי לאורות ואכן היה זה התיק שלנו. נאמר לי שהוא נמצא בצד הדרך ליד שדרת ברושים.
נסעתי לשם וסרקתי את שדרת הברושים ומצאתי שם תיק נוסף שגם הוא נגנב מביתנו.
הפריצה לביתנו הייתה בסוף חודש מאי, התיקים היו מונחים תחת הברושים באורות יותר מחצי שנה ולמרות הגשם הרב שירד, הם יצאו יבשים. ממש מעשה פלאים.
ההתרגשות מהמציאה הייתה גדולה, למרות שבתיקים היו בעיקר כרטיסי אשראי ופנקסי צ'קים שכבר ביטלנו ותעודות שונות שהושקע עמל רב בחידושן.
הטראומה של הפריצה עלתה שנית.
העיקר הוא לא הנזק הכספי שנגרם, אלא הפחד והעלבון שמסתובבים לך בביתך, מבצרך, אנשים בזמן שאתה ישן ולא מרגיש כלום. לקחת לי את הטלפון מליד האוזן הינו ממש פשע מדרגה ראשונה.
הפריצה לביתנו בוצעה על ידי גנבים שבאו רגלית מכיוון הכביש העוקף. באותו הלילה היו פריצות גם באורות בבתים הקרובים לשדות. כנראה ש"שטחי הכינוס" שלהם היו בשדרת הברושים באורות.  לפי הניקיון בשטח כנראה שהכסף בארנק שלי לא הספיק להם לקומזיץ או אפילו להזמין פיצה.
גם אצל משפחת פיינברג, שביתם נפרץ שבוע לפנינו, הנסיגה הרגלית של הפורצים הייתה אל מטע התאנים של עומר בן- יהושע, שם מצאתי את התיק שלהם חודשיים אחרי הפריצה.
לכן, לאור הדיבורים על הגברת השמירה, אני סקפטי עם הדבר יעזור כיוון שהגנבים, לפחות בחלק מהמקרים, באים רגלית מהעורף שלנו ולא ייראו על ידי שומרים הנוסעים ברכבים ברחבי המושב. שלא לדבר על כך שחלק מהפריצות נעשות ביום.
אני חושב שצריך לנעול היטב את הבית, להפעיל אזעקה, ולנקוט בכל אמצעיי המיגון האפשריים, גם כלבים הם פתרון מצוין, בתנאי שהם קשורים או סגורים בחצר ולא סתם משוטטים ברחוב ותוקפים עוברי אורח תמימים.

ולסיום, המסקנה העיקרית שלי היא שכדאי לרעות בשדות זרים, אולי נמצא שם את לחמינו שהגיע לשם עם מי השיטפון האחרון.


                                                                                                             ניצן חנין




 מילים על מפגש מרגש, מלאבי בסירופ בזיליקום והקשר הבאר טובייני-אוסטרלי...


סבא יעקב שטופר ואחיו בנימין עשו את דרכם בשנת 1911 מרזבילוב שבאוקראינה לאוסטרליה. אביהם שהיה סוחר יערות, ציידם בממון לרכישת יער וחיים חדשים ביבשת הדרומית.

הפליגו השניים באנייה בים השחור ועל סיפונה פגשו חבורת חלוצים, שהיו בדרכם לא"י.

החבורה הנלהבת עוררה את סקרנותו של סבא שהיה, לא נעים לספר, איש הבונד, ארגון סוציאליסטי אנטי ציוני.

סבא ובנימין החליטו לעצור לרגע ביפו, כדי לראות מה ה"חלוצים המשוגעים" כפי שכינה אותם עושים כאן. לאוסטרליה סבא כבר לא הגיע ואת חלומו לכרות את יערות האיקליפטוס שלה החליף בחלום הציוני. מרגע שכף רגלו דרכה על אדמת ארץ ישראל דבק באדמה ובאמונה היוקדת שזוהי מולדתנו-ארצנו האחת והיחידה ולא ניכנס כאן לעניין תחומי גבולותיה...

לנו, לנכדיו, הוריש את האפשרות לרכוש כרטיס טיסה כדי להגיע אל היבשת הקסומה או לחילופין להתקבל למשלחת קולינרית מהערבה, שיצאה למסע בלתי נשכח בן שבועיים בסידני ובפרת', כחלק מקשרי הידידות המיוחדים שנרקמו בין הקהילות היהודיות באוסטרליה לבין תושבי הערבה.

קשרי גומלין אלו נוצרו הודות לתוכנית יפה ורבת השראה של הסוכנות היהודית בשם "שותפות ביחד" שמטרתה לחבר וליצור קשרים חברתיים בין קהילות יהודיות בארץ ובתפוצות.

משלחות שונות בתחומים שונים יוצאות מן הערבה לאוסטרליה ולהיפך. הקהילה היהודית באוסטרליה מונה כ- 120,000 יהודים, מתוכם כ- 8,000 מתגוררים בפרת'.

הקהילה בעלת זהות יהודית עמוקה ואין להקל בכך ראש. זה עולה הרבה מאד כסף לשמור על יהדותך בניכר ולשלוח את ילדיך לגנים ובתי ספר יהודיים. כמו כן קיימת מערכת קשרים הדוקה ואיתנה בין יהדות אוסטרליה וישראל. צעירים אוסטרלים רבים מגיעים במסגרות שונות לטייל ולהכיר את ישראל, מגיעים כדי להתגייס לצבא ורבים, בעיקר בני משפחות דתיות אף עולים לארץ ונשארים בה.

 

הרעיון שעומד בבסיסה של משלחת קולינרית הוא, שאוכל הוא המכנה המשותף הרחב והבסיסי ביותר שקיים בכל חברה אנושית. במיוחד אצלנו היהודים.

כל חגינו הרי מבוססים על "שונאינו ניסו להשמידנו, הם לא הצליחו, בואו נשב לאכול משהו"

אוכל מחבר בין אנשים, משמח אותם ובאמצעותו אפשר להגיע למגוון רחב של גילאים, מעמדות כלכליים, חילונים ושומרי מצוות.

התארחנו ולנו בבתים של חברי הקהילה. התקבלנו הן בסידני והן בפרת' בחיבוק חם, מפנק ואוהב.

העברנו סדנאות בישול לילדי בית הספר היהודי, הכנו ארוחת צהריים למורים, הזמנו את נשות הקהילה בסידני לבוקר של DESSERTS FROM THE DESERT ולמתפללי בית הכנסת הכנו את סעודת ה"קידוש" המוגשת בתום תפילת השבת. באירוע קהילתי רב משתתפים לכבוד חנוכה הקמנו דוכן ברוח החג ועל טהרת האוכל כמובן.

ואיך כל זה הסיפור הזה קשור לבאר טוביה, פרט לכך שכותבת שורות אלו גופה בדרום וליבה במישור החוף הדרומי?

כשהגענו לפרת', חברי הקהילה ערכו לכבודנו סעודת בוקר. במסגרת ההתרועעות עם בני הקהילה סיפרתי שאני מחפשת צאצאים שהגיעו בתחילת המאה הקודמת מן המושבה באר טוביה ואת בקשתי הפיצו ברשת החברתית של הקהילה.

באירוע שנערך לכבודנו בערב, התקרובת הוכנה על ידנו כמובן- קוסקוס, דג ברוטב עגבניות, סלט סביח ולקינוח גלילות תמרים, עוגות גבינה עם ריבת צ'רי ומלאבי בסירופ בזיליקום, ניגשה אלי אישה בשם אן טופלברג והציגה עצמה כנכדתו של משה שמולוביץ', בן המושבה באר טוביה.

נפלנו זו לזרועותיה של זו בהתרגשות ובדמעות. 2 הנכדות, זו שסבה הגיע מן המושבה וזו מן המושב שהוקם על חורבותיה נפגשות בעיר שובת הלב פרת'.

סבה של אן סיפר להם שנאלץ לברוח מן המושבה עקב הסתבכות בנקמת דם.

את הסיפור שמעתי גם מחנה פיריץ: בעקבות נקמת דם, שמולוביץ' ברח ליפו, שם פגש בעל אנייה שהייתה בדרכה לפרת'. בעל האנייה הציע לו עבודה וכך נוצר הקשר בין 2 הישובים הנידחים, קשר אודותיו התבדחו אנשי המושבות וטענו שיש כביש ישיר המחבר בין המושבה באר טוביה לפרת'.

לקינוח, רציתי לשתף במפגש מרגש ומרנין לב נוסף, אף הוא בפרת'.

הוזמנו לסיור ול- AFTERNOON TEA בבית הפרלמט של מערב אוסטרליה.

ה- TEA של ה- AFTERNOON התגלה כתקרובת משובחת ביותר שהוגשה באלגנטיות ובהידור-כריכונים זעירים, פטיפורים יפהפיים, קוקטייל שרימפס לזוועת לבה של המלווה שלנו מטעם הסוכנות היהודית ומיצי פירות שנסחטו דקה לפני שהוגשו למשלחת החשובה מן המדבר...

מארחינו היו דובר הבית התחתון וחברת הבית העליון, שניהם חברים בקבוצה גדולה ופעלתנית ששמה FRIENDS OF ISRAEL, שרוב חבריה הם נוצרים.

מדובר בארגון עולמי, שמטרתו להילחם בניסיונות לעשות דה-לגיטימציה למדינת ישראל , לפעול למען זכותה של ישראל לחיות בשלום בגבולות מוכרים ובטוחים ועוסק בפעילות מגוונת מסוגים שונים, שכל כולה למען ישראל.

מסתבר שפה ושם יש עדיין כאלו שהם בעדנו ומקדישים את זמנם , כישוריהם ויכולותיהם כדי לסייע ולעזור לנו !


                                                                                    שבת שלום, נגה בן-יהושע (בלאק)

"על חשבון הברון"

מי לא מכיר את המשפט הידוע שסבינו אמרו להורינו, הורינו אמרו לנו, ואנחנו אומרים לילדינו."על חשבון מי, על חשבון הברון" יש לי ידידה פולניה שכל משפט שלישי שלה הוא כזה.

אז כן ביום שישי היה למתנדבי באר טוביה באשר הם, (הרחבה ולא במובן משבצות צהובות בהמשך) טיול על חשבון הברון. מאחר והברון שלנו הוא לא הברון "רוטשליד" הנדיב הידוע אז הברון שלנו "הועד המקומי" שהתחיל לחסוך כסף לצורך מיזוג בית העם  הוציא אותנו עם אוטובוס ממוזג (חשוב) מתנדבי באר טוביה  ובני ובנות הזוג  לטיול  לזכרון בעקבות הברון. בחגיגות שנות הארבעים לבאר טוביה שר דוד צור "לו הייתי רוטשליד" יואב צור, הבן הממשיך ,גילה ידענות רבה במהלך הסיור. עד כדי כך שהמדריכה  העירה לו פעם אחת, אם הסיפור טוב אז למה להרוס".

המדריכה לא קלטה את שמו אבל קלטה את התנדבותו בתחום בית הקברות. וכך קראה לו ההוא מ"החברה קדישא".

בכלל לא הייתי מציע ליואב לאמץ אף דבר מהסיור המוצלח מאד ב"גני הנדיב " בזכרון בכל הקשור לבית הקברות שלנו. נראה שרק הברון רוטשליד יכול להקים ולתחזק אחוזת קבר כזו. תשוו  לאריק שרון שלנו ואשתו שעשו לטובת המדינה גם קבורים על  גבעה שוממה שרק בחורף מתכסה כלניות.

אז נחזור לנקודת ההתחלה גני בית העם  07:30 התייצב אוטובוס ירוק (אגד) נהג שבהמשך התברר שלא מכיר את כביש 6 ועוד קבוצה של כ45 חברה . מתנדבים/ות ובני זוג מכל ועדות המושב. אני אגב לא ברור לי אם הוזמנתי בתור חבר הנהלה או כתב שטח של עיתון המקום. בכל מקרה תפקדתי בשני הכובעים. עובדה ישבתי ליד אשר גולדמן יושב ראש ההנהלה ובסוף הסיור בקשתי מדנה המרכזת פתור מחמש ישיבות הנהלה הבאות. ואם הכתבה הזו הגיעה למערכת והעורך לא פסל הרי שמלאתי את תפקידי השני של כתב שטח. לא בדקתי עם יש עוד כאלה המתנדבים במקביל, ביותר מוועדה  אחת אבל  בטוחני שאני לא יחידי. (בגלל זה הרשתי לעצמי לאכול סנודוויץ אחד עם אבוקדו וסנדוויץ שני עם טונה  קפה (לא גרגירים) אחד).

אז צעיר המשתתפים היה עופר וותיק המשתתפים היתה יהודית שנמצאת בוועדת מועדון ותיקים.

לא היה אחד בסיור בלי פלא פון אבל את הגדגט היפה הביאה תקוה כרמל  מין כסא נפתח ומתכווץ למעיין  קופסת אוכל בהחלט ראוי לציון וקניה.

נדמה לי שההתפעלות הראשונה הייתה עוד בדרך . יש כאלה  שלא נסעו באוטובוס כבר מספר עשורים. רגילים לאוטו מפואר גבוהה אבל זה עדיין לא מביא אותך לגובה אוטובוס .וכך היו שני מקרים שרק נוסעי  ובאי אוטובוס יכולים  להתרשם בדרך חזרה עמדנו בפקק קטן ליד בית העלמין של חולון ועיני כולם נדהמו מכמות האנשים שאינם איתנו . מרחבי קברים אינסופיים נגלו לעיננו מראה בהחלט שלא מאוטו פרטי ולא ממטוס אפשר לחוש רק מאוטובוס. ודבר נוסף בכניסה למושב מצד ימין "משק כרמיאול " לשעבר פעם ראשונה אני רואה מה יש מעבר לגדר שוב רק מאוטובוס .

מבחינת הסיור עצמו הייתה  לנו מדריכה חיננית עם ידע רב ויכולת סיפורית, בהחלט מומלצת . בסוף הסיור אמרנו לה " הברון ישלם " ומייד דנה התייצבה.

לאלה  שבפעם האחרונה היו בגני הנדיב, כמו דבורה כהנשטם שהגיעה מהמושבה נס ציונה . דבורה חושבת שבכיתה י"א הייתה פה פעם אחרונה. בהחלט מומלץ לבוא לראות ולהתרשם מגן יפה, נקי מטופח מאחוזת  קבר מרשימה ולראות ולשמוע קצת היסטוריה לא רחוקה  .

שראינו דוגמנית מצטלמת בגני הנדיב לרגע שכחנו מהברון ופקידיו המרושעים.

 הברון  רוטשליד  זה כמעט המאה שלנו. נפטר ב1931 והובא לקבורה ממלכתית  ראשונה בישראל ב1954.

התברר לנו שכל ישוב שלח נציג להלוויה עם שק אדמה ממקום ישובו והשאלה שלא יכלה המדריכה דוקטורית שלנו להשיב מי ייצג את באר טוביה  בהלוויה (או שלא אושר באסיפה).

אשמח אם טוני בת עמי וחבריה יעזרו לנו בפתרון התעלומה.

אחרי גן הנדיב שלא סיירנו בכולו רק בחלקו, עברנו דרך בית הקברות של זכרון וכן שמענו על שרה גיבורת נילי שעם המהפך השלטוני בשנת 1977 ובזכות חברת הכנסת גאולה כהן הפכה לגיבורה לאומית. (אני אגב במקרה הזה לא מתווכח זה בסדר מבחינתי) ירדנו במדרחוב של זכרון יעקב ושמענו עוד סיפורים על שלטון הברון ופקידיו . (יואב צור הבטיח לנו שתוך חמישים שנה גם אנחנו  נהייה כמו זכרון ויהיה לנו מדרחוב)

בדרך חזרה, גילה זולר יו"ר הועד המקומי הודתה לכל המתנדבים ובני זוגם. ואנו מודים לגילה על היוזמה הברוכה.

(בבדיקה קצרה שערכתי מסתבר שחברת "אורנים" ילידי 1958 שלחו הכי הרבה מתנדבים לאוטובוס. שלשה במספר צלילה חנין ,דובי שמיר ,רועי יעקובי.  כנראה שחברת "אורנים"  מתחילה לתת את הטון ולא במקרה....

גילה עשתה משאל עם קטן לגבי נושא של המשך פרסום מודעות אבל בעיתונות הארצית, נושא שעומד על פרק הוועד המקומי. יואב צור הבטיח לי להעלות את הנושא בדף לחבר הקרוב. הנושא רגיש וטעון במקצת אבל הצטרכו להתמודד עימו. אני מניח שאם הנושא יגיע לאסיפה ברור לי איך אנשים יצביעו וברור לי לאן נושבות הרוחות.  הגיל הוא יהיה קו פרשת המים רק לא ברור לי המספר המדויק של השנים.

בכל מקרה אסכם את הטיול כאירוע  חוויתי מוצלח. אפס תקלות (למעט אחת קטנה  שהאוטובוס או הנהג לא ברור במי האשמה קפץ כמו תיש במעלה גני הנדיב בכניסה.)

שנה הבאה נשמח לנסוע למקום אחר בחסות הוועד המקומי  (בהנחה שלא יקדימו את הבחירות להנהלה).

                     

                                                                                                       רועי יעקובי



                                                                                            





שעת סיפור
היה היתה, שעת בוקר מאוחרת, שלהי סוכות, הרדיו בחצר פתוח, קול ישראל רשת ב', תכנית חגיגית משהו על הזמר העברי ומשמעותו בחיי החלוצים בעליות הראשונות, אני מקשיב בחצי אוזן תוך כדי עבודה, מישהו מומחה לעניין לא קלטתי את שמו. מספר על חבורה כזו של חלוצים שיושבת איפשהו ומצב רוחם שפוף מאוד, המצב קשה בכלל וגם הודיעו להם שחבר שלהם נהרג. הם שותקים, אין להם כבר מה לומר אחד לשני ואז אחד מהם מהמהם מזמזם את "אל יבנה הגליל" לאט לאט אחרים מצטרפים אליו והשירה גוברת. עצרתי להקשיב, השיר מוכר ולא מסובך במיוחד, רק שלוש מילים שחוזרות על עצמן בשינוי מנגינה שמונה פעמים, המומחה הדגים ושר, חיכיתי לראות אם יש בית שני לאל יבנה הגליל ואכן הוא המשיך לפי מה ששרו אז אותם חלוצים ושר "פליישר יבנה הגליל" כך שמונה פעמים חזר על "פליישר יבנה הגליל" והמשיך לבית השלישי כאילו, "טורנר יבנה הגליל", כך שמונה פעמים טורנר, הייתי בשוק, אלו מוכרחים להיות גרשון וישעיהו שלנו, כמה פליישרים וטורנרים היו כבר באותה תקופה בארץ, חשבתי כבר שהוא ימשיך באותו רחוב עם טרבלוב ארנבורג וקלמן כהן יבנו את הגליל, אבל הוא לא המשיך אחרי טורנר, חבורת החלוצים ההיא היתה כבר בהורה סוערת.
חשבתי שצריך לבדוק את הענין ובהזדמנות הראשונה תפסתי את פרץ שיודע כמעט הכל על כל דבר, אבל לא, הוא לא מכיר את הסיפור הזה והוא גם לא חושב שדריכהם של טורנר ופליישר הצטלבו לפני באר טוביה, אבל שמעתי מפרץ כמה סיפורים וביניהם את הסיפור על טורנר שהיה אלוף בצלחות ושמו יצא ברחבי ההתישבות העובדת- שני קיבוצים או משהו - אבל פרץ 
הוסיף גם הסתיגות "כשהוא היה רוצה".
הייתי צריך להתחיל עם אריה פליישר אבל הגעתי גם אליו כמובן. סיפרתי לו, קול ישראל, חלוצים, זמר עברי וכו' לא, הוא לא שמע, עד שאני מגיע ל"אל יבנה הגליל" והוא אומר לי אה, פליישר יבנה הגליל", מסתבר שהסיפור מוכר לו גם נמצא בכתובים וזה אכן אבא שלו ומה עם טורנר אז לא, היה טורנר אחר שמת צעיר וזה לא הטורנר שלנו.
גם מאריה יצאתי עם סיפור וזה על אבא שלו שהיה ליד ערש לידתו של השיר "מה יפים הלילות בכנען", אבל את הסיפור הזה שאריה יספר בעצמו. בכל אופן ככה סתם מהאזנה לרדיו יצאתי עם הרגשה טובה. הנה אני הקטן זכיתי בימי  חלדי להיות באותו תור אצל אברשה במחלבה, גם עם טורנר שהיה אלוף בצלחות וגם עם פליישר ששרו עליו שירים ושמהימים של עוד דונם ועוד עז, רשומה על שמו בטאבו שורה שלמה בעניין העז. או הכבשה אם תרצו.

פה אני מגיע לעניין השני שרציתי לכתוב עליו. אני חושב שאת הייתי אחד המושבניקים, או התושבניקים, שהצטרפו אלינו בשנים האחרונות והיתה לי סבלנות לקרוא את הכתבה הזו עד כאן, הייתי אומר לעצמי רגע רגע רגע, אני משלם כאן מיסים, אני מממן את הדף לחבר הזה, נייר מזכירות הדפסה, מה הוא חושב לעצמו הרמי קורן הדפוק הזה, מה זה החידון הזה, מה צלחות, איזה עיזים, מאיפה כל השמות האשכנזים האלה, אז אני רוצה להגיד לכם חברה תרגיעו תרגיעו, זה היה תרגיל, אזעקת שווא, בסך הכל רציתי להראות איך אסור עכשיו לכתוב בדף לחבר כי פשוט זמנים השתנו, העם התחלף, דברים שהיו מובנים אולי פעם לשלושת קוראי ולשתי קוראותי נשמעים סתומים עכשיו לרוב הציבור וזה לא שהציבור נעשה מטומטם יותר, להפך ולהפך, דווקא גלי ההגירה ששוטפים אותנו בשנים האחרונות, בלי להעליב כן, דווקא שיפרו את הרמה הממוצעת של התושבים כאן באיזה עשר או עשרים אחוזים אני חושב, באמת הגיעו לכאן אנשים מצוינים. חביבים, נחמדים ילדים מקסימים, רק מה לא מדברים את השפה המקומית.
אז לטובתכם מילון קצר:
 צלחות - גומות השקיה בפרדס ובמטע חופרים אותן בעזרת טוריה.        

טוריה - מעדר גדול שעובדים אתו בעיקר ערבים
השמות האשכנזים: זה עוד כלום, אין לכם מושג מה שהלך כאן פעם, בסך הכל אני עוד ריחמתי עליכם, לא כתבתי ביצוצר, לא סודביצר, ועוד כמה שאני בכלל מפחד להגות אותם במחשבתי.
עיזים וכבשים: סיפור ארוך, תשאלו את אריה פליישר.

                                                                                                             רמי קובנסקי

 
כדורסל

"אנחנו על המפה ונשאר על המפה"

ב-85 שנות קיומה של באר טוביה ובדרך ליום הולדת 86 התרחשו הרבה מאורעות. החל ברמה  העולמית, רמה לאומית, ובחיי הכפר.

המאורע הספורטיבי  ב-ה הידיעה התרחש השבוע בתחילת השבוע בעיר ללא הפסקה. בהיכל "נוקיה "לשעבר. קבוצת הכדורסל מכבי אשדוד/באר טוביה נצחה את קבוצת הפאר של מכבי תל אביב.

אני יודע שרבים מתושבי המקום והמועצה לא יודעים שיש לנו קבוצה שמשום מקום הגיעה ישר לליגה העלית של הכדורסל ונצחה את מכבי "פוקוס" תל אביב.

בדרך הטבע קבוצה נוסדת, מוקמת, מתחילה לשחק בליגות הנמוכות ומטפסת במעלה הליגות עד שמגיעה לליגה הבכירה.

בדרך לא של טבע  הכסף יענה את הכל. לא בדקתי איך זה שליד אשדוד מתנוסס השם באר טוביה. אבל כנראה השם באר טוביה יכל להתנוסס ליד העיר "הפועל טבריה" אם היינו מציעים לראש עיריית טבריה סכום כסף מכובד.

אינני יודע בוודאות את הסכום  שהועבר ומה מעבר לפרסום קבלנו אבל כנראה שכך עובדת השיטה. תקנו אותי אם אני טועה, שווה בדיקה.

אבל אודה ולא אבוש שגאוות יחידה התמלאה בחזי שראיתי איך ברבע האחרון של המשחק המדובר "קרענו" את אלופת המדינה, אלופת אירופה לפני שנתיים.

במסך הטלוויזיה הופיע השם באר טוביה במשך 40 דקות נטו שעה וחצי ברוטו.

אין ספק מהלך מבריק של משהו אי שם במועצה שלנו.

מאחר ומאורע כזה קורה פעם  ב... חשבתי שיהיה נכון להוציא מהדורה חגיגית של  "הדף לחבר "שלנו עם דף צבעוני כמו ב י"א באדר או ביום העצמאות. (הדף הלבן מעיד שנכשלתי במשימה).

בכל זאת אם בספורט עסקתי אני עדיין חושב שגדול הישגיה הספורטיביים של הפועל באר טוביה היה הניצחון בדרבי על שדה עוזיה במגרש חוץ מול קהל  עוין  עם 10 שחקנים (אחרי שצביקה גולדמן המכונה "ציווק" הורחק).

בשער היה אריה פליישר המכונה "מיצי" שנבחר באותו שבוע לשוער המחזור.(שוער לכל השבוע פרט לשבת). על הספסל ישבו אשר גולדמן ואיתן בצר וחיכו להזדמנות .שאר השחקנים באו מהמועצה האזורית באר טוביה.

כותב שורות אלה היה אוהד נאמן של הקבוצה לא החמיץ אף משחק . נזכר באיחור של  45 שנה לדווח על גדול הישגי הקבוצה.

                                                                                                    רועי יעקובי כיתה  ז1


אח, איזה חורף!

 

לחמותי, יוכבד חנין ז"ל, היו כמה השגות לגבי מזג האויר.

למשל: על חדש אפריל היתה אומרת ביידיש: "אפריל, אפריל, אר ווייס נישט וואס אר וויל" כלומר חדש אפריל הוא חודש מתעתע, הוא לא יודע מה שהוא רוצה. עדין חורף? כבר אביב? ועל תחילת החורף היתה לה קביעה נחרצת: החורף לא מתחיל לפני היום הולדת של מוליק, דהיינו מחצית נובמבר. מאיפה לקחה את הקביעה הזאת אני לא יודעת. אולי מהימים הרחוקים שחיים חנין, חמי ז"ל, עבד בתחנת הכח של רוטנברג בנהריים.

אמרו שפנחס רוטנברג, הזקן מנהריים, קבע שהחורף מתחיל באמצע נובמבר ועד אז זה בכלל לא בגדר חורף.

מה זה כל כך חשוב? מבחינת החשמל צריך לדעת מתי עוברים לכוננות חורף, ומבחינת החקלאות צריך לדעת מתי לזרוע את הפלחה, כי לפעמים הגשם הראשון מטעה, אנשים זורעים, אין רציפות בגשם והתבואה קמלה. לכן חשוב לדעת מתי מתחיל החורף האמיתי.

 

ועכשיו לימינו אלה. אצלנו התחילה הסופה במופע ראווה ליד הארכיון. שני עציצי ענק על העצים שבתוכם נגררו  על ידי הרוח על המדרכה עד המדרגות. רוח מתחשבת. לא שברה לא הפכה פשוט הסיעה... מראה שלא מן העולם הזה. מעבר לכך, עד כמה שידוע לי, עברו הימים אצלנו פחות או יותר בשלום זולת הפסקת החשמל, שגם היא היתה קצרה יחסית.

 

אבל אני, ליבי היה בשרון. ובעיקר דאגתי לכפר סבא עיר מולדתי, שפעם היתה כפר קטן מוקף פרדסים ובימים אלה הפכה לוונציה. דאגתי לבני משפחתי המתגוררים שם והקשבתי לכל הודעה ברדיו וצפיתי בתמונות שהופיעו בטלביזיה ובמחשב.

 

יודעי דבר קובעים שהאקלים העולמי משתנה וארועי מזג האויר מקצינים ואני כמובן לא אכניס ראשי למחלוקת בענין זה. רק רציתי להביא נתון מהתלמוד הירושלמי מסכת יומא ה, ב.

דברים שנכתבו בסביבות המאה השלישית לספירה. שם נכתב כי במסגרת תפילותיו של הכהן הגדול בבית המקדש ביום הכפורים, היה מתפלל גם על הגשם.

"... ועל אנשי השרון היה אומר – יהי רצון מלפניך ה' אלוהינו שלא יעשו בתיהם קבריהם.

...מחמת רוב גשמים שלא יהיו טובעים בתיהם..."

מה שאומר שכבר אז היו בשרון גם שפע גשם וגם בעיות נקוז...

 

וכיון ש"הדף" שלנו לא מתפוצץ מעודף חומרים, הרשו לי להזכיר בהזדמנות זאת גם את חוני המעגל הזכור לטוב. זה שעג עוגה ועמד בתוכה ולא זז עד שירד גשם. "התחילו גשמים מנטפים אמר: לא כך שאלתי, אלא גשמי בורות...התחילו לירד בזעף, אמר: לא כך שאלתי אלא גשמי רצון, ברכה ונדבה.

 

                                                  חורף טוב,

                                                                         דליה

 


ללמד בני יהודה קשר

השבוע עת ביליתי בפנצריה, אחרי שגיליתי בורג נעוץ בצמיג בפעם השביעית ברציפות בחודשים האחרונים, עלו במוחי חשדות עמומים אולי הפנצריות הן אלו המפזרות את הברגים בכבישים על מנת להגדיל את ההכנסות שלהן. אך מיד דחיתי את הרעיון. פעם תיקנו פנצרים אצל פנצ'רמאכר, למאכר יש צליל שלילי של איזה מקצוע נכלולי, כזה שיכול לפזר מסמרים בכבישים.
אבל היום אנו מתקנים תקרים אצל צמיגאי וזה כבר מקצוע מכובד שאין לו שום קשר למעשים כאלו.
נראה לי שהענין קשור יותר לתרבות הצריכה שלנו כיום. קנה וזרוק הם אבן יסוד בתרבות, אם נשארו לך ברגים באוטו אתה מטאטא אותם יחד עם האבק והלכלוך ולא טורח לאסוף אותם. עד לפני מספר שנים לא היינו זורקים מסמרים מכופפים אלא מיישרים אותם. היום אנו אולי ממחזרים בקבוקים ועיתונים אך בגדול אנו זורקים חפצים לזבל ביתר קלות מאשר בעבר.
ואגב זבל הדרך למזבלה היא המפג"ש זרועה לא פעם בענפים קרטונים קרשים וכו' שנפלו מעגלות שלא ניקשרו היטב. מעניין לעקוב בימי שישי שאז הנהירה למזבלה גדולה במיוחד אחר העגלות העמוסות הרתומות לטרקטורים טרקטרונים ואף טנדרים, חלקן קשורות הייטב וחלקן אינן קשורות כלל.
את האחרונות ניתן לזהות לפי נסיעתן האיטית ושובל החפצים שהן משאירות אחריהן. במו עיני ראיתי אב נאחז בכל כוחו בעגלה עמוסת גזם ושומר עליו מפני נפילה בשעה שבנו נוהג בטרקטור.
שאלתי אותו למה הם לא קושרים את הגזם לעגלה, פעם היינו נוסעים לקצוות הרחוקים של השדות עם עגלות עמוסות ברוסים, ארגזי פלסטיק, קרטונים חבילות קש וחציר והיינו גאים בקשירות שלנו, "בלוק נהגים" ששמר על המטען עד ליעד. ואילו העצלנים שלא קשרו היטב עבדו כפול, כי אספו שוב ושוב את המטען. בקיצור צריך ללמד את הדור הצעיר לקשור ושלא ילמדו מהחבר שנסע עם עגלה עמוסה מביתו הגיע למזבלה ראה שהיא ריקה ושב לביתו שמח וטוב לב.

                                                                                                                                  ניצן חנין



נסגר מעגל


את הרשימה שלי על נחמיה בסוקביץ ז"ל ב"דף" של השבוע שעבר סיימתי במשפט: "אמרתי לדן שאפרסם את הספור ב"דף לחבר" , אולי מי מאנשי חטיבת גבעתי , שעדין חיים עמנו, יוכל להוסיף משהו על נחמיה...
לא העלתי על דעתי כמה מהר יתגלגלו הדברים.
כבר ביום שישי קיבלת שיחת טלפון מאיש נרגש ונלהב הרוצה לדבר עם דליה, שכתבה ב"דף לחבר". זאת אני, אני אומרת, ומי אתה? שמי עודד נגבי, איש חטיבת גבעתי ואני גר בפתח תקוה. ואיך הגיע ה"דף" של באר טוביה לפתח תקוה?  אני שואלת והוא מסביר: יש לי ידיד טוב ושמו מיכה שמאלי, בן באר טוביה הגר ב"יעד". הוא מקבל את ה"דף" במייל כבר ביום חמישי והוא ששלח לי את הרשימה שלך. מתוך הכרותו אותי היה בטוח שאמצא בה ענין.
ואכן כן. הכרתי את נחמיה בסוקביץ ז"ל עוד מתל אביב, מבית הספר למסחר "גאולה" ואחר כך כמובן מחטיבת גבעתי ומתקופת המלחמה. מרגש אותי רצונם של הנכדים לדעת פרטים על דודם ולכן כבר יצרתי קשר עם דן שגב וכבר קבענו פגישה בה אספר להם על נחמיה ז"ל.
עוד עודד מדבר וכבר מופיע במחשב מייל מדן. הוא מודה לי על הרשימה שכתבתי ב"דף" ומספר שכבר פנה אליהם עודד נגבי והוא "יספר לנו פרטים רבים על נחמיה דודנו על דמותו, חיוכו, ויחסו לחברים..." ואנחנו מצפים לפגישה בהתרגשות רבה.

זהו נסגר מעגל.

                                                                                                       דליה


נחמיה בסוקביץ ז"ל - לוחם בחטיבת גבעתי

מי היה נחמיה בסוקביץ, למה אני רוצה לספר לכם עליו ומה גרם לי לעשות זאת דוקא עכשיו - על כל השאלות האלה אשיב ברשימה שלי המופיעה להלן. ומטבע הדברים אתחיל מבראשית...

דודה בתל אביב
למוליק חנין היתה דודה בתל אביב אחות אביו ושמה חנה. ביתה היה במעונות עובדים ו' ברחוב פרוג. בימי ילדותו היה מוליק נוסע בכל קיץ לדודתו בעיר הגדולה לשתות גזוז, ללקק גלידה, לרחוץ בים ולשחק עם בן דודו צביקה וחבריו בחצר הפנימית, הירוקה והיפה, שהיתה אחד מסימני ההכר של מעונות עובדים.
מוליק זוכר את צלילי הפסנתר של פנינה זלצמן, שבקעו מדירת הוריה, את נקישות מכונת הכתיבה של הפרופסור דב שטוק - סדן, שהדהדו עד שעת לילה מאוחרת מדירתו בקומה השניה. ואותו דב סדן מטייל עם בנו הקטן עזרא (שלימים היה מורה בבאר טוביה) כשראשו שקוע בעתון "דבר" שבידו. את התאומים אמנון וחובב כרובי מבאי החצר ואת נחמיה בסוקביץ, שגר בקומה השלישית והיה בן גילם של מוליק וצביקה ושותפם למשחקים ולבילויים.
השנים עברו, הילדים בגרו פרצה מלחמת השחרור ונחמיה התגייס לחטיבת "גבעתי" והיה לוחם בפלוגה ב' בגדוד 53. במסגרת הגדוד שהה פרקי זמן בבאר טוביה וסביבתה.
נחמיה נפל בקרב עירק אל - מנשיה, בחודש זה לפני 67 שנים.

ועכשיו לעצם הספור

ל
פני כחדש קיבלנו מכתב הממוען לדליה ושמואל חנין. שמו של השולח, דן שגב מחולון, לא אמר לנו דבר.
בגוף המכתב הציג דן את עצמו כאחיינו של לוחם גבעתי, נחמיה בסוקביץ הי"ד ואלה דבריו: בצרור מכתבים שמצאתי שמור בבית אמי ז"ל, גיליתי אסופת מכתבים שנשלחו מאזורי הקרבות בדרום לבית ההורים בתל אביב.
בחלק גדול ממכתבי נחמיה ז"ל הוא מציין את הכנסת האורחים הנאה לה הוא זוכה בבית משפחת חנין בבאר טוביה, בזמן שהיית הפלוגה באזור.
מבקש אני לשאול, כותב דן שגב, אם יש במשפחתכם מי שהוא שנושא עמו זכרונות מאותם ימים וזוכר את נחמיה שוהה בביתכם בימים של בטרם קרב... למרות השנים הרבות שחלפו מאז, ולצערנו לא נותרו במשפחתנו בחיים, אלא בני הדור השלישי, אנו זוכרים ובגאוה את זכר נחמיה דודנו.
...מצורפים למכתבי חלק מהמכתבים המאזכרים את משפחת חנין בבאר טוביה וכן תמונת צעירה מבאר טוביה בתוספת הקדשה.

אני משיבה לדן
בדברי תשובתי לדן סיפרתי לו על ההכרות והחברות שהיו בין מוליק ונחמיה באותם קייצים אצל הדודה חנה, בתל אביב.

אבל לגבי בקוריו בבית המשפחה בב"ט בימי מלחמת השחרור כבר אין מי שיספר. ההורים יוכבד וחיים, הדודה לאה, מרים ויריב כל אלה שקיבלו את נחמיה בחום ואהבה כבר אינם עמנו.

מוליק עצמו, שהתגייס לפלמ"ח ושרת בגדוד הרביעי של חטיבת "הראל" בקרבות על ירושלים וסביבותיה לא היה באותה תקופה בבית למעלה מחצי שנה. לכן לא פגש בנחמיה ועל ביקוריו בבית ההורים ספרו לו רק מאוחר יותר.

אבל מוליק זוכר, שלאחר שנפצע וירד מירושלים בשיירת הפצועים, אושפז בבית החולים דג'ני ביפו. לב"ט לא יכול היה לנסוע, אבל הרשו לו לצאת לכמה שעות לבית דודתו בתל אביב.

בכניסה לבית, במעונות עובדים, פגש באחותו של נחמיה, שסיפרה לו על נפילת אחיה. מוליק אמר לה שהידיעה הגיעה אליו דרך המשפחה. מוליק זוכר שהאחות אמרה לו שהם רוצים לאסוף חומר ולהוציא חוברת לזכרו של נחמיה ז"ל.




קטעים מצולמים מן המקור, ששלח לנו דן


דן שלח לנו את צילומי המכתבים של נחמיה וסימן בהם את ההתיחסות למשפחת חנין.

אצטט רק כמה קטעים:


יום ג' 12.7.48 ..."ברגע זה ליד כוס התה בבית חנין יושב אני וכותב מכתב זה.

...הלילה חזרנו לב"ט. ניצלתי חופשה קצרה וביקרתי בבית חנין. התרחצתי כהוגן ובכלל אני מרגיש כאן כמו בבית. בנם שנפצע בירושלים נמצא עכשיו בהבראה ומקווים שיחלים...


יום שבת בצהרים (בלי תאריך)

ברגע זה אני בבית חנין. אומר את האמת בכל חופשה קצרה אני בא אליהם ומרגיש שם כמו בבית והם שמחים לבואי ומתיחסים אלי כמו אל בן.


27.7.48 יום שלישי בבוקר

זהו מכתבו האחרון של נחמיה. באותו היום יצאו לקרב בעירק אל - מנשיה (קרית גת) קרב בו נפצע נחמיה פצעי מוות.

וכך כתוב בספר "עד הלום", ספורו של גדוד 53, חטיבת גבעתי תש"ח, בפרק "קרבות עשרת הימים"...במרחק כשלושים מטר מהגדר פגשתי במ"כ אשר ובחבר אחר שגררו את נחמיה, פצוע קשה בבטנו. נחמיה, שסבל קשות ביקש מהם שירפו ממנו ויצילו את עצמם, אך הם לא עזבוהו".

נחמיה שכב עוד ארבעה ימים בבית החולים הצבאי במחנה ביל"ו.

ב - 1.8.48 יצאה נשמתו. הוא הובא למנוחות בבית הקברות הצבאי בנחלת יצחק.


סוף דבר

בין הפריטים הנוספים ששלח לנו דן שגב היה מכתב תודה של שלום בסוקביץ, אביו של נחמיה, למשפחה בב"ט.

25.7.48..."אין מילים בפינו להודות לכם בעד קבלת הפנים ומצוות הכנסת האורחים שקיימתם עם בננו נחמיה..."

וכן שלח העתק ממכתב התנחומים ששלחה מש' חנין למש' בסוקביץ.

2.8.48..."במה ננחמכם? כאבכם - כאבנו כה גדול! הנחמה היחידה היא: קרבנותינו היקרים לא לשוא!..."

וכן העתק מהספד מרגש ומרתק של הפרופסור דב סדן (שכן וידיד של המשפחה) המסתיים במשפט

"יעמד זה עלם החמודות בזכרוננו. זקיפות וצניעות בקנה אחד" תמונת הנערה שנמצאה עם המכתבים היא תמונתה של אסתרקה וקסלר עם הקדשה מה 18.4.48.


אני אישית התרגשתי יותר מכל מן העובדה שבן הדור השלישי מתיחס בענין וברגש רב למכתבים הישנים שנשמרו ע"י סבתו ואמו. שומר עליהם ומתעד אותם לדורות הבאים. כמתנדבת בארכיון אני יודעת שזה לא מובן מאליו.

אמרתי לדן שאפרסם את הסיפור ב"דף לחבר" אולי מי מאנשי חטיבת גבעתי שעדיין חיים עמנו יוכל להוסיף משהו על נחמיה.

את כל התכתובת והצילומים הכנסתי לתיק המשפחה שלנו בארכיון.


תודה חמה לדן שגב.


                                                                                                         דליה חנין




על מדרכות   צמחיה ומטרדים.

לפני מספר שנים החלטנו על קבלת בנים להרחבה ולהפריד בצורה מוחלטת בין הוועד המוניציפאלי לוועד האגודה. (הפרדה שהייתה קיימת כל השנים אבל בכאילו). בחלוקת האחריות בין שני הגופים יש בעתיות מסוימת, שבזמנו לא היינו ערים לה די הצורך, ומספר נושאים בתפר בין  וועד המושב שבו חברים התושבים החדשים והוותיקים  וכולם משלמים מיסים מוניציפאליים כפי שקבע הוועד. לבין וועד האגודה שבו חברים בעלי המשקים, וחלק מעובדי הציבור הוותיקים שהתקבלו בשעתו כחברי האגודה, (אך אינם משלמים מיסים לאגודה)  בעוד שבעלי המשקים משלמים מיסי אגודה לפי החלטות אסיפה כללית המתקבלות אחת לשנה. אחד הנושאים המורכבים והמבלבלים הוא המערכת כבישים, מדרכות, צמחיה הגובלת בכבישים ובמדרכות. הכבישים הם באחריות המועצה האזורית כמו הביוב, התאורה והמדרכות. היא אחראית  על תחזוקתם, כשאיכות התחזוקה מותנית בין השאר גם במעורבות של מוסדותינו הפנימיים ובנכונותם להתנגש עם המועצה. הצמחייה היא באחריותנו, ולפי החלטות מועד המושב או הנהלת האגודה, כל משק אחראי שהצמחייה שלו לא תגלוש לשטח הציבורי. רוב המשקים מקיימים את ההחלטה, אך הבודדים שאינם מקיימים, גורמים למפגעים עם פוטנציאל לתאונות דרכים, ושמים לאל את מאמץ השאר.

נראה שהשיטה לברוח מאחריות, ולהטילה על בודדים לא הוכיחה את עצמה בין השאר כי האכיפה מסובכת ותלוית רצון טוב, ויש לשנותה ולמנות את האגודה כאחראית על הגיזום הנ"ל, כפי שהיא אחראית על הניקוז בתעלות לאורך הכבישים. וכרגיל תעלה השאלה מי משלם? הצעתי הפשוטה היא האגודה.

א.     כי תקציבה גמיש, ואולי ניתן להסיט תקציבים מההוצאות המשפטיות שהתמכרנו להן, ולהקצות כספים לאיכות חיינו.

ב.     היא אינה מצליחה להביא לתוצאה שלפי דעתי היא באחריותה.

ג.     לא צריך לחכות  לאסון הראשון, ולהכות על חטא לאחריו.


 אני פונה לכל החברים והתושבים שהנושא חשוב להם להביע דעתם, חיינו חיי ילדינו ונכדינו עומדים כאן  לדיון.


                                                                                                           אילן גולדמן


נ.ב-   

הייתי שמח לקרוא בדף לחבר לצד ההנחיות לפינוי הגזם, גם בקשות למצוא פתרונות נאותים לפחי אשר חלקם ניצבים בצידי הכבישים ובמרכזי המדרכות , כפיסול סביבתי התורם לנוף המושב.

הידעתם מהו הקשר של אריה אליאס ז"ל לבאר טוביה?

 

השבוע הלך לעולמו השחקן אריה אליאס ז"ל בשיבה טובה. לא רבים יודעים, כי בתקופה שקדמה להיותו שחקן, מילא תפקיד במודיעין הישראלי. במהלך מלחמת השחרור, הוצבו אריה וחבר נוסף במושבנו והוטלה עליהם המשימה של האזנה לאויב המצרי.

הם גרו בבית של משה כהן, אשר מאוחר יותר נקנה על ידי אברהם ומשא שפירא ולבסוף נרכש על ידי ציפורה ועזרה גולדמן.

במהלך כל היום והלילה הם מלאו תפקידם באדיקות ובסודיות, אך בהפסקות הצהריים הם היו יורדים לאכול אצל שרה זולר ז"ל. יחד עם חברתי הטובה דינקה זולר ישבנו לאכול איתם ולהאזין לסיפורים ולמעשיות שאריה הפליא לספר. כבר אז, במבטא עירקי כבד, ידע לספר מעשיות מצחיקות ולהציג בפנינו בהומור ובחן רב. כל ארוחה שיגרתית הפכה במחיצתו להנאה וצחוק. הוא היה בחור מוכשר ועם זאת צנוע ונעים וכך גם חיי את חייו בהמשך, לאחר שהתפרסם.

אריה וחברו מלאו את משימתם הסודית עד לתום מלחמת השחרור והמשך קורות חייו כבר מוכרים וידועים לכל.

                                                                                                      


                                                                                                           בבה רחמילביץ

בעקבות הארוע בבית הספר התיכון


בסיפורו המצמרר של הסופר האנגלי וויליאם גולדינג - "בעל זבוב", מסופר על קבוצת ילדים  בני טובים מפנימייה בריטית יוקרתית המוצאת עצמה תקועה על אי בודד לאחר שמטוסם נחת נחיתת אונס באי בזמן מלה"ע השנייה. תוך כדי שהותם באי מתגלים היצרים האפלים ביותר שנפש האדם יכולה להמציא כולל אלימות חייתית ורצח של שני ילדים מהקבוצה. אלו היו ילדים שקיבלו חינוך בריטי מוקפד וטוב, אך כאשר הם לבדם על האי, הם נתונים לכוח שליטתו האכזרית של אחד ממנהיגי החבורה, ומתפרצים החוצה היצרים האפלים ביותר הקיימים בטבע האנושי. הם משתחררים מכל סמלי החברה המערבית התרבותית והדמוקרטית הנאורה ממנה הם באים, והופכים לחבורת פראים, כאשר האויב הגדול ביותר על האי אינם החיות או תנאי המחיה כאם האדם עצמו. בכך מתריס גולדינג כלפי אלה המאמינים כי יצר האדם טוב מיסודו. הילדים מורדים וזורקים את כל הנורמות והערכים עליהם התחנכו, ונסחפים אחר דמותו הכריזמטית והאלימה של מנהיגם [אחד הנערים], ומבצעים שרשרת של אירועים אלימים ומחרידים. רגע לפני כיליון וטירוף מערכות שהם הביאו על עצמם מגיעה משחתת בריטית ומצילה את חלקם.

הדמוקרטיה במקרה זה מתגלה בחולשתה ובחוסר יכולתה לשלוט על הפראי והיצרי. ההקשר למה שארע בשבוע שעבר בתיכון האזורי בבאר טוביה ברור. אל לנו להקל ראש בכל מה שהתרחש שם. הניסיון להסתיר את מה שארע או נכון לומר- "לחזור לשגרה"- הוא בעוכרנו.

אני אבא מודאג שרואה כיצד נורמות התנהגות הולכות ומקבלות לגיטימציה או מנסות להיתלות בתירוצים כי מדובר רק בקומץ עבריינים. לא! לא מדובר רק בקומץ! מדובר גם בחברה מבתים טובים...

היכולת הכל כך קלה "לאבד את הראש" כתוצאה משכרות, או נטייה להשפעה אלימה של מנהיג כוחני, לפגוע באחר, לפגוע בערכי הסובלנות, תרבותיות, כבוד לזולת וכו'. מדובר בחייתיות לשמה בעיקר בפגיעה סדיסטית בבעלי חיים, ובעיקר לא מדובר במעשה שובבות! לא בפורקן של מעשי קונדס. האירועים שקרו בתיכון תוכננו מראש. תוכננו במוחות מעוותים. והגרוע מכך שהיה מידע מראש לכך שיקרה "משהו" רציני ואלים...

האם נוכל לחזור מהר לשגרת חיינו? בשעה שאנו שקועים בשעות נוספות בפיתוח הקריירות האישיות של כל אחת ואחד מאתנו, הנערים והנערות שלנו מוצאים פורקן בשתייה, בנסיעה פראית, בשאיפת גז ועוד מיני טכניקות לאיבוד הדעת והשפיות. הרעיונות ,כולל תמונות והסברים, נמצאים בשפע ,תוך שניות, בשיטוט במרחב האינטרנטי האינסופי.

הורים יקרים, אם אנחנו "שומרי הסף" נמשיך לעצום עיניים, ונאמר, לא- אצלי זה לא יקרה! אזי נכשלנו מראש במשימת ההורות. כן- זה יכול לקרות אצל כל אחד ואחת מאתנו.

 הדור הזה שמחובר קודם כל לאינסטגראם, לווטסאפ, לפייסבוק- הוא דור שמונע אחרת ממה שאנחנו באמת חושבים, יודעים ורגילים. זה העניין- שאנחנו לא יודעים כלום! לכן כל ניסיון לטשטש ולעצום עין באירועי הזוועה בתיכון אל מול איבוד הנורמות המוסריות, מחטיא למהות העיקרית של החינוך. איננו מחנכים להשגת ציון 100 במבחן- זו לא המהות החינוכית...

מדיניות ההכלה כלפי העבריינים היא משל לדמוקרטיה רעועה שאין בה יכולת לשלוט ביצר האדם הפראי.

אסור לנו לשתוק ולעצום עין. בפעם הבאה זה עלול להיות הילד או הילדה שלנו.



                                                                                                                 עופר גולד.

החרוב שלי

אנשים מפתחים אהבות מוזרות. טבעי שתאהב את משפחתך,אישה וילדים, מעגל משפחתי נרחב יותר, חברים. תאהב בריות ואנשים. במעגל הבא אנשים נקשרים לחיות. כלבים, חתולים, סוסים, תוכים הם בהחלט יכולים להיות, מושא לאהבה. קצת יותר מוזר לשמוע על אהבה לעץ.

אכן יש לא מעט אגדות וספורים על יחסי גומלין בין העץ לאדם. ככל שעץ עתיק יותר, גדול יותר, בעל היסטוריה רבה כך צומחת לה יחסי חברות ורעות בין האדם לצומח.

לא הייתי מעיז לכתוב על אהבתי לחרוב שבחצרי, לולא כתבה בעיתון ביום שישי החולף.

מאיר שלו הוא סופר וכותב  שאני נמנה על מעריציו.

בשבוע שעבר הקדיש כתבה שלמה לחרמש המוטורי. הוא מתאר את תכונותיו ומעלותיו, ולא מפסיק להתפעל מביצועיו " אני יוצא  אל המערכה בחרמש זקוף. משפיל את הלהב החרב המסתובבת אל האדמה, מכאן ייפול אלף ומכאן רבבה, אין כמו חרמש המוטורי להרגיע את הנפש אחרי הבחירות, עכשיו אני מרגיש יותר טוב"
אז אם הוא כותב אהבה לחרמש מוטורי, בעיתון של המדינה אני יכול לכתוב על אהבה לחרוב בעיתון של באר טוביה.

לא יודע בדיוק ממתי התחלתי להתאהב בחרוב. אך זוכר אני את הרפת של שלמה שמיר ז"ל. הייתי בא לבקר את דובי שמיר, בן גילי. בתוך התערובת של הפרות הייתי מחפש את חלקי החרוב השלמים ואוכל בתיאבון רב. לפי מיטב זכרוני אילו החרובים הראשונים שאכלתי. באותם ימים מחבילות החציר היינו  מוציאים את הבוטנים, ואם זה לא הספיק, אז אין כמו לקנח באבקת חלב לבנה וטעימה. (עד ליום שבו הוחלפה במילקוויט, אבקה זהה במראה החיצוני, אך אבוי לטעם ).

טעמי ילדות, כמו אוכל של אימא, גם אחרי שנים רבות, הם הטעמים הנפלאים שאנחנו מתגעגעים ולא מוותרים.

אז אני לא ותרתי על החרוב. בטיולי תנועת הנוער, אני מוצא את עצמי אוכל חרובים. השנים עוברות ואני ממשיך לאהוב חרובים. מדי פעם לוקח את הרכב נוסע לכיוון צומת האלה ובדרך עוצר לקטוף חרובים. הילדים וגם המבוגרים שואלים אותי איך אוכלים חרובים, ואני בטבעיות עונה פשוט אוכלים בלי הגרעינים.

בבאר טוביה אין אפילו חרוב אחד שאני מכיר.

אבל למה צריך לנסוע  אם אפשר לשתול. לפני 8 שנים שתלתי עץ חרוב. אתם אולי לא יודעים אבל לחרוב יש זכר ויש נקבה. ופירות יהיו לך רק אם שתלת נקבה. אז אחרי שלש שנים של אי ודאות , התברר לי שהעץ נושא פרי, לא עומד בשלכת ומתפתח יותר מכל העצים האחרים. לא היה גבול לשמחתי, קצת מוגזם להגיד.

אבל בהחלט הייתי גאה, מודה שמכל העצים בחצר הייתי מרבה  לבקר אותו.

והעץ השיב לי בחרובים חומים גדולים ומתוקים.

מתי אתה יודע שהחרוב מוכן. כאשר הוא  נהיה חום ועוד רגע הוא עומד לנשור מהעץ. וגם אם נשר עדיין טעמו עימו.

לא נרקב, מאריך ימים, מתוק, משביע הכל בחרוב אחד.

ובחורף שעבר, לילה אחד הייתה רוח חזקה, ובאתי לבקר את עץ החרוב ושחה קומתו. העץ נטה נטייה חזקה, ונראה היה  שקיצו מתקרב. באמת באמת נעצב ליבי. נקשרתי לעץ וחרוביו הטובים.

מומחה אחד הציע למשוך עם טרקטור וליישר, אך חששתי שהעץ יקרע משורשיו, ובא עוד מומחה, לקח את המשור המוטורי החדש שלי,(מאיר שלו היה מתלהב ממנו ,הרבה יותר מאשר החרמש המוטורי)ותוך דקות ניסר כל ענפיו והשאירו ערום. עכשיו אמר, תעצב את ענפיו החדשים, העץ יעמיק שורש, ויתפתח מחדש.

כמובן ששנה שעברה לא היו חרובים לחלוטין. בקיץ האחרון החלטתי לעזור לחרוב שלי,לתמוך בו.

חפרתי בור עמוק  ,שמתי עמוד ברזל שני צול עם V בקצה,ולתוך הבור יצקתי בטון. כך שהחרוב שלי נשען קמעה על העמוד.

והנה האביב הגיע והחרוב שלי פרח, וחרובים קטנים וירוקים נראו בין עליו.

והקוראים היקרים מוזמנים לראות את החרוב שלי, עם רגל הברזל, עומד לא זקוף, אבל בהחלט יציב והעתיד נראה ורוד.

אני לא מכיר בבאר טוביה עוד עץ חרוב . אשמח לדעת אם יש עוד כזה, ואם יש אז בטח ארצה לדעת את קורות חייו, את ההיסטוריה שלו.

אין כמו עץ  חרוב

כי האדם עץ השדה

כמו האדם גם העץ צומח....

 

ואני לא יודע למה ....

 

                                                                                               רועי יעקובי 


טוב שם משמן טוב


בשבוע שעבר פגשתי את רועי יעקובי, הוא אמר שמותר לי לכתוב לדף גם כאשר לא יורד גשם. אז הרמתי את הכפפה ואני רוצה להתייחס לרעיון שהעלה רועי בדף ה-85 לגבי שינוי שם ה"דף לחבר". לדעתי אין לשנות את שם העלון שלנו, שהוא ממש מותג, כיוון שאני סבור שאין קשר בין הרכב האוכלוסייה במושב לבין שם העלון.

כמו שהעיתון "ידיעות אחרונות" שהחל כעיתון ערב והיום הוא נוחת בפתח ביתי כבר ב-6 בבוקר לא שינה את שמו ל"ידיעות ראשונות" וכמו שהעיר "כפר סבא" שזקניה כבר מזמן היא היתה כפר, לא שינתה את שמה ל"עיר סבא". כמו ש"בנק הפועלים" שהוקם ע"י הפועלים ולמענם והיום הוא מפטר מאות עוברים ומחלק למנהליו מיליוני שקלים לא מחליף את שמו ל"בנק העשירונים העליונים", כך גם העלון שלנו כדאי שישאר בשמו "הדף לחבר" והתוכן שלו תלוי בכתיבה של כולנו, תושבים וחברים כאחד.

                                                                                    ניצן חנין




   לקראת יובל ה – 100

חגיגות יובל ה 85 חלפו עברו והשאירו אצל כולנו טעם טוב הרגשת לכידות חברתית וביטוי חברתי שהוא  "מוצר" נדיר במדינתנו.   ערב של שילוב בין דורי שהכיל את ההיסטוריה עם ההווה  וביצוע מעולה. רוח התנדבות של חברים וחברות נערים ונערות שהעניקו לכולם ערב מרגש ושמח.

הייתה זאת שעת נחת ונוסטלגיה לימים שעברו. זהו מנהגו של העולם להתרפק על עברו מבקר את ההווה ומודאג מעתידו. איני יודע אם זאת נחלתו של העם היהודי כעם או זהו הייחוד שלנו  בישראל, אולי זהו חלק מהגנום האנושי. אבל אין ספק שיש לבאר טוביה יש במה להתגאות בכל תחומי החיים והעשייה. חרף משברים חיצוניים ופנימיים המושב נשאר כיחידה חברתית וכלכלית אשר התאימה את עצמה לתקופות משתנות. השינויים גם נעשו לאט ובאיחור נוצרת כאן מציאות חדשה שהיא פסיפס חברתי כלכלי חדש.

המציאות כלכלית וחברתית חדשה במושב מתאפיינת בכל תחומי החיים, המשפחתיים, המשקיים והציבוריים. זהו שינוי  שכל משפחה חשה אותה בדרך שונה אך ככל חובה להסתכל אל אופק חדש כדי שהשינויים העוברים עלינו ייטיבו עם חיינו הכלכלים והחברתיים.


המשק המשפחתי:

המשק המשפחתי הקלאסי של עבודת האדמה בשילוב של בעלי חיים הולך ונעלם. מציאות של התארגנויות בענף הרפת למעשה סגרו את הרפת המשפחתית ואלו שעדין פועלות אני מניח שתוך 5-10 שנים תיסגרנה. למעשה קמו כאן כמה מפעלים ליצור חלב כאשר לכל מפעל יש מנהל וכמה עובדים. השותפים בחברה עסקית יכולים לדעת על כל הנעשה ברפת תוך ישיבה בבית מול המחשב וכוס קפה בידיהם וזה בסדר.

המציאות הכלכלית של עליה במחירי המים וירידה חדה בתמורה מפירות הביאה לידי כך שענף המטעים כמטע ונעלם. חלק גדול מהשטחים החקלאים אינם מעובדים או שמעובדים ע'י אחרים שאינם חברי המושב. ההיבט החברתי והאישי של מצב זה הוא עודף זמן של חלק גדול מבעלי המשקים, וחיפוש אחרי מקור הכנסה חדשים, דבר שגורר אי המשכיות של דור צעיר, וחוסר בתעסוקה ועניין לדור הביניים והמתבגר.


המשק הציבורי

מפעלי האגודה שהיו מרכזי רווח, תעסוקה, ומפגשים חברתיים נעלמו. המיכון, המחלבה, הביצייה, מחסן למכירת מזון לבהמות, הפרייה ועוד. מקומות אלו שימשו את המשק המשפחתי וגם מקום מפגשים חברתי בין חברי המושב. לא מעט אנרגיה חיובית ושלילית זרמה שם. המציאות היום שהתקשורת אלקטרונית מחברת בין החברים לבין המוסדות ואפילו בין חלקי המשפחה. יש חילוקי דעות אם זה שינויי מבורך אך נודה שהוא כאן ובעצמה הולכת וגדלה.

היפה והמכוער של מפגשים היסטוריים ליד המחלבה הם זיכרונות בלבד. השרותיים הללו שבנוסף להיותם חברתיים וכלכלים סיפקו תעסוקה לחלק מחברי המושב נעשים עי' אחרים. מפעל המים הוא כמעט האחרון שנשאר כמפעל של האגודה וחובה שימשיך כך.

אחת התוצאות של העלמות המשק הציבורי היא רזרבה קרקעית בתוך המושב (ואולי גם המחנה הצבאי בשמו הידוע בית דרס) קרקעות אלו יכולות לשמש לפיתוח חדש של תעשיה זעירה, מבני משרדים, עד כדי שרותיי עורף לנמל אשדוד. פיתוח שטחים אלו חייב להיעשות תוך הקפדה על איכות חיי הכפר ולמנוע עד כמה שאפשר תנועה מרובה ורעשי מכונות כבדות. אזורי התעשייה סביב המושב הולכים ונסגרים, טוב יעשה אם נגדיר למתכננים חלק מהשטח הציבורי בתוך המושב כתעשייה נקייה (היי – טק) ודומיהם. פיתוח שטחים אלו למטרות תעשיה נקייה ומשרדים יעודד בני המושב לבנות את ביתם במושב. גם יזמים אחרים באזור שלהם תעשיות נקיות יעדיפו לפתח עסקיהם במושב מאשר באזורי תעשיה אחרים. תהליך זה חייב להיות מלווה במערכת חוקים ותקנות פנימיות שמטרתן להבטיח שהפיתוח יהייה בהתאם לתכנון ושיהיה תואם את המבנה החברתי של המושב.


הדמוגרפיה במושב

בחלוקה פשוטה אפשר לקבוע כי מספר המועסקים בחקלאות מבין חברי המושב נמוך ממספר המשפחות שמקור פרנסתן הוא אינו חקלאות ואף רחוק ממנה. השילוב הזה עולה יפה והאינטגרציה החברתית נראה שעושה טוב לכל הקהילה. יחד עם זאת יש לשינוי זה הבייטים נוספים שיש לתת עליהם את הדעת בעיקר לטווח הארוך לקראת חגיגיות יובל המאה.

בית העם יהייה קטן מלהכיל את חוגגי יובל ה 100, אוכלוסיית המושב תגיע  ל- 500 בתי אב ואולי יותר. המשקיים החקלאיים יהייו מיעוט חשוב וערכי אבל עדיין מיעוט. פני המושב ישתנו לחלוטין. כל זה מחייב תכנון מסוג שונה שהיינו רגילים לו בעשורים הקודמים כאשר מוקד החשיבה יהייה איכות החיים במסגרת חברתית משתנה. 


קרקעות וחקלאות

השנים הקרובות יאופיינו במאבק עם רשויות המדינה השונות על זכויותינו בקרקע דהיינו מה זכותנו על הקרקע  לחקלאות לבניה ולשימושים אחרים. רזרבת הקרקע היחידה שיש למדינה לצרכי בניה וגידול האוכלוסייה לתקופה של 15-20 שנה הקרובות הן הקרקעות החקלאיות. גידול האוכלוסייה יביאו את התביעות לנגוס בקרקעות המושב. תהליך זה מחייב את המושב להתארגנות תכנונית משפטית ואורבאנית למציאותיות חדשה ודינמית.

א.  יש לחדול לחלוטין מהחכרת קרקעות למי שאינם חברי האגודה. החלטה זאת חייבת להיות מלווה באכיפה. יש לזכור כי אנחנו לא בעלי הקרקע אלא חוכרים לתקופה ובתנאים מסוימים. יש זכות מלאה למדינה לקחת את הקרקע חזרה ברגע שהקרקע לא משמשת את החוכר. האגודה היא צד להסכם וכל קנס או "הלאמה" שיושת על חריגה בשימוש בקרקע ע'י המדינה האחריות היא על החבר ועל האגודה.

ב.  כדי להמשיך ולעבד את הקרקעות ולמצות רווח כלשהוא במטרה לבטל סכנת "הלאמה" מומלץ שתוקם חברה של האגודה או של מרכז מזון לעיבוד מרוכז של הקרקעות הללו. לחברים צריכה שתהייה זיקה משפטית להסכם מסוג זה.

תכנון אורבניי

המושבים אורות, כפר ורבורג, ובאר טוביה גובלים עם קריית מלאכי. אינטרס המדינה הוא להגדיל ולהכפיל את אוכלוסיית קריית מלאכי דבר שיחייב נגיסה בקרקעות שלשת המושבים. כדי למנוע היטמעות שלא מרצון בקריית מלאכי עד כדי היות שכונות של הקרייה חייבים המושבים להתארגן לתכנון משותף בו תגדל אוכלוסיית המושבים באופן כזה שיהייה להם משקל ממשי בתהליך קבלת ההחלטות במוסדות הארציים בתכנון התפתחותה של קריית מלאכי מחד ושמירה על עצמאות המושבים מאידך. הכפלה ויותר של אוכלוסיות המושבים דורשת עבודת תכנון משולבת של תשתיות, חינוך, תעסוקה, וחיי חברה תקינים.


תעסוקה

כפי שציינתי לעי'ל השינויים במשק המשפחתי יצרו מצב של חוסר תעסוקה חלקי לדור הביניים וחוסר תעסוקה כמעט מלא לגיל המתבגר. מבחינה כלכלית אין הבדל בין מפעל ליצור חלב כפי שהוא כיום בנוי מהתארגנות של 5-7 משקי חלב למפעל אחד, לבין התארגנות של אחרים לחברה שכותבת תוכנות מחשב, מייצרת רהיטים, מפעל ליצור מוצרי חלב, מאפית עוגות, מפעל למוצרי קוסמטיקה, משרד לתכנון הנדסי, מכון יופי ובריאות,מעבדה לתיקון מחשבים, בית בד,מכבסה, בית קפה, מעדנייה, או משתלה לפרחי נוי וכו. התארגנות של מספר חברים לעבודה בקבלנות משנה לתעשיה זעירה שנמצאת מחוץ למושב. מציאות זאת מחייבת שינויים חוקתיים במוסדות המדינה שלהערכתי בימים אלו ובעתיד הקרוב יהייה ניתן ליישמם.


הגיל השלישי

זה מספר שנים פועל במושב מועדון לגיל השלישי בהצלחה גדולה וכל הברכות למייסדים ומפעילים היום. מועדון זה צר מלהכיל את המבקרים גם אם חלקם לא מהמושב. זאת התחלה מבורכת שזוכה להערכה רבה והיא גם ההוכחה לנחיצות של פעילות ושרותיים נוספים לגיל השלישי. האפשרויות הן רבות אך בעיקר תלויות במספר המשתתפים ובאמצעי תחבורה ותקשורת. הפתרונות הן בעיקר במישור האזורי אבל יש גם הרבה מה לעשות במישור המקומי. זהו חלק בלתי נפרד מהמרקם החברתי של המושב ויש בו תרומה מכרעת לאיכות החיים של ציבור גדול שמספרו ילך ויגדל.


סיכומים

יובל  85 לבאר טוביה זאת חגיגה גדולה בראש וראשונה לגיל השלישי שבייננו. הם יכולים לציין בסיפוק רב את אשר יצרו בנו והביאו את המושב למקום בו הוא נמצא היום. אין הרבה מקומות כאלו בעולם (וראיתי הרבה ישובים חקלאים בהרבה ארצות) אין גם הרבה כאלו בארץ שהצליחו לשמור על מירקם כלכלי וחברתי שעיקר פעילותו חקלאית ועובר תהליך בריא של התאמה למציאות חדשה. דומני כי לא אטעה אם אומר כי אלפי הפרות עיצבו את החיים בכפר במשך עשרות שנים, אבל אנו במציאות חדשה תנאי שוק אחרים, התייעלות מדהימה בטכנולוגיה החקלאית. קיימת ציפייה לאיכות חיים טובה יותר, אתגרים טכנולוגים וחלופות עיסקיות לדור הצעיר החליפו את הפרות במציאות חדשה ומאתגרת.

האתגר של דור הביניים הוא לשלב את הדור הצעיר בתהליך של שינויי מתחייב מבלי לסטות מעקרונות אנושיים של חברה תרבותית יוצרת ואחראית לחבריה. זה תהליך לא קל ולא קצר אך חייב להיעשות במתווה ברור ועקבי כדי להגיע למטרות מוגדרות מראש. מסר ערכי ומחייב מקשר בין יובל ה – 85 ליובל ה – 50  מסורת . בין מופע קלאסי שמרני מימי "הטוביטרון" למופע דיגטלי קופצני של ימינו אלה. בשניהם מככבת המסורת. זאת התקווה וזה היעד.


                                                                                                      שייקה גלעד


בחירות בשער

 

עם סיום כהונתה של ההנהלה (ועד האגודה) הנוכחית, אני מרשה לעצמי לומר מילים של שבח ותודה ליו"ר ההנהלה היוצאת אליק אביאלי על עבודתו המסורה אשר כולה בהתנדבות ללא קבלת שכר ועם לב ענק.

שמירת הקופה הציבורית עמדה לנגד עיניו ובסופו של תהליך הגיע הרגע שגם ידע לחלק ולהחזיר לציבור את שהצליח לצבור בקופה.

לפני ההנהלה החדשה עומדות שתי משימות עיקריות הן גדולות כבדות וישפיעו על חיי כל אחד מאיתנו.

 

המשימה הראשונה : מינהל מקרקעי ישראל

הידוע בשמו רמ"י –(רשות מקרקעי ישראל) .

משנה לשנה כוחנו הציבורי הולך ופוחת, תפקידנו ההיסטורי נגמר, את זרי הדפנה על ראשינו רק אנחנו רואים .

מעמדנו כחקלאיים הולך ונחלש ומצד שני הלחץ הנדל"ני הולך וגובר ובמרכז הארץ מגדרה ועד חדרה אוי ואבוי למי שינסה לחסום  את המינהל ולשמור על זכויותיו .

המינהל משתמש בשיטה הידועה של המקל והגזר, מצד אחד דורש שנחזיר לו את האדמות של 56 משקים שאינם מאוכלסים אצלנו סה"כ 1960 דונם.

ומצד שני מציע הרבה גזר או (גזר ענק) הקצאת נחלות נוספות להרחבה, בשילוב הזרמה של 19,000,000  ש"ח – המון כסף לטובת פיתוח תשתיות .


יצאתם מבולבלים ? כן גם אני .

אליק אביאלי ואשר גולדמן הקדישו הרבה זמן יקר להתקדמות עם המינהל שאיתו כל דבר שקול לריקוד טנגו הפוך, אחד קדימה שניים אחורה .

יש לחפש את הדרך לשמור על זכויותנו בשילוב היו"ר היוצא אשר הידע שלו וזכרונו הארכיוני הם נכס, והשילוב עם אשר והאנרגיות הרבות הוא שילוב מנצח.


המשימה השניה:– חלוקת הכסף שעדיין נמצא ויגיע לקופה  ומקורו בגבייה הסטורית מהמשקים החקלאיים .

עלינו לשכנע את התושבים להצטרף כחברים לבריכת השחייה וכך נוכל להחזיר סכומים גדולים אשר ניתנו ע"י האסיפה מתוך כוונות טובות ומתוך מחשבה שהגיע הרגע ונוכל להחזיר סכומי עתק אלה אל החברים בעלי המשקים אשר לא משתמשים בבריכה .



                                                                                               יואב צור


לתושבי הכפר


החלטנו להרים את הכפפה שהונחה כאן לפני כמה שבועות ע"י רועי יעקובי, לגייס קצת אומץ ולהיות מהסנוניות הראשונות שנחשפות על גבי הדף לחבר, על מנת לספר לאנשי באר טוביה מיהם האנשים החדשים, שמצטרפים לשורה.

אז...אנחנו משפחת כחילה – עודד, אורית ובננו יהונתן.

עודד הוא בן אחותה של מרים (מורין) ומוטקה רם. ירושלמי במקור, שכמעט כל חופשה בילדות עברה עליו במושב, בשעות רבות של חליבה משותפת עם מוטקה ובני הדודים, בריכה, שדות והרבה ימים מאושרים. לאחר הצבא הגשים את חלומו להיות רפתן בקיבוץ אפיקים.

אפשר לומר שאנחנו אנשים יוצרים – במהותנו ובעשייתנו. עודד הוא בוגר האקדמיה לאמנות בצלאל – ומתמחה בפיסול, איור, מסגרות, בניה אמנותית ועוד.  לפני מספר שנים הקמנו חברה עצמאית לפיסול ועיצוב, אותה עודד מנהל. במקביל, הוא עובד כמנהל טכנולוגי של חברת "שירותי אקולוגיה" באיזור התעשיה של באר טוביה מזה כעשר שנים.

אורית, ילידת קיבוץ קרית ענבים שבהרי ירושלים, אמנית רב-תחומית ומרפאה מוסמכת ברפואה טבעית. למדה במדרשה להכשרת מורים לאמנות ובמכללת רידמן לרפואה משלימה. בעלת עסק עצמאי לטיפולים, סדנאות והרצאות לאיכות חיים.

אורית משלבת את עבודתה העצמאית עם משרה חלקית כרכזת פרוייקט במכללת אחוה.

יהונתן, תלמיד כיתה א' בבי"ס מבואות. לפני כשנה וחצי החלטנו להגשים את חלומנו לעבור לגור בבאר טוביה, על מנת לאפשר ליהונתן להשתלב כבר בגן בקבוצת הילדים איתם יעלה לכיתה א'.

הוא נקלט בזרועות פתוחות בקיטנה של נוגה בן-דור (שהחצר והבית שלה נחקקו בלבנו לתמיד בתור ה"ברוך הבא" של באר-טוביה) ולאחר מכן בגן שקד, עם הגננת מיכל, הסייעת רותי והקבוצה הנפלאה שזכינו להצטרף אליה .

עם המעבר מצאנו בשכירות בית  אצל יעקב בן יהושע, ואנחנו מברכים שזכינו להכיר את האיש היקר הזה ומשפחתו המסורה, ועל התחושה של מגורים ב"באר טוביה הותיקה" - בבית המקורי של משפחתה של אילנה ז"ל, רעייתו של יעקב. להפתעתנו ושמחתנו הרבה, ימים ספורים לאחר שעברנו התכנסה אסיפת המושב בה הודיעו שהגיעו לסיכום עם המינהל ויוצאים לדרך עם ההרחבה!

לנו לא היה כלל ספק שכאן אנחנו רוצים לבנות את ביתנו,אך לא תיארנו לעצמנו שהחלום יתממש בכזו מהירות...אז תודה לאל – ולהנהלת באר טוביה שמלווה ומקדמת את התהליך בנחישות ובמהימנות רבה – ואנחנו מקווים למצוא את עצמנו בתוך בניית ביתנו בעתיד הקרוב מאד.

בינתיים...אנחנו נהנים מהשינוי הגדול שעשינו - מהרי ירושלים למרחבים הירוקים והחמימים של השפלה, מההכרות עם אנשים חדשים וטובים בכל מקום, ובעיקר מההרגשה, בלי שום הגזמה, שהגענו הביתה! נשמח להכיר...



                                                                                               יהונתן, עודד ואורית כחילה.

מחפשים את המטמון  וגם מוצאים

 

לאלה שלא היו ((והפסידו) לאלה שאין סבלנות לקרוא יותר מ50 מילים, לאלה שרוצים כבר לעבור לYES  נתחיל מרשימת הזוכים.

במסלול דואר זכה דביר לוין קבוצת יחיד.

במסלול בריאות  קבוצת כהנשטם שמנתה 15 איש 3מכוניות, כללה וסבתא וסבא דבורה וראובן ילד אחד וכלה אחת. 

במסלול חינוך זכתה קבוצת הטרומפים חניכי הקן מכתה ט.

ציון לשבח ניתן לשני ילדים ארז מוטגומרי ארז וסהר בן מוחה שעשו את מסלול הבריאות ברגל.

 

בכלל השתתפו 31 קבוצות וקרוב ל300 איש מכל הגילאים נטלו חלק במשחק, מספר מרשים לכל הדעות. רוב המשתתפים התניידו באופן ממונע, אבל גם רוכבי אופניים נטלו חלק וכאמור היו שניים שהלכו ברגל.

כבר יותר מחודש בכל צומת במושב פרסום חוצות. משטח עץ המודיע על משחק "מחפשים את המטמון "שיערך בשבת  03/01/15.

מודה שעברתי על סדר היום והתכוונתי להעביר את אותה שבת בגזרת הבית מנוחה מעמל השבוע.

אבל יומיים קודם קבלתי הודעה מהנכדה של צילה בן יהושע נכדה העונה לשם זהרה לוין .

בהודעה נאמר שהוקמה קבוצה הכוללת את יעקב בן יהושע ובתו זהרה. בשמחה נעניתי בחיוב לא לפני שנהלתי משא ומתן קצר. (נזכרתי בשחקני קרית שמונה והמאמן לפני שלש שנים לא הזכירו בחוזה מענק אליפות).

הודעתי לשותפיי החדשים שבמקרה של זכייה החלוקה לא תהיה שליש לכל אחד אלא בן יהושע 50% רועי 50%.

ומשהגיעה תשובה חיובית הפכתי חלק מהקבוצה.

יום שבת הגדול הגיע ואז התברר שקבוצה קבלה חיזוק משמעותי ביותר. לקבוצה הצטרף פרץ בן יהושע. ואכן  עוד לפני שהתחיל המשחק , עוד לפני ששמענו את  הכללים כבר ב9:05 עלה POST  בפייסבוק ובו נראה צילום של הקבוצה המנצחת. בשולחן ההימורים היחס היה 1:1.

יתרה מזו,  כל כך היינו בטוחים בניצחוננו שאפילו הסכמנו  לעזור למתחרינו בפתרון הצפוי של כתבי החידה.

לא התרגשנו כאשר קבלנו אחרונים את כתב החידה. 15 דקות אחרי הראשונים. אמרנו כדי שיהיה מעניין ניתן "פור" לאחרים.

הרגע הגדול הגיע עומדים בבית העם ולהלן מה שקראנו:

"היא האמודאית המוסיקאלית

וגם ראש אב בית דין

לא נותנת שלנו לשכוח

יורדת לכוורת ובה מפזרת תקוות

אשליות ואכזבות

תמצאו אותה מחכה בכוורת"

מודה אני שלא הבנו מאיפה נפלה עלינו חידה כזו קשה. 4 מוחות לא צעירים לא הצליחו בשלב ראשון להבין לאן פנינו מועדות.

הדבר היחידי שהסתדר לנו  זה כורת שהדואר על שלל התאים נראה כמו כוורת.

 

שאלתי את המארגנים מי אחראי על חידה כזו קשה ענו עדה קרמר ודליה חנין.

כלל ידוע בבחינות שאם נתקלת בשאלה קשה תמשיך הלאה ותחזור בהמשך כלל ידוע אחר במחפשים את המטמון כמו במרוץ למיליון בלי לעמוד במשימה הנוכחית אי אפשר לעבור לתחנה הבאה.

שמנו את פעמינו לדואר . בדרך חשבתי שאם זו רמת הקשי בהתחלה אז מה יהיה בהמשך.

החלטתי שמהדואר אני הולך ישר לבית של עדה קרמר שתעזור לנו בפיצוח בהמשך.

הגענו לדואר. צלילה חכתה לנו מחייכת. בקופסא שלה נותר עוד שני חרוזים בלבד רמז למיקומינו בתחרות אחרי תחנה אחת מקום 11 מתוך 12 קבוצות.

כרגע המשימה היא לא להיות אחרונים.

לא תיארתי לעצמי שבת שכבה , מחברת "אורנים" המיתלוגית ומורה שלי, נערצת לשעבר בתנ"ך יהוו אבן נגף בתחרות המקומית.

החלטנו  שלמרות הפתיחה הצולעת עדיין בפיניש טוב נוכל לשפר את מיקומינו.

חזרנו לדואר הישן ליד בית העם ושוב הקופסא שאצל רבקה לוין הבהיר לנו ששמרנו על מיקומינו כאשר דן שינבוים והנכד משיגים אותנו בקצת .

בנוסף לכך נתקלנו בבעיות טכניות. לא הצלחנו להשחיל את החוט לחרוז.

בתחנה השלישית במחסן תערובת פגשנו את איזי הבן של חיים רודי  שוב מאבק צמוד מול דן והנכד (בדיעבד התברר על מה שקרוי בשפת הפרמייריז מקומות לא ריאליים).

בבית של  אופיר רונן הייתה תחנה עם המתנה ארוכה. עמוס רפמן ספר על הסבא עם החמור שנהג לפתוח את  המכתבים ולדווח לנמענים על התוכן .

עמוס התעקש לא לתת את החרוזים אלא לאחר תחקיר. אבדנו זמן יקר. משם דהרנו לבית של ציפה פרי כדי לפגוש את השולחן של פעם מכוסה שעונית. שמענו על האבא שגם הוא היה דוור בפרק זמן מסוים של ההיסטוריה של באר טוביה.

מיותר לציין שאצל ציפה לקחנו את החרוז האחרון.

יעקוב ופרץ הפליגו בספורים.  לזהרה ולי הייתה חוויה מעניינת מלאת ספורים. פרץ מספר על הרבה גוזמאות של פעם "ילקוט כזבים".

כך למשל אחד המושבניקים שרצה להתפאר בגובה התירס שלו ספר שכדי לקטוף קלחים היה צריך לטפס על סולם.

חזרנו לבית העם. מספר ותיקים ספרו על באר טוביה של פעם."ואדי גדול" שהוא לא "הואדי הגדולה"  ואיפה "יער השדים" והנכד של הרופא יזרעאלי על ערכת הרופא של סבא שלו שהגיעה לארכיון.

אז קצת סיכומים:

כדי שמשחק כזה  יצליח צריך הרבה הכנות והתארגנות. מאחר וכל כך הרבה גורמים חברו להכנת המשחק, אנסה לא לפספס אף אחד ומראש ברור לי שביום ראשון יגידו לי איך לא הזכרת את... לוקח בחשבון את הסיכון ומשאיר מקום ריק לאלה שיוזכרו בדף הבא

אז שלב התודות והפרגון הוא שלב חשוב בתהליך.

המארגנים מיכל נאור, רונה ואלון ואנו , צלילה על הדפסות ועוד, עמי גלעדי על פרסום חוצות כותבי החידות עדה קרמר דליה חנין, אלינור רודוי ואחיטוב גולן.

 

האנשים שחיכו בתחנות

מסלול דואר - צלילה ראביד, רבקה לוין, איזי רודוי, עמוס רפמן, ציפה פרי.

מסלול החינוך - שרקה שרון בגן ,גרשון היימן במבואות, אבי עדי בשכונת המורים, אורי פיריץ במועדון ותיקים וצלילה  במזכירות.

מסלול הבריאות יעל שמיר מרפאת טל, יהודית זולר –ארכיון , מוקי וקריסטין וולף בבית אסתר, והנכדים של  ד"ר יזרעאלי רוני ויעל ליד קברו בבית הקברות.

 

מספרי הסיפורים: עודד שמואלי, דודיק בן יעקב, דן שינבואים, יעקב בן יהושע, פרץ בן יהושע, בת עמי עמיר (יעוץ מקצועי לאורך כל הדרך שכלל בן ממשיך אורי עמיר)

הנכד של יזרעאלי רוני

על החלק הגסטרונומי אפרת ורונה גלעדי ובנות באר טוביה שהביאו עוגות.

וכמובן תודה לכל המשתתפים.


בשולי הדברים בדקתי את הגיל הממוצע של כל הקבוצות וגליתי שהקבוצה שלנו שכללה את יעקב 89 פרץ 85  זהרה 56 רועי 56 בקטגוריה של הגיל מעל 70 אנחנו היינו הראשונים ועל כך מגיע לנו גביע נפרד וציון לשבח או לפחות פרס תנחומים.

 

 

                                                                                   רועי יעקובי

  חמין –כוכב משביט

 

פעם חשבו שכדור הארץ הוא שטוח והוא נשען על כמה פילים גדולים. היהודים במיוחד המאמינים שבינינו  יודעים לומר שעל שלשה דברים אנחנו נשענים. עם ישראל – תורת ישראל(התנ"ך) -  ארץ ישראל. (קו סגול-קו ירוק –קו אדום)

עושי החמין (טושנט בעברית) צריכים ששלושה דברים יתקיימו. מזג האוויר סוער וגשום, שעועית וחומוס שיום קודם לכן  שהו לילה אחד לפחות בתוך קערת מים, ופלטה וחשמל ל24 שעות.     

מכאן עולה שחמין הוא לא "גנק פוד" ובטח לא "פסט פוד"

משעת הש' דהיינו צהרי יום שבת והולך אחורה 48 שעות,  נותן פקודה לעצמי כבר לאור יום חמישי.

אבל דברים משתנים גם אצלנו. והחמין כבר מגלה ריחות וסימנים של מוכן, אבל מזג האוויר לא סוער ולא גשום.

ודילמה חדשה צצה, דילמה שלדורות הקודמים לא היתה.

כי מה עדיף חמין טוב ביום גשום וסוער או עוד כמה מאות שקלים בחשבון הבנק מהגג הסולארי.

(אם אלוהים שומע אותי אז גשם בלילה ושמש ביום פתרון לא רע).

 

ואם בלוחות סולארי דברתי הרי אי אפשר שלא לכתוב על החללית בלתי מאוישת שיצאה לפני 10 שנים טסה 500 מליון ק"מ ונחתה על כוכב השביט. חקר היווצרות כדור הארץ מטריד את החוקרים, והנה מגיעות תמונות, מהמרחקים. אך משהו לא טוב קרה. את החשמל של החללית על כל מרכיבה מייצרים מלוחות סולארים. והחללית שלנו נחתה לאחר מספר תמרונים בצל והלוחות הסולארים לא פועלים   .

הלו אורי גנני, שלום חברת ענבר, שלומי מה עם הביטוח, הח'ברה שלנו לא יכולים לעזור הרי רק בבאר טוביה יש  10,000 לוחות כאלה.

1.3 מיליארד דולאר הושקעו בפרויקט. טוב אומרים שתוך כמה חודשים הלוחות יחשפו לשמש והחללית תתעורר.

אצלנו בכדור הארץ ידעו את מסלול השמש וכל אחד מ10,000  לוחות מונח במקום.

עוד אני חושב על הסכום העצום שהושקעו חשבתי לעצמי  למה שלחו חללית לא מאוישת. נכון שמדובר 10 שנים כל כיוון , ויש גם כל מיני סכנות בדרך הארוכה, אבל אם נציע ליגאל עמיר למשל במקום תא מבודד עד סוף חייך, קח חללית טוס 10 שנים כל כיוון , תנחית את החללית כך שהסולארי יעבוד, תוך 20 שנה אתה משוחרר ולא רק שכחו לך את רצח רבין אתה הופך לגיבור לא לאומי אלא עולמי.

ואם קשה לך ההחלטה והבדידות במשך הטיסה קח את לריסה תתייחדו כמה פעמים שאתם רוצים  ותחזרו "מהרילוקשיין" משפחה. 

 

                                                                                              רועי יעקובי


של מי אתה  ילד?

יש לי חבר. קוראים לו יוני שמאלי. לא כולם מכירים אותו. אבל הוא  ענה להרבה דרישות של פרות (באופן מלאכותי כמובן). לא הייתי מספר על החבר לולא הרצון לספר לכם על  על דברים  שקרו לפני יותר  מארבעים שנה.

כילד באתי לבקר את יוני בביתו וכל פעם שהייתי מגיע הייתה יוצאת סבתא ריבה ובמבטא "סבתאי" כבד חזרה ושאלה "של מי אתה ילד". רוצה לאמר למי אתה שייך, לאיזה משפחה וכמובן היא הכירה את כל המשפחות במושב.

הימים האלה משתנים. בזכות ההרחבה יוכפל מספר המשפחות בבאר טוביה וכנראה שלא נכיר את כולם.

"התלונה השכיחה " של הותיקים מינוס. אנחנו נכנסים לצרכניה ולא מכירים חצי מהפרצופים..

שהייתי עורך הדף בעבר לא מצאתי דרך למלא אותו תוכן ולגרום לתושבים לא רק לקרוא אלא גם לכתוב.

עלה במוחי מחשבה שהבאתי אותה גם בכתובים שבמקום עורך תורן כל משפחה בתורה תערוך את הדף וכך אחת לשנתיים תגיע התורנות.

כמובן שהרעיון נשאר בגדר רעיון והדף לחבר ממשיך לסבול ממחסור בכותבים .

עכשיו שמצטרפות הרבה משפחות למושב וכבר לא מכירים בצרכניה חלק מהלקוחות שוב עולה במוחי רעיון.

הרי כל משפחה שמצטרפת משקיעה הון לא קטן ובנוסף נדרשת לשלם סכום כלשהו למושב. עלה במוחי הרעיון שכל משפחה שנכנסת לביתה החדש באותו שבוע תספר על עצמה, על  עיסוקיה, ילדיה . (ואם יש קשר כזה או אחר למושב)

אנחנו מצידנו נברך את המשפחה בקליטה טובה מהירה ושני הצדדים   ימלאו עוד עמוד .

חשבון קטן מראה לי שהשנה הקרובה הדף לחבר מסודר.

חג הה85 שבפתח הוא הזדמנות לחדש. בפגישה שנערכה עם הדור השלישי והרביעי אחד הזיכרונות הבולטים שעלו הוא קניית הבגדים החדשים לכבוד החג המתקרב.

תנובה כבר לא שלנו, הצרכניה היא כבר מזמן רב שיווק, הטכני הפך לגרעין, החנות של תמר הפכה לחצר של איילה, המיכון אצל משה, ועדת בקר זו רבקה לוין, בית הנוער הפך למועדון ותיקים, מוסך בר הפך לנוער, והדבר הכי מרשים הכי גדול הכי משפיע, הכי משמעותי בתולדות באר טוביה  נמצא ליד הכביש העוקף.

במקום בו היו בתחילה עשבים שוטים אחר כך פרדסים אחר כך חיטה בחורף ותירס בקיץ, היה מנז, היו דירים הכול קשור לחקלאות .

עכשיו צומחים הרבה בתים, ובמקום בו צומחים בתים כבר נגמר מחזור זרעים יותר שם לא תהייה חקלאות. (אולי נדל"ן)

כל זה נכתב רק כדי, יחד עם השינוי, הגדול לעשות שינוי יותר קטן לשנות את שם הדף לחבר לדף לתושב ולגרום לכל המשפחות החדשות להיות חלק פעיל בנושא.

ולמען דפי ההיסטוריה אני מוכן להיות העורך הראשון של דף לתושב עיתון מספר 3533

שהרי שגם משנים את ההיסטוריה אין זה אומר ששוכחים את העבר.

 

 

                                                                                              רועי יעקובי


השבוע  במועדון הותיקים הרצה לנו מאיר כהן סופר ועיתונאי לעניני תעופה וחלל הוא סיפר לנו בקצרה על העלמות
המטוס המלזי שעד היום לא ידוע מה עלה בגורלו.
הסיפור הבדוי מובא כאן בפירוט.


תרחיש בדוי אך מעורר אימה על היעלמות המטוס המלזי

מטוס הבואינג 777 הוא מהמכונות המתוחכמות והמתקדמות שיש בעולם התחבורה האזרחית. מעבר לנתוני טיסה מרשימים, המטוס נבנה סביב תפיסת הפעלה בטיחותית, אוטומטית ומוגנת ככל האפשר מטעויות אנוש.

בליבה של המכונה, מערכת הפעלה מבוססת על שפת התיכנות Ada, שנבחרה על ידי מהנדסי הפרויקט בשל אמינותה והיכולת לפתח על גביה במהירות וביעילות פרויקטים מקבילים, שעתידים להתממשק זה עם זה.

חברות רבות פיתחו במקביל מערכות בקרה עבור ה-777. כך למשל, חברת Honeywell פיתחה את מערכות המידע המרכזיות של המטוס על גבי 630 אלף שורות קוד וכמו כן פיתחה את תוכנת הבקרה להגאי הטיסה. חברת Hydro-Aire פיתחה את מערכת הבקרה לבלמים, המהווה מרכיב קריטי להבטחת נחיתה רכה ובטוחה. חברת Sundstrand פיתחה את תוכנת השליטה למערכת החשמל של המטוס, בפרויקט שהכיל 80,000 שורות קוד. התיכנות הקפדני של הבואינג 777 והתיכנון המכני שלו הפכו אותו לאחד מכלי הטיס הבטיחותיים והאמינים בעולם.


הכל נראה תקין

חדש: באפשרותכם לסמן קטע מהמאמר ולשתף רק אותו. סמנו קטע ושתפו.
טיסה מספר 370 המריאה מקואלה לומפור שבמלזיה בשעה 00:41 בדרכה לבייג'ין. כשלוש שעות לפני ההמראה נפגשו הטייסים בעמדת ה-Dispatch (מרכז לבקרת טיסות) ואספו שם את נתוני הטיסה. מאוחר יותר, על המטוס, הם הזינו את הנתונים לתוך מערכות הטיסה השונות. לאחר מכן ערכו את הבדיקות הנחוצות לפני ההמראה. הכל נראה תקין.

מספר רגעים לאחר ההמראה, בגובה של כשש מאות רגל הם העבירו את מערכות ההיגוי הידניות ומכשירי הבקרה למצב אוטומטי. המשמעות: כמקובל במטוסי ה-777, החל מאותו רגע ועד לאחר הנחיתה, המטוס נשלט למעשה על ידי תוכנת בקרה מתוחכמת. כרבע שעה לאחר ההמראה כבו הנורות הדורשות מהנוסעים להיחגר בחגורות הבטיחות שבכיסאותיהם והם התרווחו במושבים בציפייה לטיסת לילה ארוכה.

הנוסע בכיסא 36A פתח את המחשב הנייד שלו וכפי שציווה עליו הסוכן האיראני הסמוי שהעביר לידיו כרטיס טיסה ודרכון יום קודם לכן, הפעיל תוכנת משחק כדורגל די פרימיטיבית, אבל כזו שתוכל להעסיק אותו ער במשך מספר שעות. לא היה לו מושג למה מישהו מוכן לשלם לו 5,000 דולר ועוד טיול של שבוע בסין הקלאסית, הכל משולם מראש, כולל בתי מלון, ארבע ארוחות ביום וביקור באתרים מפורסמים. אבל אם זה מה שמנהל חברת התרופות שבה הוא עובד כבר שנתיים מעניק לו כבונוס מיוחד, אז למה לא, בשמחה.

הנוסע בכיסא 40E היה מתלמד ביחידה מיוחדת במשמרות המהפכה האיראניים. הוא נשם לרווחה עם עלייתו למטוס תוך שימוש בדרכון מזויף שנמסר לו מבעוד מועד. זה היה המבחן הכמעט אחרון בדרך להסמכתו כסוכן מיוחד של יחידת "כוח קודס", האחראית בין השאר על הפעלת פיגועי טרור ברחבי העולם. השלב האחרון יהיה לבצע מצגת אותה עליו לשנן בשעות הקרובות מתוך מחשב שנמסר לו עם הגעתו לשדה התעופה. הוא הצטווה לפתוח את המחשב לאחר ההמראה.

הנוסע בכיסא 25F קיבל גם הוא הוראות דומות. אבל, עבר עליו יום ארוך, הוא היה עייף משבוע של התרוצצות בדרכים ותרדמה עמוקה נפלה עליו עוד בטרם ההמראה. שני מחשבים מתוך שלושה הופעלו עוד לפני שהמטוס הגיע לגובה השיוט המתוכנן של 38 אלף רגל, וכך החלה הספירה לאחור בטיסה 370.

בתא הטייס תמו הבדיקות האחרונות. הקברניט לגם מכוס מיץ תפוחים שהכניסה לתא הדיילת הראשית, פתח את המיקרופון ומסר לנוסעים את ברכתו השגרתית. הם יטוסו במשך כשבע שעות, מזג האוויר בבייג'ין בהיר ונאה, הוא מאחל להם שינה עריבה. לאחר מכן גם פנה למגדל הפיקוח הקרוב, מסר לבקרי הטיסה שהכל תקין ואיחל להם לילה טוב. השעה היתה 01:15.


מאות אלגוריתמים

שני המחשבים הניידים של הנוסעים ב-36A וב-40E החלו את עבודתם העצמאית. קטעי תוכנה בלתי נראים הריצו סקריפטים שונים ובהסתמך על מאות אלגוריתמים מורכבים חיפשו Exploits (פרצות) במערכת ההפעלה המתועדת היטב של המטוס, אליה התחברו דרך תקשורת Wi-Fi סטנדרטית, המופעלת כיום בקווי תעופה רבים. בעוד בעליהם של המחשבים משתמשים בהם למשחק כדורגל וללימוד מצגת, מצאו תוכנות ההתקפה Backdoors ("דלת אחורית") אל ליבת מערכת ההפעלה ושתלו קטעי קוד במספר מוקדים במערכות המיחשוב של המטוס. קטעי הקוד הללו החלו לפעול מול המערכות השונות תוך שהם מזדהים כ"אדמיניסטרטורים". כמה טוב שחברת בואינג מתעדת לפרטי פרטים ובדיוק רב את מערכות התוכנה שלה, לטובת אנשי השירות הטכני.

עשר דקות לאחר מכן, בשעה 01:25 הסתיימה הסייבר-השתלטות. טיסה 370 נחטפה על ידי תוכנת מחשב עוינת ששלטה בכל מערכות הבקרה של המטוס, קבעה את מסלול הטיסה שלו ובמקביל שידרה דיסאינפורמציה רבת היקף, שיצרה אשליית תקינות ושיגרה במערכות העקיבה והצגים שבתא הטייס. 239 נוסעים ואנשי צוות הפכו מרגע זה לחטופים.

בשעה 01:30 הופסק הקשר לעולם החיצון. צגי המסכים השונים בתא הטייס המשיכו להציג נתוני טיסה שגרתיים לחלוטין. המטוס החל לאבד גובה בקצב של 200 רגל בדקה. קצב השינויים היה כה איטי, עד שאיש מנוסעי המטוס, כולל הטייסים המנוסים, לא יכול היה לחוש בירידה האיטית הזו. הם גם לא יכלו להבחין בסטייה הקלה של מעלה לדקה שהביאה את המטוס לסטייה של 150 מעלות ממסלולו המקורי לאחר כשעתיים וחצי. גובה המטוס בזמן הזה היה 4,000 רגל. בשעה 02:40 איתרו רדארים צבאיים את המטוס במרחק מאות קילומטרים ממסלולו המקורי ובכיוון טיסה שונה לחלוטין מהמתוכנן. זו היתה התשדורת האלקטרונית האחרונה שהגיעה מהמטוס.


תוכנת השתלטות

בשעה 04:30 עבר רעד בגופו של קברניט המטוס. מבעד לחשיכה הוא ראה מתחתיו מקבץ אורות קטן שלימד על קבוצת איים שלא אמורה להימצא בנתיב הטיסה של המטוס ובטח שלא במרחק האנכי המינימלי מתחתיו, אותו הצליח לאמוד בעיניו המנוסות. מצב חירום. הוא הפעיל מיידית את אותות החירום בהם ניתן לעשות שימוש כאשר קברניט המטוס חש בסכנה. במקביל, שיחרר את הגאי המטוס ומערכות הניווט והבקרה ממצב טיסה אוטומטי.

לחרדתו, נוכח שהגאי המטוס הדיגיטליים המשוכללים מסוג Fly-By-Wire, המאפשרים הטסה עדינה ומדויקת להפליא, אינם שולטים לחלוטין בכלי הטיס, שממשיך ליעדו הלא ברור ומתעלם מניסיונות הטייס לשלוט בו. קריאותיו במערכת הקשר בתדרי החירום הבין לאומיים לעולם לא עברו את המרחק מהמיקרופון הצמוד לפיו אל אנטנת המשדר של המטוס. תוכנת ההשתלטות יירטה את השידורים האלה והעלימה אותם.

באותה שעה, במטה משמרות המהפכה באיראן דיווח מפקד היחידה למבצעים מיוחדים למפקדו העליון: "המפקד, בשם האל הרחום, אני מאושר לדווח לך על חטיפת הסייבר הראשונה אי פעם. הישג אדיר, שאפילו האויב הציוני לא חלם עליו ואין לו כל דרך להתגונן בפניו. מהיום, כל טיסה ברחבי העולם נתונה לשליטה שלנו ונוכל לעשות בה ככל העולה על דעתנו. אני לפקודתך, המפקד!"רק אפריים החוויר או איך קראו לה איך קראו לה 2

חשבתי שאולי מישהו אחר יגיב למה שוועדת הארכיון פירסמה בדף לחבר לפני כשבועיים, דברים שכתב דוד בן צבי בדף לחבר בעקבות י"א באדר ה 13, הדברים שאמרה "בת הרופא" (לא היה לה שם? סימפטומטי) בכל אופן דברים מזעזעים אבל רק אפריים (פינשטיין - צור) החוויר ואני חושב שכל המושב היה צריך להחוויר ועד ימינו.

רמי קורן

שמן זית
אצל רמי קורן, סורי מעולה, כבישה קרה חמיצות מעולה וכל הבולשיט וכן, גם היתר מכירה לשמיטה מהרבנות, שמן בבקבוקים, בפחיות כאלה ואחרות, במחיר של איכשהו לפי המצב רוח. אז זהו שאין, אין אין אין, אין שמן. גם לא יהיה, פשוט כבר התעשרתי מספיק. צריך לתת לאחרים לעשות את המכה, או לחטוף אותה.
האמת, השוק נעשה קשה, פעם אנשים לא הבדילו בין שמן זית לסויה לקסטרול 20/50 אבל לא עוד, עכשיו כולם עברו השתלמויות סדנאות וקורסים והם כבר מבחינים בארומה, בחומציות בפירותיות במרירות ובמתיקות ומה לא. בעצבים שלי לא.
אה, ועכשיו אתם שואלים ומה קרה לזיתים אז אני אגיד לכם גם אם אתם לא שואלים, מכרתי אותם. ואני לא רוצה להשתמש במילה הזו שהיתה פעם מילה גסה במקומותינו, אז אגיד ככה, מכרתי את הפרי על העץ, לבני דודים. כמובן שלבני הדודים מי עוד מוכן להכנס לסיפור הזה בימינו.
ואתכם הסליחה





לכל קוראי דף זה שלום רב!
אין לי צורך להציג את עצמי לחברי המושב, אך לאור הרחבת המושב ולהצטרפות תושבים חדשים לקהילתנו הטובה. מן הראוי שידעו במי מדובר.
אנחנו משק גולן, מותיקי הישוב צמודים לאדמתנו מראשיתו.
עובדים בשמחה, משכימי קום אנו, ונהנים מעיסוקינו החקלאיים.
משקנו מבוסס על שני ענפים: רפת וכרם! בקשר לרפת, לא אלאה אתכם ואתרכז בכרם.
כרמינו נטועים בחמישה מקומות שונים ברחבי באר טוביה, כל נקודה נטועה בזן אחר, כך שעונת הבציר נמשכת כחצי שנה וזן רודף זן. עד ההבשלה חיינו שקטים ואנו עסוקים בגידול עצמו ושואפים לטוב ביותר, ואכן התוצאות מדברות בעד עצמן. עם בוא הבציר גדל עומס העבודה וכמו כן גדלה הדאגה.
חיי הכרם , אינם פשוטים, יש קשיים מסוגים שונים: יש בקבלת עובדים זרים ולא זרים, ישנן גזירות מהשלטון, מחירי תשומות גבוהים ועוד כהנה וכהנה. אך הדאגה המרגיזה ביותר היא הגניבות.
ישנן גניבות מסחריות שיכולות להגיע לטונות. וישנן גניבות קטנות ומתמשכות לאורך כל העונה שבסיכום יכולות להוות נזק לא מבוטל!
ומי הם ה"לוקחים" הקטנים, גם חברינו מצויים ביניהם. ביקורי ה"לוקחים הקטנים" נמשכים כל היום, אין שעות קבועות ולא מפריע להם כאשר הפועלים בוצרים. כשנשאלים הלוקחים למעשיהם, הם עונים: "גיא מרשה"! ובכן רבותי, לא נעים לי לפגוש חבר בשעת מעשה, אני מרגיש לא נוח לגביו. באחד מביקורי בכרם, פגשתי חבר בשעת מעשה ולשאלתי למעשיו, נעניתי, "אמרו שגמרתם לבצור" ובכן רבותי, בתורתנו הקדושה, היו חוקים סוציאלים מתקדמים, שדאגו לשכבות החלשות וביניהם "לקט פאה ושכחה" אך חברים ומבקרים יקרים, אל תשכחו שאנחנו בעלי הכרמים. ורק אנחנו נודיע ברבים מתי מותרים כרמינו.
                                                    בברכת שבת שלום אחיטוב

לרמי ידידי –

כל השלטים שציינת ברשימתך הוקמו ע"י המועצה לשימור אתרים לציון אתרים ששמשו לצרכי הגנה לפני קום המדינה.

חשבנו שראוי לציין גם את הגנת המושבה.

מיקום השלט היה באזור בריכת השחיה, שהוקמה על שטח חורשת האורנים שניטעה לזכר ד"ר חיים יזרעאלי, רופא המושבה שנפל בהתקפה עליה.

במהלך השיפוצים בבריכה נעלם השלט.

החלטנו להקים שוב את השלט וזה נמצא בטיפול.

זה נוסח השלט:

"במקום הזה, בשנת 1931, ניטעה חורשה לזכרו של ד"ר חיים יזרעאלי, שנהרג במאורעות תרפ"ט בהגנה על המושבה באר טוביה.

החורשה אמנם איננה, אבל השלט בא להזכיר את אנשי המושבה אשר הגנו עליה."

 

                                                                              בת עמי

בין  FACEBOOK   לדף לחבר

אם משהו רצה ללמד על  הבדל בין  עולם ישן ותיק מוכר ושמרני לבין עולם חדש מודרני  של כאן ועכשיו יכול ללמד זאת בדמות התכתובת שהייתה בשני  דפי לחבר האחרונים.

דליה חנין לפני 10 ימים  כתבה על כיתה של 53 ילדים הוסיפה תמונה ומסרה לצלילה לפרסום בדף לחבר. החומר הגיע עד יום רביעי בשבוע ,ביום חמישי הודפס ובאותו יום ממש אחר הצהרים  חולק לתיבות. חברינו  רמי קורן לקח את הדף ביום שישי בוקר ורק בשבת אחר הצהרים התפנה לקרוא אותו.

רמי קורן נתקל  בכתבה עם התמונה אבל לא הצליח לזהות את דליה בין 53 הילדים.

ביום ראשון כתב תגובה ובו הוא מבקש   היכן דליה מסתתרת. ביום שני מסר לצלילה,ביום שלישי צלילה העבירה לדליה ביום רביעי ישבה דליה אצל צלילה עם  התשובה.

ביום חמישי הודפס בבוקר הדף באותו יום  חולק לתיבות .

רמי קורן לקח את הדף ביום שישי בבוקר במוצאי שבת פתח את הדף ושמח לדעת את התשובה לשאלה היכן מסתתרת דליה.

מהרגע שדליה מצאה את התמונה ועד לרגע שרמי ידע  שהיא העומדת בשורה שנייה שלישית משמאל עברו 10 ימים תמימים שלמים .

אבל אם דליה הייתה מעלה בפייסבוק  את התמונה לפני 10  ימים ורמי  כעבור 10 דקות היה שם לב לתמונה ומגיב בשאלה היכן את דליה והיו עוברות עוד 10 דקות ועדה קרמר (שייש לה פייסבוק פעיל ,אמיתי )הייתה מגיבה  להיכן דליה מסתתרת בתמונה. חלפו להן 20 דקות ורמי קורן  היה יכול לחזור רגוע  לחליבה.

 

                                                                                              רועי יעקובי

 


מכתב גלוי לדליה

מה זה הדבר הזה אחותנו? חצי שעה בזבזתי בניסיונות למצוא מי זו דליה חנין בתוך קבוצה של 53 ילדים מכפר סבא.

תביאי רמז, תכתבי "התשובה בסוף הדף" או "פרס למנחש נכונה". זה מתסכל ככה !


                                                                                                  רמי קורן


                                                                    ודליה משיבה


רמי יקירי,

עדה חברתי הטובה היתה היחידה שהצליחה לזהות אותי בתוך התמונה הכהה שכולם דומים שם אחד לשני.

היא שלחה לי מיד מייל ושאלה "האם את שישית מימין בשורה השניה מלמעלה זאת עם השלייקס"?

ואכן הג'וק השחור הזה - זאת אני.

ועוד כתבה לי עדה: בלי מחשב, עם עפרון ומחברת בכתה של 53 ילדים יצאו אנשים מלומדים ומוצלחים...

ואני מסכימה לדבריה. ואולי זאת הסיבה, שבעידן הסרדינים, רציתי לומר מילה טובה על המורה שלי מכתה א' שידה בדבר.


                                                                                           שנה טובה

                                                                                                                דליה


מי מפרגן למושבה באר טוביה / רמי קורן

 מושב אורות כמובן, עובדה. תראו את השלט בכניסה לאורות.

את פרויקט השלט והגינון שסביבו הוביל ג'קי שמואלי מאורות, איש עם תודעה היסטורית מפותחת.

ואצלנו, אין ספק שהמושבה מונצחת בתיקים שבארכיון אבל בפרהסיה – שום דבר.

וזה לא שלא ניסו לשמר כאן את ההיסטוריה. יש שילוט עם הסבר לבריכה הגדולה, ל"מטה" שהיה בגן הילדים, לעמדה הצפונית במשק שטופר, לעמדה הדרומית שנעלמה איפושהו וזהו, נדמה לי. נשבר העיפרון  ונגמר הזיכרון.

אבל רגע רגע, עם כל הכבוד ויש הרבה כבוד, לתש"ח ולי"א אדר תר"ץ, לא הייתה כאן פעם איזה מושבה משהו? איך קראו לה? איך קראו לה? בדיוק זרח מפירחוני השם שלה.

ורק אל תגידו לי שיש שילוט על מה שאנחנו קוראים המקווה של המושבה. המקום סגור ונעול בתוך המתחם של יציב ומי שמגיע לשם עלול להידרס על ידי שופל, משאית, סלף או עגלה פורקת במקרה הטוב.



                                                                                          



                                                אותו רמי יקירי, אותה דליה

קראתי גם את "מי מפרגן למושבה באר טוביה"

ולא עלי התשובה לתת.

רציתי רק, מידע אישי, להגיד לך שבשלטים הגדולים בשתי הכניסות למושבנו כתוב: באר טוביה מושב עובדים וכו' נוסד תר"ץ - 1930 והמשפט המסיים

בהמשך למושבה שחרבה 1888-1929

(תגיד לי רק, איך זה קרה שהאקלפטוס הבודד בחר להישאר דוקא באורות?)





"עלה נגב" בבאר טוביה

 

במסגרת משימות שנת הבר מצווה של קבוצת "הדורבנים" (כיתה ז'), החלטנו בשיתוף עם הילדים, להיפגש עם דיירים בכפר "עלה נגב". עלה נגבנחלת ערן הוא כפר שיקומי לאנשים עם צרכים מיוחדים. הכפר שוכן סמוך לאופקים ובנוי ככפר מגורים בו חיים כ 140 אנשים עם מוגבלות התפתחותית שכלית. הכפר הוקם ע"י עמותת על"ה ובשיתוף עם האלוף במיל' דורון אלמוג ורעיתו דידי, על מנת לאפשר לבנו ערן, ולאנשים שכמותו לחיות חיים מלאים ועשירים בסביבה תומכת ומקבלת.

ילדי הקבוצה עברו הכנה שכללה מפגש בבית הספר התיכון עם האלוף אלמוג, מפגש מרגש עם משה פוטר , גיסה של צלילה, אשר במסגרת היותו גמלאי של רפאל, הינו מתנדב בכפר בפיתוח עזרים טכנולוגיים לטובת הדיירים.

לפני כשבועיים נסענו לבקר בעלה נגב. הביקור כלל הכרות עם המקום, חלק מהצוות ועם מספר דיירים שחיכו לנו וחלקם התרגשו וחששו כמונו.  המפגש היה מרגש מאוד, הילדים שלנו הפגינו אמפטיה וחום וריגשו את הדיירים ואותנו, המבוגרים. זהו מפגש לא קל, עם אנשים בעלי מוגבלויות קשות וקשיים בתקשורת, והילדים הצליחו לגשר על הפערים ויצרו קשר חם עם הדיירים.

בכך לא הסתיים הקשר...

לאחר שבוע, שבמהלכו עמלו הילדים על תכנון מפורט ומותאם לביקור הדיירים במושב, הגיעו שבעה מהדיירים לביקור גומלין, בליווי צוות חם ומקצועי מהכפר.

את הביקור התחלנו בדיר של יעל וניר שמואלי. נכנסנו לדיר וליטפנו את הטלאים והגדיים, ואף טעמנו מתוצרת הגבינות הנפלאות. המגע עם בעלי החיים היה קסום וניתן היה לראות את האושר על פני החברים החדשים שלנו. יעל וניר קיבלו את פנינו בשמחה ועל כך, המון תודה!

לאחר מכן המשכנו למחלבה הישנה שם שיחקנו יחד ואפינו פיתות. בשלב זה הקבוצה התפצלה, חלקנו הלכנו לביתם של קרנית וצור, וחלקנו התארחנו במועדון הוותיקים, שם , בעזרת מחשבים ניהלנו שיחות בסקייפ בין שתי הקבוצות.

את הביקור סיימנו בריקודים סביב תיבת הנגינה של אבי עדי, אשר בכל פעם מעוררת בכולנו שימחה והנאה. אף אחד לא נשאר אדיש למוסיקה ואפילו יושבי כסאות הגלגלים הצטרפו לשימחה. אבי, תודה על הנכונות לאפשר לנו את ההנאה מהמוסיקה המקפיצה.

לפני העליה לאוטובוס נהנינו מקניית ואכילת גלידות בצרכנייה.

הביקורים היו מרגשים וראינו איך, על אף השוני בין הקבוצות, בעזרת חום, אהבה ורגישות ניתן ליצור קשר משמעותי לשני הצדדים.

אנו כהורים רצינו לומר תודה לכל מי שתרם ועזר, לדיירים ומלוויהם,  ובעיקר לילדים הנפלאים שלנו שלימדו אותנו מהי קבלה בלי הרבה מילים, אבל עם הרבה אהבה.

 

הורי קבוצת "הדורבנים



משימות בר מצווה- מפגש עם האחר:

בשבוע שעבר עברנו חוויה מיוחדת במינה-

באו לבקר אותנו אנשים עם מוגבלות שכלית התפתחותית מהכפר "עלה נגב- נחלת ערן", שע"י אופקים.

יחד אתם עשינו מגוון פעילויות, כגון: ביקור בדיר, אכילת גבינות עיזים,משחק באולינג, הקשבה לתיבת נגינה, שיחה בסקייפ וקניה בצרכנייה.

במהלך הפעילות נהנינו מאוד ואף הצלחנו לגרום לאורחינו ליהנות.

הפרויקט היה כיפי ואנו שמחים שעשינו אותו.

רצינו להודות לאבי עדי על הפעלת תיבת הנגינה, לניר ויעל על הביקור

בדיר והגבינות הטעימות, לשרונה על העידוד, ולענת אבידן ומועדון הוותיקים על האירוח.

כמו כן למשה פוטר מרפא"ל על ההרצאה המקדימה, שהכינה אותנו למפגש עם חברינו החדשים. תודה גם להורים שלנו שעזרו מאד בארגון ובתמיכה.

                            

                              בתודה

                             בני המצווה

 




פינוי גזם
הועד המקומי החליט לפנות את הגזם במושב על מנת להקל על הציבור שאין באפשרותו להעביר את הגזם למפגש.
כתוצאה מכך המושב מוצף בערמות גזם/זבל למינהם במקומות ציבוריים ובפתחי הבתים/המשקים.
אנו חושבים שזו לא היתה כוונת הוועד.
כבר למחרת הפינו מתחילות לצוץ ערמות חדשות שמחכות חודש שלם עד למועד הפינוי הבא.
אנא הקפידו על הוצאת הגזם בסוף השבוע לפני האיסוף על מנת לשמור על הכפר נקי ויפה.
להזכירכם האיסוף מתבצע ביום ראשון השני של כל חודש.

בברכה

ועדת נוי


שופט  לשבועות

בשעה שיש שישה מועמדים  למשרת הנשיאות במדינת ישראל אני קבלתי את מינוי השופט בשיחה טלפונית אלחוטית לא  ארוכה. לא נדרשתי ל10 חתימות וגם לא לשכנועים ארוכים. (בסך הכול לבדוק אם אשתי  שאין איזה תוכניות אחרות)

היא אגב לא התרגשה שהיא הולכת להיות אשת שופט .

שיחת פלאפון אחד יכולה לשנות את חייך.

מעולם לא הייתי שופט ולא ברור לי אם יש לי את הכישורים להיות שופט.

בגין, ראש הממשלה לשעבר, אמר על אחד מפסקי הדין שמצאו חן בעיניו, "יש  שופטים בירושלים"

אני אומר יש שופטים בבאר טוביה.

מתברר שנבחרתי להיות שופט בגלל מה שאין לי .

אין לי ילדים על העגלה ולא נכדים ועל כן אין חשש ממשוא פנים או משקולים זרים.

מתברר  שלהיות שופט לא צריך כישורים. לא השכלה, לא ידע, לא ניסיון קודם, בקיצור כל אחד יכול להיות שופט. התנאי היחידי שלא יהיו לך ילדים או נכדים על העגלות. על תנאי זה נמצאתי כשר לתפקיד רם המעלה.

אולי פרשת אלון חסן מנמל אשדוד וחבר מקורביו עמדה לנגד עינהם של ועדת תרבות שלא רצו ליצור ניגוד עניינים .

על מנת  להישאר מקצועי, ישר אמין ולא מוטה, מאז קבלת  המינוי לא יצאתי מביתי, וכדי לא לפגוש איזה עגלה בהקמה , או ילדים עם זר על הראש או הורים המנסים להטות את מאזני הצדק לכיוונם תוך כדי כך שהם מזכירים לי שעזרו לי בפועלות כורדיות בזמן קטיף התפוזים.

אינני עונה על טלפונים שוקד על פסק הדין ועל גזר הדין.

חברותי לצוות הן בגין אפליה מתקנת ששמה שופטים ממין נקבה. אגב כל השופטים והשופטות בעלי משק חקלאי במושב  מה שעושה את השיפוט יותר מקצועי יותר חקלאי.

לשופטים המיועדים יש  יותר מ180 שנים במצטבר.

אז הגיע הרגע הגדול. שהגעתי ענת אבידן כץ כבר חכתה שם עם טבלת אקסל של 14 עגלות טור ימני וחמישה קריטריונים . אז התברר שהשופטת הותיקה מרים רם מבוששת להגיע. השם הראשון שעלה הוא חברינו יואב צור ומאחר והוא בדיוק  לא נמצא (חשוב בשביל ההמשך) מתוך הקהל שלפנו את חגית שמאלי.

נכנסו 14 עגלות  סיכמנו  שכל אחד ירשם בדף שלו ניקוד לכל עגלה ואחר כך נחבר את הניקוד ביחד.

אני חייב לציין שללא משוא פנים, וללא רקע מוקדם, נקי מכל  שיקול זר בוצע השיפוט. באופן מקרי או שלא, הדירוג אצל כל אחד מהשופטים לגבי שלשת העגלות הראשונות היה דומה.

היות ולא הכנו נאום מסודר לגבי התחרות ואופן השיפוט החלטתי לנצל את במת הדף לחבר כן לכתוב .

אמנם יצאה הוראה של נשיא בית המשפט העליון אשר גוניס לא להתייחס לפסקי הדין וגזרי הדין  אבל הוא התכוון לדוד רוזן ראה משפט אולמרט ואילו אני שופט של שבועות (לא של שעות ולא של ימים אלא שבועות)  פטור מהוראת השעה.

אז כן  יש מקום לציין את כל העגלות, ידוע לי שבחלק מהעגלות ההשקעה היא בעיקר של ההורים ופחות של ילדים אבל השופטים התעלמו מנושא זה ולא חקרו האם עגלה א' או עגלה ב' היא תוצר של ילדים או פרי השקעה של ההורים. גם  הרעיונות לא ברור של מי.

זה המקום בכל מקרה לפרגן לכל העגלות וכמו שנאמר בתחום הספורטיבי "לא חשוב המיקום העיקר ההשתתפות"  כך צריך לראות את  תחרות העגלות בשבועות . "מליארד סינים לא טועים " אבל בהחלט יכול להיות ששלושה שופטים טעו . אבל צריך לזכור שהשופטים הם בשר ודם, ותוצאות השיפוט שנקבעו נעשו בתום לב אמיתי ללא כל הטיה.

החבר יואב צור צודק שצריך להקדיש יותר זמן, יותר פרגון, לעודד את כל העוסקים במלאכת הכנת העגלות, הורים וילדים.   לא טועה החבר צור ביחס להרגשתו וחלק מהקהל לגבי זהות העגלה הזוכה. אבל כבר נאמר מזמן בתחרויות מסוג זה שהחוקים והכללים הם לא של כדורגל או כדורסל  יש שופטים בבאר טוביה כמו שיש שופטים בירושלים.

מזל רק שהקהל הוא לא הקהל של ביתר ירושלים.


רועי יעקובי

 

סופר נני לישיבת ממשלה

 

אקח אתיכם  הקוראים  במסע הזמן לאחור. אני חייל צעיר  בצנחנים (יחידה חטיבתית ) מכוון למטרות בשלב של הבנת חוק המכוון ומפספס. לא רק שלא עושה מקבץ סביר אלא מפספס לחלוטין את מטרת הדמות. (לא חצי דמות). לוקח אותי המפקד הצידה, כועס עלי, ומטיח בי "אתה מבזבז לצה"ל כדורים ותחמושת".

עוברת עוד תקופה האימון כבר יותר מתקדם. מדלגים במעלה הגבעה, תוך כדי ירי. בכל השלבים ובמיוחד לפני ההסתערות האחרונה צועק המפקד "לווסת תחמושת, לא כולם יורים".

הרמטכ"ל גנץ  פקד בעבר על אותה יחידה שבה אני שיריתי אך מסתבר שרק  אני זוכר את

ההוראות של ויסות תחמושת. למרות שהוא שירת ברצף ואני כבר 15 שנה לא עושה מילואים הוא שכח ואני זוכר.

למי שעוד יש ספק, הרי לא ברור כיצד תקציב שנתי גם אם מכווץ ולא מספיק, נגמר  בחצי שנה. אין אימונים, אין טיסות  יש מטס הצדעה ביום העצמאות .

כנראה ששר הביטחון והרמטכ"ל חשבו שהם יקבלו תוספת תקציב כפי שהם רגילים בכל שנה.

אז איפה סופר נני נכנסת לעניין.

הרי ברור לחלוטין שזה מקרה טיפוסי של הסמכות ההורית והצבת גבולות ביחסים בין הורים לילדים.

יאיר לפיד הוא בדמות ההורה המנסה לשים גבולות למשרד הביטחון והצבא. הילד שלא מצליחים לשים לו מחסום הוא  משרד הביטחון. הילד עושה בלאגן, מפסיק אימונים, מאיים, בשורה התחתונה לא מקבל את הסמכות ההורית.

כבוד ראש הממשלה, מר נתניהו, אתה לא צריך "סופר טנקר " לכבות את השריפה והאש בתוך הממשלה,

אתה צריך סופר נני.


רועי יעקובי


סכנה ברורה ומידית

השבוע כשנסעתי בשעות הצהרים בדרך המחלבה רחוב היקים לכיוון מרמ"ז, סברתי לתומי שאני נוסע בביטחה בדרכי המושב, אבל תומי טעה. רכב שהגיח מדרך הפרדסים, בין שפר לוקסלר לא רק שלא עצר בתמרור עצור אלא נכנס במהירות לצומת ופגע לי בטנדר בעוצמה רבה והפך את כיוון הנסיעה שלי ב 180 מעלות. למרבה המזל לא היו נפגעים בנפש אלא רק פגיעות קשות לשני הרכבים.
מסקנות:
1.  יש לנסוע בזהירות במושב במיוחד בצמתים.
2.  יש לגזום את השיחים והעצים הפולשים לדרך במיוחד בצמתים (לתשומת לב הועד המקומי).
3.  צריך לשקול בניית במפר בצומת זה כיוון שזו לא התאונה הראשונה בו.
והכי חשוב לשמור על מסורת בית אבא ולישון בין שתים לארבע ואז לא הייתי נפגע בשעה זו.

ניצן חנין


מכתב גלוי לדרור שור

נדהמתי לקרוא במוסף "ידיעות אחרונות" שהשכנה העשירה כלומר מועצה אזורית באר טוביה תרמה 400 אלף ש"ח לטובת  הספורט בקרית מלאכי, ועוד 650 אלף ₪ לטובת האירועים בקרית מלאכי. כלומר ביחד מועצה אזורית באר טוביה תרמה מעל מליון שקל, ברצוני לציין בקרית מלאכי המסכנה יש אנשים עשירים פי כמה מתושבי המועצה האזורית באר טוביה, שהם יתרמו, הרי ממילא הכסף "יעלם בדרך", אחרת איך הגיעה עירית קרית מלאכי לגרעון של מעל 70 מליון ₪.

ושאלה לי אליך מר דרור שור, האם בקשת אישור לתרומות מנציגי הישובים במועצה, אנשי קרית מלאכי שאני מכיר היטב משתיים עשרה וחצי שנות עבודתי איתם במרבק, ממש מקנאים ושונאים אותנו, בנוסף לכך ישנם חברי מושבים קשישים במצב כלכלי קשה, את המליון הנ"ל אפשר  היה להעביר לתקציב רווחה של המועצה, בבחינת "עניי עירך קודמים".


                                                                                                                  משה אוגרטן


הסיפור האמיתי

לפני יותר מחודש נתלה שלט גדול בצומת של בריכת השחייה. אמנם בעידן השלטים הדיגיטליים המתחלפים נראה קצת מיושן  אבל התוכן היה לקוח מתוך סידרת ריאליטי עכשווית.

"באר טוביה 15.03 הסיפור האמיתי".

שיש כותרת כזו מאתגרת, המוח מתחיל לעשות סריקה לאחור ומייד מחשבות כפירה מתעוררות והולכות 84 שנה אחורה.

הסיפור האמיתי הוא הסיפור שלא סופר. הסיפור האמיתי הוא בטח תחקיר שנעשה על ידי הנוער של ימינו וימוטט את כל מה שידענו על באר טוביה בימים ההם.

החשש הראשון  הוא שסיפור 13 הראשונים, המספר הוא לא נכון. שהיו 12. תריסר מייסדים ומספר 13 מעולם לא הגיע. עוד  עניין  נוסף שקשור לעליה לקרקע הוא מה מצאו המתיישבים הראשונים. גדלנו על סיפורי קוצים ועשבים ובוץ בחורף אבל יכול להיות שלפני 84 שנה היה חורף כמו השנה שלושה חודשים בלי גשם.

ואם אין גשם ובוץ אז איך מספרים לנו על טבון תנור  הבוץ "שכל כיכר טעמה משובח" לפי דברי המשורר הלאומי שלנו גדעון צור, שגם בסיפור האמיתי שיריו הם  בסיס לתחקיר היסטורי.

הנוער של ימינו, שאני עוד אחזור אליו, הוא שונה מאיתנו והוא בסך הכל מייצג את מה שאנחנו קוראים פער הדורות. דור הוא במושג של שנים מדבר על 25 שנה. ויכול להיות שפער הדורות עקב הטכנולוגיה והתקשורת הזמינה בכל רגע יצר מושג של פער דורות שהוא קצר יותר מחיי דור נאמר למשל שהוא שווה ערך ל10 שנים ואז  גדל פער הדורות פי 2.5 מפער דורות של פעם.

כדי להמחיש את פער הדורות  אספר  מספר סיפורים קצרים אמיתיים. היום 44 שנה אחרי חג ה40 למושב  את השירים של אותו מופע אנחנו זוכרים בעל פה . הדור של ימינו אין סיכוי שעוד ארבעים שנה יזכור שיר אחד של אייל גולן, או ביונסה.

היינו לפני כשבועיים בשדה התעופה בשלוש לפנות בוקר. היו איתי חמישה  צעירים בשנות העשרים לחייהם. היה לנו" ליל שמורים"  אף אחד לא הבין על מה אני מדבר.

סיפור אחרון מתקופת הצבא שלי. הג'ריקן המחלקתי  נמצא במסדר ריק למחצה. העונש לכל המחלקה - צמודים לג'ריקן 20 ליטר לכל האימונים. היה קשה וייללנו בפני הסמל.

אתם בוכים על ג'ריקן ? אותנו הצמידו "לעוקב". שוב ללמדך פער הדורות מהו.

מאחר והסיפור האמיתי לוקח אותנו לתקופה שלא נשארו עדויות חיות אני רוצה לספר לכם סיפור אמיתי של באר טוביה שאני  הייתי שם ובטח לא חסרים אנשים במושב שיאשרו את גרסתי על באר טוביה הסיפור האמיתי. הסיפור שכן סופר וכמו אגדה של פסח צריך לחזור ולספר אותו  למען הדורות הבאים .

י"א באדר היה תאריך קדוש בבאר טוביה. לא משנה באיזה יום  בשבוע זה קורה, ובטח מזג האוויר הוא לא משפיע על האירוע.

יש וועדת י"א באדר, נבחרים מיוחדים לצורך השעה, יחד עם ועדת תרבות, יחד עם ועדת שמחות מתכננים את האירוע. כי יש מופע תרבותי על בסיס כוחות מקומיים. (חג הארבעים כבר עם במאי חיצוני). השולחנות ארוכים וערוכים, והמקום צר מלהכיל את יושביו.

משהו על השתייה.  צמוד לבית העם עומד מיכל פח גדול עם ברז ריקון בתחתית. מיכל הפח מתמלא בלוקים של קרח בין הבלוקים מונחים להם אחר כבוד בקבוקי שתייה מזכוכית,"טמפו," מתקררים להם מוכנים לאירוע הגדול. אנחנו הילדים ,ששתייה כזו לא שמורה בבתים, אלא רק באירועים מיוחדים חושבים בערב החג על היום שאחרי. ששתייה קלה לא זמינה. (היום שתייה חריפה זמינה-פער הדורות) במהלך האירוע מתגנבים למיכל הפח, לוקחים בקבוקי טמפו בצבע לבן וכתום ומחביאים אותם באזור בחורשת האורנים שמצפון לבית העם. (היכן שהחנייה של בית העם מצפון הייתה חורשת אורנים עם שביל באמצע. חורשה מפחידה בלילה, שנעקרה בגלל אנפות שמצאו את משכנן בין העצים).

אז החורשה התמלאה "סליקים" מקומות מחבוא לבקבוקי הטמפו ששמשו אותנו עוד ימים רבים לאחר האירוע של י"א באדר.

ומהשתייה לאוכל. בנות המקום בניצוח של ועדת שמחות טורחות על התפריט והכנתו. והיום  בדף האחרון ראיתי שחלוקת הכנת האוכל היא על בסיס של שמות משפחה.

מעל גבי הדף אני מעלה  סוגיה בעניין,  הרי יש יותר מאישה אחת ,שלא ויתרה על שם משפחתה הקודם.  ומעל גבי הדף אני שואל  איך הנשים האלה תתנהגנה. אם הן יכינו לפי השם הראשון או לפי החדש ואולי יכינו  שני מאכלים. צחוק הגורל, או אם תרצו לעג לרש הנשים האלה הן בדרך כלל קריירסטיות והמטבח הוא לא בראש מהיינן והן נאלצות בי"א אדר הנוכחי  להכין שני מאכלים.

 

עיתון הדף לחבר איך הוא נערך למבצע י"א באדר. במהלך עסקים תקין המערכת מנתה 5 עורכים  תורנים, שכהונת כל אחד נמשכה חודש. פרויקט י"א  באדר "כבד "לעורך תורן. כל המערכת נרתמה לטובת דף לחבר חגיגי שדף ראשון צבעוני מסמל את החגיגיות.

כל אחד מהעורכים קבל משימה לראיין את ענפי המשק הציבורי שלא נשאר ממנו אחד לרפואה.

מרכז בקר, מרכז לול, מיכון, מטעים ,מחסן תערובת, הנהלת חשבונות מחלבה, מרכז מזון, וגולת הכותרת מרכז הכפר.

יכולתי להמשיך ולכתוב עוד רבות על הסיפור האמיתי. לא ספרתי על פרס הרצפלד, על הגינה היפה, תחרות הפרה המצטיינת  ועוד קטגריות של פרסים. יודע אני  שלנוער אין סבלנות לקרוא והרי כל מטרתי היא לספר את הסיפור האמיתי  מצד אחד, ואת פער הדורות מצד שני.

והצעה לסדר היום הצעה רצינית. בשנה הבאה 85 למושב. בהנחה שיש רצון כל 5 שנים ועשורים עגולים לעשות חג גדול.

ניקח את חג הארבעים, המופע ההוא, ונעלה אותו מחדש עם הילדים של אז והילדים של היום. השירים צרובים  אצלנו  בראש  הטקסטים יעברו קצת רענון והרי יש לנו מופע מוכן ונחדש את ימינו כקדם.

יום הולדת 84 שמח.

 

                                                                   רועי יעקובי

                                                                  חברת אורנים

סינמה פרדיסו

 

ערש התרבות מכנים חוקרים וסוציולוגים את המקום בו יצר האדם או ההומו ספיאנס את היצירה הכתובה המושרת המצוירת ארכיאולוגים ימדדו את השכבה הגיאולוגית בה נמצאו  שרידי ההיכל שחיבר את החומר לרוח. גם אנו נצא היום לחפור בנדבכי העבר ונחפש את היכל הגבורה שם הכתירו מלכים ויצקו תרבות לתאים האפורים - בית העם .

כשסיימו לבנות את בית העם החדש כנראה בשנת 1942 (כנראה) הועבר ארון הקודש מעוטר בכרובים ואמגושים, מבית האריזה הישן ששימש בית העם לעת מצוא, אל משכנו החדש. תפנית חשובה הייתה זו בחיי התרבות בבאר טוביה. בית העם החדש תוכנן בתבנית  הקולטורה המקומית מזון לגוף לנפש, שואלת אני מהיכן שאבו הם חבורת חולמים, דלפונים אלו את המשוואה התרבותית בה יחס זהה לשני הנעלמים: רוח ואדמה רק שמהראשון נקטוף פירות מהר יותר מהשני.

יודעים אנו כי שבט זה הגיע מעיירות נשכחות פאתי הטונדרה הסיבירית מעבר להרי אורל (האטלס מישהו?) לשפתו של נהר ויצרו כאן תמהיל חדש של תרבות, הלחן משם והמילים בשפת קודש מתחדשת, העברית.  אל הצלילים הצטרפו הצעדים לאור המדורה סובבו הם במעגלים לבושים בחולצות רובשקה רקומות ומנגנים בגרמושקה וקונצרטינה. במערבל תרבותי זה הם יצקו קורות לקומתה הזקופה של יהדות מתחדשת. יכין מימין ובועז משמאל ומעל (וסליחה עם פגעתי בקודש הקודשים לצורך הפרפראזה) יא באדר -יום העלייה על הקרקע ולימים גם את יום העצמאות.

קירות הבית הראשון והשני היוו תפאורה לתרבות העם שהתחלקה לכמה מדורים: חגים, יא באדר, הצגות, אספות וסרטים. נידמה לי כי גם הייתה פה פעם נשקייה, כן גם זאת תרבות.

ההיכל התחלק בין שמים לארץ, בעליון תלויי היה מסך לבן שהיווה רקמה חלולה בה התמזגו דמיון ומציאות  ובארץ ספסלי עץ צבועים בחום כהה עם משענת שהתווכחו עם שיפועי הרצפה הימינה או שמאלה? לפעמים מסמר בלי ראש שטען לחפותו והחליט להשתחרר סיים את הוויכוח. מקור ספסלי העץ נעוץ במנהגי ארצות המוצא שם ישבו לאורה של תורה על ספסלים מעצי אלון או אורן ופה על "בוקסים" שהוסבו לכיסאות ובהמשך ספסלים ללא משענת ולאחריהם עם משענת ואפילו פוליטורה (לקה) חומה כהה.

על ספסלים אלו לצידי שולחנות ארוכים לגמו חברי המושב מרק שהגישו חברי ועדת שמחות תוך כדי מיומנות ייחודית הישרדותית שפיתח גזע נפילים זה: אכילה תוך כדי הטיית הראש ב 45 מעלות שמאלה או ימינה בהתאם למיקומך בשולחן על מנת לצפות  בנאום חוצב להבות או הצגה. לפני כמה חודשים ישבתי באולם החדש והמשופץ במסגרת אירועי שישי באר טוביאני ובאופן טבעי צפיתי בהופעה שלמה כשראשי מוטה 45 מעלות שמאלה בסיום ההופעה עבר בי הרהור על מיומנות שרירי צווארי וההטבעה הטוטאלית הזאת בדפוסי התנהגות שלי, זכר יציאת מצרים.

ולהיכל שער ובפתחו ישבו  האריות שרה ואריה לביא, שומרי אוצרותינו, כרטיסי קולנוע בצבע כתום ותכלת צמודים בגומי,

דהויים, משופשפים שנשאו בגאון את כל הDNA  של אצולת באר טוביה, קצת רוק קצת שומן מטיגון או חמאה תלויי

באיזה רחוב התגוררנו .

הונחה התיבה על שולחן פורמייקה קטן, שרה מימין אריה אוחז הלפיד, פנס לד אדון משמאל ומאיר את דרכם של הנאספים לסרט, שרה רושמת פתק לאלו ששכחו לשלם ואומרת:לא חשוב, מחר כי גם בה התערבבו העולמות בין  גן הילדים בבוקר לבית העם בלילה.

בבית העם שלנו היו מנויים קבועים כיאה לאולמות האופרה בואך ברלין מילאנו או ברדיצ'ב. לכל מנויי היה מקום קבוע בהתאם לגילו, סבתא רבקה בילה שפר ורחל הדודה היו יושבות קרוב למסך יחד עם טובה ויצחק טרבלוב שלימים הטביעו את המשפט האלמותי: יצחק מה היה שם עם הבחור והבחורה בסוף הסרט? ויצחק השיב:אוי טובה, עזבי אותי אני כבר מההתחלה לא הבנתי.

הצעירים היו יושבים רחוק, ביציע והחבר'ה עם ששרירי צוואר מאומנים  ועמוד שידרה איתן ישבו על אדני החלונות, אז באותם ימים, משום מה חשבתי כי אדן החלון זה המקום הכי מיוחס והיושבים בו נראו לי נבחרים מעם, כנראה שבתת המודע הבנתי כי רק אלה שיוכלו לשבת סרט שלם על אדן החלון, פתח מילוט משהו, כפופים ומוטי ראש יוכלו בעתיד להיות גברים עזי מצח, לוחמים חסונים, מושבניקים שזופי פנים שיד אחת במחרשה והשנייה מנגנת סונטת ליל ירח.

 

היכן הוא אותו חוט מקשר בין שמים לארץ היכן המילון שיתרגם לנו את הרוח למילים ומנגינות? למרכזיית תקשורת נעלמה זו קראו, אדי באר שהיה ברזיסטאנט (résistance) והגיע אלינו אחרי המלחמה כחשמלאי. עד עצם היום הזה אינני יודעת מהיכן היה מגיע לקומה השנייה ומפעיל את המקרן או דרך איזה דלת נסתרת הכניסו את  גלגלי הסרט? לתומי חשבתי שאדי השתחל מבעד לפתח המקרן כי היה רזה.

את קיר חדר ההקרנה עיטרו להם תבניות ביצים שיצרו אקוסטיקה טובה יותר או לחילופין בידוד. רוצה ההיסטוריון שבי לברר מי זה, למה ומדוע חשב להדביק תבניות ביצים? תבניות אלו היוו יציע נוסף לצופות לבנות כנף היונים. שכנה לה להקת יונים בגג האולם והתריסה נגד הרעש שהעיר אותן משנתן: "מה זה פה האור והרעש בשעה שכל היונים כבר הלכו לישון?" שאלה זו נשאלה בשקשוק כנפיים, שלאחריו נשרו להן נוצות ושאריות ארוחת הערב.

אחרונים חביבים ובעיקר טעימים הצטרפו הסנדוויצ'ים, חנוטים בחליפה שלושה חלקים (Three pieces suit נשמע יותר מוצלח ) מנייר שעווה שעוד באותו בוקר ארז בהם אריה לביא את הגבינה הצהובה ולצידם צעדה עלמה מתוקה תלויה על חוט, מימיה אדומה מלאה במיץ פטל מהקייטנה של אגד או פרס של תוכנית החיסכון דן חסכן.

זהו זה רבותיי- כבר יש לנו הכול: היכל, ספסלים, תפאורה ושחקנים, הסרט מתחיל ....ואיתו גם הארוחה, מסירים היינו את נייר השעווה ומתחילים ללעוס ולהשוות סנדוויצ'ים של מי טעים יותר ומי האימא שהשקיעה יותר בסנדוויץ'? למי יש ולמי אין? מי ייקח ביס (נגיסה)? אני שהייתי מלווה בשני בני דודי הגדולים והחזקים יותר ממני הבנתי כי יש להצטייד בשני כריכים ואף יותר, נו מה לעשות הם הגיעו אחרי שחילקו חלב לעגלים והיו מאד רעבים, הפאמילה (famiglia )שהגיעה לסינימה פרדיסו.

הסרט כן לרגע שכחתי את  גיבור הסיפור, הסרט אז הסרט התחיל וגיבורו יפה התואר רכב על סוסו בדד בין ההרים הגבוהים שם זרם לו בשצף קצף נהר גואש ולפתע פתאום מעבר לאופק דמויות האויב נראו או אז תיפוף הפרסות ושקשוק הדרבנות התחלף לתיפוף תופי הטמטם, במהירות הבזק שלף גיבורנו את האקדח האיץ בסוסו ואנו הבנו כי משהו רע מאד עומד לקרות לגיבורנו האהוב. ברגע זה נעצמו העיניים ונאטמו האוזניים כמובן גם התכופפנו עד יעבור זעם, סרטים שלמים עברו עלי בהנאה רבה בעיניים עצומות ובאוזניים אטומות, אולם כשהיה זה סרט מפחיד במיוחד כמו מלחמת הכפתורים למשל לנירי ולי הייתה תרגולת שונה, היינו בורחים החוצה ואת שארית הסרט היינו מבלים בכניסה לאולם, בלובי שאז עוד לא הגישו בו אספרסו או מרלו. סיים גיבורנו את מסעו הדמיוני התחלנו אנו את המסע הביתה אל המציאות שמוחנו עדין לא יודע להבדיל בין השניים כי אחד המה. כיאה לסיפורי אגדה את הארמון שלנו בית העם  ערש תרבותנו הקיפה חורשת אורנים עבותה שבה שכנו מפלצות מעופפות ומכשפות רעות (חורשה זו הייתה היכן שהיום נמצא מגרש חנייה). עצי המחט הגבוהים שייכנו בין ענפיהן את ענפות הבקר שקיננו והותירו לשלשת לבנה על העצים בכמות כזאת שהעצים נשרפו. תארו לעצמכם עצי אורן גבוהים ושרופים, ענפיהם עטופים בלשלשת ציפורים. תאורת רחוב,"מה זה?" מדרכה סלולה "למה מה!" שכחתם את בית מדרשנו הספרטני מהסיפור הבא. ביער מכושף זה צריכים היינו לצעוד הביתה בשביל המחבר דמיון למציאות ילדות לבגרות  מאין באנו ולאן אנו הולכים מעין טקס חניכה אבולוציוני שיקבע מי ימשיך את שרשרת הד.נ.א, ילד וילדה, ביער מכושף  זה חזקתי את ידו (וגם את שקית הסנדוויץ') והבטחתי לו כי אשמור עליו גם בסרט הבא.


אחרית דבר:

נוהגים הסופרים הגדולים לציין בפרולוג את הבאר ממנה שאבו את הרעיונות שלהם לסיפור. אז הינה כמה זיכרונות ילדות של אבא שלי.


את בניית בית העם התחילו ב 1937 אך בגלל המצב היא נמשכה הרבה שנים ואת החגיגות המשיכו לעשות בבית האריזה הישן היכן שנמצאת היום רפת יעקב ואמיר בן יהושע.


באחד הימים הגיע תיאטרון "הבימה" להציג את ההצגה :"העצמות היבשות".הילדים ישבו בצידי הבמה והתפקעו מצחוק בכל פעם שהשחקן הראשי התפתל בכאב וצעק.השחקן הפסיק את ההצגה והודיע:תורידו את הילדים מהבמה.


בתחילת חגיגות יא באדר לא היה נהוג להביא את הילדים וכפיצויי ארגנו להם טקס בביה"ס. רפמן הזקן (אבא של אמנון רפמן ז"ל) היטיב לצייר ולספר והוא עשה להם סרט עם פנס קסם. בסוף הסרט נתנו להם ממתקים-שני בוטנים וסוכרייה.


את ההצגות של יא באדר עשו ילדי ביה"ס ההופעה תמיד הייתה ספורט-הילדים בנו פירמידה אנושית כשחלוצי רודיי היה למעלה או עושים תרגילים על "ארגז". פעם אחת הילדים עשו הצגה  שנקראה:"המכונה" בה סופר על כפר של כורתי עצים שיום אחד מגיע מהנדס (אבא שלי) וממציא להם מכונה ..."מי חולל פה את הנס אם לא אני המהנדס"...כמובן שסוף הסיפור הוא שהם ממשיכים לעבוד קשה.


 הרצפלד האיש והאגדה היה מגיע לכל חג ועובר בין חבריו. באחד הבתים ששוב הציעו לו קפה הוא אמר:כבר שתיתי 10 ספלי קפה אולי תציעו לי גם משהו לאכול?"


 לפני אדי באר היה מגיע לבאר טוביה מקרין מגדרה יחד עם הסרט

 בתחילת הישוב לא היו פה סרטים אז ד"ר וולף חשב שסרט הוא חלק חשוב בחינוך הילדים לתרבות לכן קנה פנס קסם והיה עושה לילדים סרט בביה"ס. אחד הסרטים סיפר על משפחת פילים אולם העברית לא הייתה שפת אימו ובאמצע הסרט אמר ד"ר וולף:"הינה הפיל והקטן שלו" רצה לומר:הינה אבא פיל ובנו, כל הילדים התפקעו מצחוק.

בתחילת עבודתו של אדי, לסרט ולתרגום היו גלגלים שונים. בן עמי הראל שידע אנגלית היה מסובב את גלגל התרגום ולפעמים גם נירדם, כל הקהל היה צועק לאדי:מהר יותר או לאט יותר. באחד הימים הסתבר כי התרגום שייך לסרט אחר.

 


                                                                                                                     זוהרה לוין

 

 

 

 

 

 

עדכון בנושא גזרות מנהל מקרקעי ישראל


לפני למעלה מעשור ביום 30.4.03 החליטה הנהלת המנהל את החלטה מס' 863 ובעקבותיה מספר החלטות משלימות נוספות שעניינן להקפיא את המשך איוש הנחלות הפנויות למתיישבים ראשונים למעט באזורי קו עימות, עד לגיבוש הצעה במועצת מקרקעי ישראל. ב 3.6.13 הנחה יו"ר מועצת מקרקעי ישראל את מנהל הרשות להמליץ בפניו בשאלת איוש הנחלות הפנויות במושבים. לשם כך הוקמה ועדה שכללה נציגים מרשם האגודות, משרד החקלאות, החטיבה להתיישבות וכן גורמים מתוך הרשות. בעקבות המלצות הועדה התקיימה ישיבה במועצת מקרקעי ישראל ב 31.12.13 ובה הוחלט, בין היתר, לגבי עתיד הנחלות הפנויות בישובים במרכז הארץ:

1.      לא ישווקו נחלות אשר אינן מאוישות. בב"ט יש בתכנון 150 נחלות, מתוכן מאוישות 94 מכאן 56

          אינן מאוישות.

2.     56 הנחלות הלא מאוישות תבוטלנה ותקן הנחלות בבאר טוביה ירד ל 94.

3.     שטח המשבצת של באר טוביה יועמד על כ 4000 דונם לעומת 5250 .

         94 נחלות כפול 35 דונם כפול 115%.    

4.     מכאן כ 1250 דונם יוקצו למושב בהסכם עונתי בהתאם לשיקול דעת ברשות זאת אומרת חוזה

        מתחדש כל שנה או שכן או שלא.

5.     חלקת המגורים ב 56 הנחלות הלא מאושרות תיועד למגרשי מגורים. היקף המגרשים אשר

         יתוכננו יהיה שנים או שלושה מגרשים בגודל של לא יותר מ -500 מ"ר לכל מגרש, וזאת בהתאם

         להחלטת האגודה ובכפוף למגבלות התכנון.

6.     בחמש השנים הראשונות מיום אישור החלטה זו, ככל שתאושר תוכנית מפורטת למגרשים ישווקו

        המגרשים בתשלום מלא למומלצי האגודה, כאשר האגודה לא תגבה כל תשלום כתנאי

        להמלצתה.

7.     לאחר חמש שנים מיום אישור החלטה זו, וככל שלא ישווקו המגרשים למומלצי האגודה, ישווקו

         המגרשים במכרז פומבי.

8.     מתוך כספי תמורת המגרשים תקבל האגודה 25% מתקבולי הרשות בגין שיווק המגרשים.

        במידה וישווק מגרש אחד לנחלה תקבל האגודה 200,000 למגרש, ובמידה וישווקו שני מגרשים

        לנחלה תקבל האגודה 300,000 ₪.

        הכספים הנ"ל יועברו לאגודה לטובת השקעות של פיתוח ותשתית במושב בהתאם לתוכנית

        שתאושר ע"י הרשות.

9.     מושב אשר יתנגד לתכנון ו/או לשיווק המגרשים יוקטן תקן הנחלות שלו ל 94 במקרה שלנו,

        כך שגודל המשבצת בכל מקרה יהיה לא יותר מ 4,000 דונם.


דברי הסבר

זאת גזרה קשה שצריך להבין אותה לעומק ולראות איך מתמודדים איתה, ולנסות לגזור את ההשלכות שלה

במידה ומחליטים לזרום איתה, או מחליטים להילחם בה.

בכל מקרה ההחלטה מאד מסובכת ובעלת השלכות סביבתיות קשות.

לדוגמה: אנחנו נמצאים עם המנהל במשא ומתן על קביעת גודל המשבצת (עד היום) כבר כמעט שלוש שנים וכיום עמדנו בשלב סופי של סגירת הסכם המשבצת. הסכם המשבצת שהוא חשוב לאגודה להמשך פעילות האגודה בכל הנושאים הקשורים למנהל, נושא 60 הדונם שמאפשר להפוך 60 דונם חקלאי למסחרי. ונושא החלטה 979 שמאפשר לבנות בחלקות המגורים בית שלישי.

 ללא חוזה משבצת לא קיימת אופציה להתקדם בשני הנושאים הנ"ל וזוהי רק דוגמה.

מצד שני לעצור החלטה כזו האופציה היא רק דרך בית משפט על כל הכרוך בכך, עלויות מאד גבוהות, הרבה זמן וסיכוי לא סביר לזכות (לדעתי האישית) ובכל הזמן הזה כל הנושאים הקשורים למנהל יוקפאו.

 

כמובן אני רק מחווה דעה ראשונית על מנת לנסות להדגיש כמה המצב מסובך ומצריך דיון ציבורי תוך מתן לציבור מקסימום אינפורמציה על מנת שנוכל לקבל את ההחלטה הטובה ביותר. החלטה זו של מועצת מקרקעי ישראל עדיין לא תקפה היות והיא צריכה את חתימת השר, שבסבירות גבוהה הוא יחתום.

 

בהזדמנות זו אני רוצה לומר מספר מילים על נושא נאות הכפר. (150 דונם הכניסה לבאר טוביה), גם כאן המנהל עובד בגמישות ובפגישה האחרונה שנערכה במנהל לפני שבועיים, נאמר על ידי נציגי המנהל, במילים פשוטות רבותי מה שאנחנו מציעים, שתי חלופות:

א.     תקבלו פיצויים בגין המחוברים לקרקע לפי כ – 45,000 ₪ לדונם נטוע, וכ- 18,000 ₪

        לשטח שלחין וזאת במידה ונפנה את הקרקע מכל חפץ, והשטח של 150 דונם ירד משטח

        במשבצת.

ב.     באופציה זו תקבל האגודה שטח חילופי של 150 דונם (שטח שנמצא ברשותנו כבר כ 40 שנה)

        ללא פיצוי כספי במידה ולא תינתן תשובה המנהל יפנה לבית המשפט גם כאן צריך לפרט בפני

        הציבור את כל האפשרויות שעומדים בפנינו, ומה התוצאות הצפיות כתוצאה מהחלטה א' או ב'.

       

                                                                                   שבת שלום

 

                                                                                                               אשר גולדמן

 

                                         .

חומר למחשבה
כבר תקופת מה כשאני מעלעלת בדף לחבר זועק לנגד עיני מצעד התודות ותודות ושוב תודות.
אז כשמדובר באנשים מן השורה, שמתנדבים ותורמים את זמנם ומירצם, מגיע מכל הלב כי זהו שכרם.
אך כשמדובר באדם או גוף ציבורי (במיוחד טרום בחירות) שמקבל כסף בצורת מיסים ומשכורות, שאמורים לחזור לתושב בעשיה של כבישים, מדרכות, מועדונים, שלטים, גנים ושרותים שונים לאזרח נראה לי שמצעד התודות מוגזם ואפילו לא נראה טוב. אלה מיסים שאנו שילמנו כך שזה בזכות ולא בחסד.
מן הראוי להפסיק את הנוהג הזה שמא יחשבו אלה שלמעלה שבעצם טובה גדולה עושים הם לנו.

                                                         
                                                                                                                          רבקה לוין


נועה כורם ו"הלילה האחרון ברפ
ת"
כשהיינו יוצאים מן הסרט בבית העם (בימים הרחוקים ההם) אהבנו ללכת אחרי טובה ויצחק טרבלוב ולהקשיב לשיחתם על הסרט.
אתה שומע, יצחק, היתה טובה אומרת, הסרט הזה, זה הכל מן החיים........
ממש כך הרגשתי השבוע כשיצאתי מן ההצגה "הלילה האחרון ברפת", שהוצג בבית העם בערוגות.
את כל החומרים לקחה נועה מן החיים האמיתיים וברגישות רבה בנתה מהם הצגה.
אבל בואו נתחיל מהתחלה.
נועה כורם, שגדלה בכפרנו, ולמדה בבתי הספר שלנו - ובשבילנו היא הנכדה של עליזה ויהודה, כתבה הצגה וזכתה בצל"ש של "צו קריאה" בצוותא ובתואר מחזאית צעירה ומוכשרת.

במחזה "הלילה האחרון ברפת" היא עוסקת ביחסים מורכבים בין אם ובת. בבעיות של מחלה, זיקנה ועקירה מן הבית במושב. בית ומשק שהיו עוגן ותמצית החיים.
המחזה מתרחש בלילה אחד. הלילה האחרון בבית. אם ובת אורזות ופורקות חפצים וזכרונות. כעס וחמלה משמשים בערבוביה, דמויות חיות ודמויות שכבר מזמן מתו, זכרונות מרים וחוויות מתוקות הכל נארג להצגה צובטת לב.
הסיטואציה המורכבת והכואבת של ההתנגשות בין האם התועה בסבך זכרונות עבר ומנותקת מן המציאות, לבין הבת האבודה מחוסר מוצא מעבירה אל הצופה תחושה של מועקה קשה.
אנחנו, שהמושב הוא ביתנו, הבחנו גם בחוטים דקים ורמזים מוסווים (שאולי זר לא יבינם) בתחום האדם והחברה במקומותינו.
נועה טיפלה בנושא הקשה ברגישות - אך בלי ליפות את המציאות הנחשפת בכל מערומיה.
ובכל זאת ולמרות הכל היתה בסופו של דבר הרגשה מנחמת שאהבה גדולה מחברת את האם ובתה.

תרמו להצגה השחקניות המעולות נועה הופשטטר ובהט קלצ'י והבימאית אפרת שטיינלאוף, שיצרו מירקם אמין ונוגע ללב.

ולך נועה, תודה גדולה על החוויה שזכינו לה - כולנו מאחלים לך המשך יצירה והצלחה.

ולאמא רינה וסבתא עליזה - הנה זכיתן לנחת מלא חופניים.
תודה למושב ערוגות על הארוח הנאה.

                                                                                                          דליה

סיפור שהיה כך היה

ביום חמישי שעבר ב 3.10 נגנבו 2 זוגות אופניים  ממשפחת רחמילביץ .

מזה מספר שנים ילדינו נוהגים להחנות את כלי רכבם, בחצר האחורית ובאדיבותם הרבה של הרחמילביצים.

כבכול יום הגיעו בסוף יום לימודים, כשארוחת הצהריים מרחפת בראשם, ואין אופניים.

לרגע חשבו בדיחה של אבא  . .

ומהר מאוד הבינו שהיו אורחים בחצר מיד בדקנו עם נגנבו דברים נוספים .

אך לשמחתנו הסתפקו השניים רק בשני זוגות אופניים .

כאשר זוג אחד משני הזוגות היה זוג מיוחד מעבר לערכו שהיה מקצועי .

האובדן היה גדול

הילדים כדרכם "העכשווית " ישר העלו לפיסבוק  .


אנחנו התקשרנו למשטרה ...

  כולם אמרו רק "ברזל ", ותרו אין מה לעשות, לא ויתרנו יצאנו לסיורים  בעיר השכנה סתם נסענו ברחובות והסתכלנו על כל גלגל על שנים שהסתובב .

העיניים של רימון קלטו ממרחק בלתי מובן חבורה של ילדים ואחד מהם צד את עיניו, נסענו לעברו עצרנו, תחקרנו, הילד היה מושפל עיניים ומבוהל עד מאוד. הביע התנצלות בכיסוי של סיפור,  שאתמול (ביום הגנבה )מכר לו איזה "אריתריאי"  את האופנים ב50 ₪  והוא חשב "מציאה" ומיד קנה ...

אין לנו מושג מה האמת .

אך האופנים (זוג אחד )נמצאו, הזוג החשוב והאהוב, מעט מושחתות  רוססו בצבע ספרי לטשטוש הזיהוי וכו' .

נשמע כמו מסרט תורכי ???

המסקנה :  היו ערניים מבקרים אצלנו גם ביום . . .

ואל ייאוש  למשטרה אין משאבים וכוחות להתעסק בזוטר  ...

אך אנחנו אל לנו לותר גם אם זה רק "ברזל"...

                                                                         

                                                                               מש"פ  בן יעקב






אנו מברכים את  ידידנו יצחק פונדק
ליום הולדתו המאה
וקבלת דרגת אלוף
ומאחלים לו בריאות ועוד הרבה שנים טובות.

חברי באר טוביה


חברנו יצחק פונדק

יצחק מונה כמפקד נפה והגיע לראשונה לבאר טוביה בשנת 1945.
לאחר שנפגש עם חברים, נוצר "קליק". יצחק ביקש לגור בבאר טוביה ואכן הועמד לרשותו בית.
כמפקד נפה, יצחק באישיותו הפיח רוח חדשה באירגון, באימונים ובמוכנות לימים קשים.
בפרוץ מלחמת העצמאות מונה יצחק כמג"ד גדוד הפרברים בגבעתי, וירד עימו דרומה לאזורנו.
יצחק זכה מייד לשיתוף פעולה בציוד ובאנשים בביצוע משימותיו.

יצחק גיבש יחידה לוחמת שהשתתפה בקרבות רבים בדרום, בהצלחה.
בשלהי המלחמה מונה להקים ולפקד על הנח"ל, ושוב אסף רבים מצעירי באר טוביה להקמת שלד הפיקוד.
לאחר תפקידים נוספים בצה"ל השתחרר וכאזרח מילא תפקידים בשירות הציבורי.
ברצוני לציין את רגישותו בשמירת הזכרון ומורשת הקרב:בית גבעתי, יד לאישה הלוחמת, סיורים באתרי הקרבות והרצאות בפני קהלים רבים ושונים.

דודיק בן יעקב



-------------------------------------------------------


בריכת שחייה מודל 2013

 

בתקופה אחרת של לא לפני הרבה שנים, פתיחה של בריכת שחייה חדשה, לא היה עובר על סדר היום הציבורי.

סביר להניח שפרויקט של שני מליון שקל, היה  בעבר, מלווה בדיון ציבורי רחב יותר. נדמה שהפעם אחרונה שהוצא היקף כספי דומה, על עניין תרבותי במובן של הוצאה, ולא השקעה, היה שיפוץ בית העם הישן. אז הייתי ילד, אבל זוכר אני, שני מחנות בסייסים. עובדי ציבור מצד אחד ומושבניקים מצד שני ובסוף המושג חלוקת נטל כבר אז היה לא שוויון. אגב כל צד,סבור היה, שהנטל שלו כבד יותר. רוצה לאמור שלא בבחירות האחרונות נולד המושג.


אז בית העם גדול היה לנו, ובדרך כלל הוא גדול מדי. סרטים כבר אין לנו, אבל יש לנו שישי באר טוביאני.

תרבות קנויה, שהמארגנים הם בהתנדבות ולא לצורך עשיית רווחים אלא רק לצורך כיסוי הוצאות. יוזמה כמובן מבורכת.

אז יש בית העם  גדול וישן יש לנו. אם היה בעיר, בודאי כבר יזמי וכרישי  נדל"ן היו רואים לנגד העיניים, מגדל דירות. (פינוי בינוי) אבל אצלנו אפילו ההרחבה לא הורחבה. מה כן יש לנו, יש בריכת שחיה חדשה ומושקעת.

אם בימים ההם הייתה נפתחת בריכה חדשה אז גדעון צור ז"ל המשורר המקומי היה בודאי כותב שיר.

פרץ בן יהושע יבדל לחיים ארוכים, נושא את ברכת הכפר. בטח היה מגיע אורח רם מעלה, עסקן ממפלגת

העבודה, ששכך מתי פעם אחרונה החזיק טוריה, מדבר בזכות תושבי המקום  ליהנות בטבילה בימי הקיץ החמים. אחרי הברכות הייתה תוכנית אומנותית. כבוד קל באחריות ועדת שמחות, היה סוגר את האירוע.

אז ב2013 כל זה מיותר. אמנם בשנת בחירות אנחנו, אבל  לממשלה המקומית שאכן ליוותה את ההקמה מקרוב (בלי ציניות) אין צורך להפגין הישגים. הקדנציה הבאה  כמעט מובטחת.

הייתי בין אלה שניצלו את כניסת החינם כדי לא להתגעגע לבריכה הישנה.

אז קודם כל הכניסה התקרבה לבית שלי כנראה שחושבים על גילי המתקדם. הגבעה כבר מזמן לא שם והדשא כמו מוכן לאליפות  ווימבלדון . (שבניתים הסתימה  עם אומה אנגלית שמחה).

מהבריכה של הקטנים אני זוכר את עצמי רץ ללא הפסקה אחרי בני הקטן, כל זאת מתוך חשש שייפול למים העמוקים. הבעיה נפתרה באופן פשוט.  גדר הפרדה בין שתי הבריכות. איך מזמן לא חשבו על רעיון כזה גאוני.

עמדת המציל לא השתנתה וגם רוני המציל לא השתנה רק התבגר.

בן משפחה שלי שלא היה 40 שנה עבר עם האוטו ליד הבריכה החדשה  "אני רואה שהמקפצה הגדולה נשארה" . טעות רק המבנה נשאר. המבנה ליד הצרכנייה היה פעם המקפצה הגבוהה שממנה קפצו למים בעומק 4 מטר .  רק שחיים בן יהושע ז"ל, היה שוחה מתחת למקפצה, הפסקנו לקפוץ. ולמי שלא זוכר היו לו תנועות ידיים קצרות, ונדמה היה כמו מטוס באוויר, שנראה שהוא לא מתקדם, אבל חיים באמת התקדם במים בקצב צב, ואנחנו למעלה חכינו שיצא מטווח הקפיצה. לימים, הקפיצה מלמעלה נאסרה כי קו המקפצה היה בקו ישר עם שפת הבריכה ורק בדרך נס לא היו פציעות קשות.

הבריכה החדשה מוצלת בחלקה ועומקה לא עולה על 2 מטר. אם יבואו כדורסלני מבי תל אביב הם יוכלו ללכת על הרצפה וראשם מעל המים.

המים צלולים ונעימים, ובעצם מה צריך יותר בימי הקיץ החמים ,

 

לפני 3 חודשים, עוד לפני הפסח, במקום בו הייתה בריכה שחייה במשך 50 שנה, היה בור, מסביב תוהו ובוהו  ורוח אלוהים לא הייתה שם. ונכון שסיפור הבריאה לקח שבעה ימים וביום השביעי מנוחה. אצלנו זה לקח קצת יותר זמן. ביום השביעי לא נחו, גם בפסח לא. (הביאו לי פיתות מאבו גוש).

אבל בזמן קצר במושגים  מוחלטים, הצליחו ל"ברוא" בריכה חדשה. זה נראה טוב, זה מרגיש רענן ובהחלט בריכה מודרנית.

בטח מתי שהוא יהיה חסר הגג לחורף, חימום המים, ומבנה סגור כמכון כושר, מגרש טניס, מגרש כדורסל, וכל האלמנטים שנמצאים תחת השם קנטרי שהבריכה היא חלק מרכזי שבו.

שמעתי רעיון, שנראה הזוי כרגע, שמבנה הצרכנייה, והנהלת חשבונות , הגרעין מאחור יהיו חלק מהקומפלקס וגם בטח בריכת המים הישנה אולי יהיו שטח הקנטרי קלאב המורחב.

אחרי  שבניתי בהבל פה קנטרי, צריך לחשוב על חניה לכל מאות המנויים. אז מול הבית של  זהרה ודודו לוין יש שטח ריק שבמקרה הוא שייך למשק שלי, ונראה לי שלא צריך שינוי יעוד לקרקע.

בחזרה לעולם המציאות יש חניה פרטית שלי מול הבריכה כל הקודם (משלם) זוכה.


בתנ"ך הארץ שקטה 40 שנה. במצרים כל שנה מהפכה. אני מניח שבעשור הקרוב  נושא הבריכה ירד מסדר היום הציבורי. אבל יש סיכוי שאפילו אני יזכה לראות, לא  את בניית בית המקדש השלישי, אבל את הבריכה הבאה.

ועד אז טבילה נעימה.

 

                                                                                        רועי יעקובי



מועמדים  מעונבים  (לא ענוים)

 אני לא מכיר את רן וויצמן, שמבטו משקיף עלי מלוחות המודעות של העיר השכנה קרית מלאכי.  בכל פינה של העיר הוא מבטיח  משהו אחר. שאתה מחבר את כל ההבטחות אתה מבין שהוא מבטיח הכול, אבל כולנו יודעים מה יקרה ביום שאחרי, במידה והוא יבחר. המשפט "הבטחתי, לא הבטחתי לקיים" הוא נחלת כל הפוליטיקאים.  לא על הבטחות בחירות  רציתי לכתוב אלא על תופעה שאני מתקשה להסביר. שימו לב לרן וויצמן או ליתר דיוק לתמונה שלו. הוא חנוק בעניבה. אני שואל את עצמי מתי רן וויצמן ענב פעם אחרונה עניבה, למעט לכבוד הצילום. אולי במסיבת סיום י"ב, שהבנות הופיעו עם שמלות נשף והבנים באו עם עניבות.

(אנקדוטה, סיפור אמיתי. נשף סיום י"א השעה 20:00, הבן שלי פונה אלי בבקשה, לקשור את העניבה. מאז החתונה בארגנטינה לא ענבתי עניבה, וגם שם מישהו עשה את הקשר הנכון. (הקשר היחידי  שאני זוכר  זה קשר מוט מהימים של  מחנות הקיץ בהיותי מדריך נוער. בכל זאת שלחתי את הבן במורד השכונה לבית של זהרה ודודו לוין והם בסיוע של GOOGEL   פתרו את העניין.)

אז לא ברור לי איזה יועץ תקשורת, נותן לכל המועמדים את העצה, להצטלם עם עניבה. רבותי המועמדים אני לא אבחר אף מועמד שמצטלם עם עניבה. מראש מועמד עם עניבה, פסול בעיני, זה כמו הבטחת שווא. אני רוצה פוליטיקה אחרת נקייה, לא מצועצעת ובטח לא מעונבת.

                                                                                             רועי יעקובי

ברכה לשבועות 2013

 

"ויקרא כג', 16: וספרתם לכם ממחרת השבת, מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה".

חג הביכורים הוא השני מבין שלושת הרגלים והוא חג שלנו, של החקלאים.

הפעם הראשונה בה עובר חרמש בקמה הוא חג הפסח והנפת העומר, ואצלנו – קציר התחמיץ והחציר.

7 שבועות ועוד יום אחד ספרנו והתכנסנו.

125 שנה אנו חוגגים את חג השבועות פה בבאר טוביה מאז הקמת המושבה

ו 83 שנה מאז קם המושב.

אנו גאים להמשיך את המסורת החקלאית בת אלפי השנים.

בעת העלייה לרגל היה צועד שור בראש ההולכים, קרניו מצופות זהב ועטרה של זית על ראשו והעם כולו היה מביא את ביכורי פירותיו ותושבי ירושלים ליוו אותם בדרכם לבית המקדש.

במשנה הגדילו לעשות וכתבו שכאשר בני ישראל ירדו מהר סיני אכלו מאכלי חלב כיוון שאכילת בשר הייתה כרוכה בהכנות מרובות

 

אלפיים שנה ישב העם בגולה, חלם על ציון ואנו – בניהם, נכדיהם, ניניהם ובני ניניהם של אנשי העלייה הראשונה והשנייה - גאים בהיותנו נצר לחלוצים ופורצי הדרך ולחקלאים של הציונות המתחדשת.

 

לפני עשור שנים בלבד היו בארצנו 40 אלף חקלאים, היום 15 אלף בלבד.

50 שנה עברו מאז הכריז ראש הממשלה לוי אשכול כי הפרה היא אויב המדינה 

ושוב קמים עלינו לא מעט מהממשלה והפקידות ונגזר עלינו כתמיד להיאבק על צדקת דרכנו וננצח כי אנו הציונות האמיתית במיטבה.

 

ברצוני לעלות היום על נס את פועלם של בודדים מאנשי כפרינו, בראש ובראשונה את חברנו שיבדל לחיים ארוכים, פרץ בן יהושע, שידע להנהיג את הרפת במושבנו ובהתיישבות כולה למעלה מ60 שנה עם הרבה מקוריות מלווה באוקינוס של ידע.

 

 

מתגעגעים אנו לחברנו יענקלה גולן שעזב אותנו בחג השבועות לפני 23 שנה. הלוחם, איש המטעים והדיר, איש התרבות החקלאית, האיש שהביא את בשורת הפקאן למושבנו, האיש שאחז במזמרה ובמרסס וחבק טלה בידיו.

 

והאחרונים שבהם, דודי גדעון צור ז"ל, אלחנן כץ ז"ל שיחד עם דליה ועדה יבדלו לחיים ארוכים, ידעו להוביל אותנו במשעולי התרבות, בסולמות הזמר ובשורת המקהלה עם הפרה מהשיר והטוביהטרון מהאגדות.

 

ביום חג זה כאשר ים השיבולים בחוץ ממתין לסיום הקציר וים האורחים, אותם אנו אוהבים, פוקד אותנו כמידי שנה, הטרקטורים עסוקים בגרירת העגלות עם מיטב הנוער והילדים - נשאר לנו לברך ולקוות:

 

הלוואי  ומדינתנו תנווט ותצליח בים השנאה מסביב.

שנדע כי צה"ל ימשיך להגן עלינו.

שההגשמה הציונית, מדינת ישראל, תאריך ימים ותמשיך להוביל בחוכמה ובחדשנות.

שנראה את מושבנו מצליח להעפיל מעל קשיי העבר.

נאחל לחקלאים ולרפתנים לצלוח את הקשיים והמכשולים.

שנצליח ונדע לשמור את האופי החקלאי והכפרי, המיוחד שלנו.

שנדע לשמור על הקהילה המדהימה שלנו.

שנצליח להמשיך ולשמוע כולנו כדברי השיר :את הרוח שטה בשדות, את הממטרות המסתובבות ואת הפרות הגועות והמניבות וברגע של שקט את הפנאלים לוחשים ומייצרים חשמל.

 

 

חג שמח לכולם

בשם הכפר

יואב צור

 

דברים לזכרה של נעמי עדי ז"ל
שנאמרו בטקס חנוכת "גן נעמי" בבית הספר מבואות

אתחיל מהסוף, מהפגישה האחרונה הזכורה לי עם נעמי ז"ל. נודע לי שנעמי פרשה מניהול "מבואות", קפצתי לביקור ושאלתי לפשר הדבר.
נעמי סיפרה לי שהיא חלתה בסרטן ובמצב זה לא היה ביכולתה להמשיך ולנהל, אבל היא הוסיפה, אני מאוד מתגעגעת לביה"ס, לצוות, לתלמידים אבל אין ביכולתי לבוא ולבקרם, כי זה עלול להשפיע על מהלך הלימודים הרגיל, לכן בשעות הערב, מידי פעם, אני מבקשת מאלי שנעשה סיבוב סביב ביה"ס.

ועתה להתחלה, לקראת שנת הלימודים תשכ"ח הסתבר שיש צורך למנות מנהל לבי"ס מבואות ונשאלה השאלה מי יקבל תפקיד זה? עד עתה כיהנו בתפקיד זה מנהלים, כמקובל באותם ימים, אף כי רוב הצוות היה מורכב ממורות.
אם כך התעוררה השאלה האם לא ראוי שהפעם תמלא אשה - מורה תפקיד זה?
לפיכך "אשת חיל מי ימצא"?
באופן טבעי עלה שמה של נעמי - מורה ותיקה בת ותושבת באר טוביה. כמחנכת וכמורה ראתה מחד גיסא חשיבות רבה בחינוך לערכים והמדובר בערכים של ההתיישבות העובדת - אהבת מולדת, אחריות למילוי תפקידים קטנים וגדולים כאזרחים, עבודה על כל צורותיה ומאידך גיסא חשיבות ההשכלה במקצועות השונים. כאשר הדגש הוא על מקצועות הקשורים לטבע הארץ, הכרת הצומך והחי בה.
לאור הנתונים הללו הוחלט שנעמי תמונה למנהלת בי"ס מבואות.
נראה לי, שהדבר החשוב ביותר שקרה בתקופת עבודתה היה הרחבת מעגל הישובים שילדיהם לומדים בביה"ס מבואות, הווי אומר שבמקום בי"ס אחד גדול ובתי"ס קטנים בישובים, יהיה בי"ס אחד שיכלול את כל התלמידים של מועצה אזורית באר טוביה.
מדובר בבי"ס משותף למושבים הוותיקים ולמושבים החדשים, בניסוח של הימים ההם ישראל הראשונה וישראל השנייה. ואל יהיה הדבר קל בעיניכם, צריך היה לשכנע את כל הנוגעים בדבר והם היו רבים.
בחשיבות איחוד זה ובתרומתו לתלמידים, לחיים במושבים ולתחושת ההשתייכות למדינה הצעירה. הפעילות נעשתה במפגשים אישיים וקבוצתיים עם הנוגעים בדבר ובסופה נשאה פרי והוקם ביה"ס המשותף.
כמובן שלשינוי זה פנים רבות ובעיות שונות הן מבחינה חינוכית והן מבחינה טכנית היה צורך להתוות תוכנית לימודים ופעילות חברתית חינוכית.
נעמי כמנהלת הפעילה את הצוות ואת כל הנוגעים בדבר באופן שהצליחו להתמודד עם הבעיות והקשיים ותרמו למעמדו המיוחד של בי"ס מבואות במחוז הדרום.
נעמי עצמה, כמנהלת וכמחנכת, היתה קפדנית, יש האומרים נוקשה, דורשת מעצמה ודורשת מהצוות, מהתלמידים, אבל בחוכמה ידעה לנווט את הדברים, כי על אף קפדנותה, היתה רגישה וידעה להבחין בין העיקר לטפל, להקפיד על העיקר ולהתעלם מהטפל.
בלשון משלי, ניתן לומר "פיה פתחה בחוכמה ותורת חסד על לשונה".
מבחינה אישית היו ביניינו יחסי ידידות, באותן שנים התחתנו הילדים, נולדו נכדים ועל כך דיברנו רבות והחלפנו חוויות.

שנים רבות חלפו מאז פטירתה, כאשר צלצלה פנינה ביתה, וסיפרה לי על טקס חנוכת "גן נעמי" חשבתי, שאין דבר מתאים יותר לשימור זכרה, כי כל עוד יש גן עם "שם", יש זיכון ואם יש זיכרון, פעילותה ותרומתה של נעמי למערכת החינוך היישובית והארצית צרורה בצרור החיים.


                                                                                                                 רבקה בן יעקב



לאחר טקס יום הזכרון כתבה הדס שטייף את הדברים הבאים לח"כ ברוורמן

נ
ציגי המדינה בטקסים...לימדו מה אין לעשות....
פרפ' ברוורמן...נכון יותר ח"כ ברוורמן.
הגעת היום כנציג המדינה לטקס יום הזכרון בית העלמין בבאר טוביה... הלכת והשארת טעם, בלשון המעטה של לענה.
זה שלא היית כתוב, ניחה. זה שבאופן שנשאת את דברך, היה מין יהירות שלא מתאימה ליום כזה, ניחה...
אבל זה שפתחת את דבריך במילים "התמזל מזלי לא להיות בין המשפחות השכולות." (חוסר רגישות) דיברת על שני חברים שלך שהלכו, כאילו ...היו זרים, ולבסוף השמעת משפטים ממצע מפלגתך, היה ממש ממש ממש לא לעיניין.
שומעיך, בינהם המשפחות השכולות, חברי המושב אורחים ואני, לא הבנו מה רצית להגיד? נראה שגם אתה לא הבנת מה השליחות שלך בבית הקברות ביום המיוחד הזה.
וחבל.
עצה... להבא... תשקיע קצת. תכתוב ולו כמה שורות, שידברו, שיגעו, שלפחות יתנו תחושה שאתה מתכוון, שאתה מרגיש ומיצג את המדינה ולא את עצמך.. ונאומי בחירות?? תרחיק מטקסים כאלה... כך יטב.
אותי עיצבנת...את הנוכחים האחרים, גם...וחבל. בטח לא זאת היתה כוונתך..

 
וזו תגובת ח"כ אבישי ברוורמן                                                                                                                 
אחרי הפוסט שכתבתי בעקבות דבריו בטקס יום הזכרון בבאר טוביה, צלצל אלי היום ח"כ הנכבד.
אני מביאה את דבריו לכולכם.
"אני מתנצל. חוסר נסיון, הוא הסיבה האמיתית למה שקרה. אני מודה על ההערה. התנצלותי לכל באי בית העלמין. למדתי...
תודה."
ואני מוסיפה... כשאדם מתנצל, מבין ומודה בטעותו...אנחנו מודים לו. סולחים....ומברכים אותו.

הדס שטייף

______________________________________________________     

הבריכה

לפני חמישים שנה אבות אבותינו בנו לנו בריכה. חפרו בור גדול, ואת האדמה מהחור הניחו בצד.

וכך, נולדה לה בריכה, וממש סמוך לבית משפחת רם צמחה לה גבעה שהשקיפה על אותה בריכה.

הדור שלי נולד פחות או יותר יחד עם הבריכה. ה"טסט" הראשון שעברנו בחיינו היה הבחינה של שולמית יערי המצילה. אם הקפת את הבריכה בעמוקים מבלי לגעת בקיר, הרי יש לך רישיון לשחות בעמוקים ללא השגחת מבוגר.

הבריכה לא רק נועדה לשחייה, אלא באותם ימים שימשה גם כמאגר השקייה לשדות החקלאים.

והמים היו קרים, והקירות בלי חרסינות, והרצפה מלאת ירוקת. היינו כותבים "גרפיטי" על גבי הרצפה. והבריכה שלנו בלבד.

כל אחד מהמושב ואורחיו יכול לבוא, גם תושבי אורות, פרבר של באר טוביה, יכולים.

120 בריכות רצוף הן הכנה טובה לצליחת הכנרת.

ובצהריים היו רפתנים שויתרו על שנת צהריים ועל מקלחת, וקפצו למים, וכך הקש שדבק לעורם נפרד מגופם וצף על פני המים.

כפר ורבורג, השכנים מדרום, ואביגדור, השכנים של כפר ורבורג ממזרח, גם הם מצטרפים בשלב מסוים לקהל המתרחצים כאשר הבריכה עוברת לבעלות המועצה.

ומגיע רגע, והבריכה שלנו כמו חדר האוכל בקיבוץ - מופרטת. ואסור לאכול מבלי לשלם, ולהיכנס ללא מנוי.

היו שלוש דרגות של מקפצות: המקפצה הגדולה (מבנה המשאבות של הבריכה ליד הצרכנייה), צמוד לשם מצד מערב מקפצה בינונית עשוית צינורות מתכת גמישים מכוסה באריג כדי לא להחליק.

בשני צידי הבריכה מקפצות בטון נמוכות.

וההיסטוריה מחקה את כל עמדות הקפיצה. רוצה לקפוץ? תעשה זאת בגובה פני הים.

ולפני כעשור משהו משתנה בנוף, והגבעה נלקחה, והיה העקוב למישור.

אבל במהלך 50 שנה לא נגעו בבור. רק הצמידו לו חרסינות, ועומק 4 מטר הפך לעומק 2 מטר.

אבל לפני כחודש משהו מתחולל באזור הבריכה. הרי חול וגבעות כורכר מסביב. "טברות עץ" המעידות על בטון שבדרך מסביב. הרצפה גם היא זרועה בצינורות.

למתבונן מהצד נראה שזה מאותם מקרים שבמקום לשפץ, כדאי היה לבנות חדש.

הרשל'ה בטח היה אומר: "קחו את הבור למקום אחר, ותקימו שם את הבריכה הבאה".

 

- ברגע האחרון עם סגירת הכתבה -

קול הלומות הפטישים ביום שלישי, חג הפסח, גורמים לכך שהבריכה שלנו לעולם לא תוכל להיות כשרה. גם לאחד כמוני שלא מקפיד, נראה שאפשר היה גם אחרת.



כביש מספר 3703

כל נהג מתחיל (ובטח נהג ותיק) יודע שכביש מספר 1 הוא הכביש המחבר בין ירושלים לת"א.
יש עוד כביש שכולם מכירים אותו בשם "כביש 6", כביש האגרה.

אז לכל כביש יש שם, או ליתר דיוק - יש מספר.

אבל מי מכיר את כביש 3703? מי שמע על המספר הזה, ואיך נזכור 4 ספרות מבלי להתבלבל עם הקוד הסודי של הישראכרט שלנו?

על מנת להיות הגון - גם אני לא ידעתי שהכביש העוקף של מושבינו זכה למספר 3703.

תראו איך התקדמנו בשנים האחרונות בנושא דרכים ושילוטים;

הסברתי לחבר שמעולם לא דרך בבאר-טוביה: "אתה עולה על כביש 3703, עובר שני במפרים, פונה  ימינה ברחוב "הרצפלד", עובר שני במפרים, בהצטלבות ממשיך ל"דרך המחלבה", ואם הגעת ל"דרך הסילו" - סימן שעברת את הבית שלי...

ועוד משהו על שלטים. שמתי לב כמו יתר תושבי באר-טוביה, שהשלט בכניסה המערבית עומד כמו מגדל פיזה באיטליה. שמחתי לקרוא בדף לחבר האחרון שבימים הקרובים השלט יתוקן.  

יש באינפורמציה זו להרגיע, מצד אחד, וליידע את אלה שנכנסים רק בכניסה המזרחית, על מה קורה בכניסה המערבית, מצד שני.

בכל זאת, ארשה לעצמי מעל גבי הדף לשאול: מהו זמן סביר לתיקון שלט?


"הכושי עשה את שלו, הכושי יכול ללכת"

 כשהיינו ילדים ונתקלנו באיש כהה עור ושיער מקורזל אמרנו: "אמא, אבא! תראו! כושי".

מיד היינו נתקלים בתנועת השתקה, מהססים אותנו: ילד, זה לא מנומס להגיד "כושי", צריך לומר "אפריקאי". אז בשבוע שעבר גם אסור היה להגיד את המילה הזאת, אבל במקום אפריקאי צריך לומר: אמריקאי. ליתר דיוק, נשיא אמריקאי. להיות יותר מדויקים: ברק אובמה. להיות סחבקים:   "ברקי" על משקל "ביבי".

ה"דף לחבר" היה העיתון היחידי במדינה שלא הזכיר את ביקורו של אובמה. אבל גם עיתון בלתי תלוי לא יכול היה להתעלם מהביקור המתוקשר. נראה שאפילו אלוהים שבשמיים התעייף מהביקור. תרצו הוכחה: אובמה נחת ביום שמש אביבי בהיר, וביום עזיבתו את ארץ הקודש, אחרי יומיים בדיוק, אובך כבד מנע את עריכתו של  טקס הפרידה.

כותב שורות אלה לא עזב את גבולות באר טוביה במשך "שלושת ימי אובמה", אבל בכל רגע נתון ידע מה עושה אובמה כאילו הוא המאבטח האישי של אובמה.

מאחר והאיש דובר אנגלית,שפת האם שלו, לא הצלחתי להבין הרבה ממה שהוא אמר. התרגום המילולי הסימולטני של יונית לוי ברקע לא השאיר לי סיכוי להבין מה הבחור אומר.

בליל של אנגלית ועברית זה היה יותר מדיי לאוזני. בכל זאת, בכל פעם שהאיש עבר לעברית, הבנתי מצוין. משפט אחד נחרת בזיכרוני:  "אתם לא לבד". משפט זה מחק לי מיד משפט ישן יותר שנאמר לפני כ- 18 שנה: "שלום, חבר". אני חשבתי, משפט לא מוצלח, שזכה להרבה מחיאות כפיים. ראשית, אנחנו כן רוצים להיות לבד:  "עם לבדד ישכון", ואני לא בטוח אם הוא, ברק אובמה, מכיר את ההמשך "ובגויים לא יתחשב". וגם אם לא נלך למקורות, עם כל הכבוד לנשיא ארה"ב, מי הוא שיגיד לנו לא להיות לבד. ומאחר והוא מכיר את ארץ נהדרת:  "מי הוא חושב שהוא? אלן דלון?!"

אני מכיר הרבה ילדים שרוצים שההורים ייסעו מהבית והם יישארו "לבד". יש זוגות שהזוגיות שלהם מתחזקת כשהם "לבד", ישנם מטיילים שנוסעים לטייל בעולם הגדול "לבד", ועוד יש הרבה דוגמאות שה"לבד" יותר טוב מה"ביחד".

ביקור אובמה הזכיר לי ביקורים משפחתיים אמיתיים. בא הדוד העשיר מאמריקה, ואף על פי שיש לו כסף רב לשכור מונית ספיישל או לשכור רכב לשלושה ימים, אנחנו באים לקחת אותו משדה התעופה.  אנחנו בנימוס ישראלי לא אופייני שואלים איך הייתה הטיסה, והוא לא מבין מדוע ברגע שהמטוס נחת נשמעו קולות של פלאפונים שחזרו לחיים.

הדוד הגיע הביתה, ואנחנו נאלצנו להזמין את המשפחה הקרובה והרחוקה (זו שלא ראינו מאז הביקור הקודם של הדוד...)

עשינו תוכנית לדוד לשלושה ימים. כמובן שלעבודה לא הגענו. הדוד ראה את ירושלים, אילת, ראש הנקרה וים המלח. בתקציב המשפחתי נהייה "חור", אבל המזל שלנו הוא שהדוד מגיע רק אחת ל...

בעוד שהמינוס בעו"ש שלנו צובר תאוצה, הוא מספר לנו שהוא שייך לחבר הנאמנים של האוניברסיטה העברית, והוא נמנה על התורמים המכובדים.

זה מה שנקרה בעברית " לזרות מלח על הפצעים".

כשנגמר הביקור לקחנו אותו שוב לנתב"ג. אגב, כל המסעדות, השתייה בדרך, הכניסות לאתרים, הכל הכל במימון עצמי. הדוד נסע. התחבקתי עם אשתי והילדים. שוב אנחנו "לבד". איזה כיף.

                                                                                                                             רועי יעקובי



______________________________________________________________


הומאז' לגעפילטעפיש

 

אחרי שיוסף (במלעיל ולא במלרע ) בשוק הבוכרי בקריה טחן את הדגים פעמיים כמובן בלי העצם המשולשת הזאת שעלולה להעכיר את האווירה נארזו בשקית ניילון ואחר כבוד הגיעו לביתי.

שקית ניילון על שום מה? על שום ששודרגה מנייר עיתון בו נארזו הדגים לפני ולפנים ורק היום הסתבר לנו

כי הדיו שנספג בעיסת הדג מזיק.

העיתון  ניפרס בידיה של סבתא צילה על שולחן העץ במטבח זה שעמד מתחת לחלון המשקיף אל עץ הגויאבה. ארבעת רגליו של שולחן זה גדלו כל אחת מהן לגובה שונה וויכוח שרר ביניהן תור מי לגעת היום ברצפה, האם רגל צפון הקצרה שנמצאת בדיוק מעל הבלטה הסדוקה או רגל מזרח הארוכה ששבריה גובסו בחבל שפגאט.

סבתא הייתה בודקת באצבעותיה את טיב העיסה וממיינת את הטוב ביותר ערמה היא במרכז, בפינה הימנית את ראשי הדג שישמשו לציר המרק , למעלה באזור הכותרות הראשיות של עיתון דבר את ביציי הדג וזה רק באם התמזל מזלנו ויוסף בחר דגה הריונית, ובצד שמאל שאריות לחתולים. צד שמאל היה המסקרן ביותר בסבלנות המתנתי עד שהסתיימה לה מלאכת המיון ואו אז ניתנה האות להתחיל בשיעור חקר הימים והאגמים, האם שקיות האוויר הקטנות יתפוצצו להן, האם אצבעותיי יצליחו להידחס בפי הדג או לעצום את עיניו.


סבתא העמידה על הגז את סיר הפלאים שלתוכו הונחו ראשי הדג ושידרתו, אליהן הוסיפה בצל תפוחי אדמה וגזר, מילאה את פיהם מים והדליקה את האש שתבשל לה את מרק המרקים הידוע בכל המושב. את עיסת הדג הטחון העבירה סבתא אל קערת פלסטיק ירקרקה חרוצת קמטים, עיתון דבר הושלך לפח האשפה, השאריות לחתולים ועכשיו הגיע זמן לשיעור ההיסטוריה. רק סבתא ידעה ללוש לחתוך לבחוש לתבל  לקצוץ ולספר לנו סיפורים כשאנו הנכדים משתעשעים בגן המשחקים של סבתא ,מנתחים את הדג לחלקיו, אוכלים בצק שמרים טרי תולים את אטריות המרק על משענת הכיסא או ממתינים לסבא שיגיע עם קופסת ההפתעות גדושה בבזוקות.


סבתא מוסיפה ביצים שתיים, שלושה בצלים חתוכים מטוגנים, קמח מצה כמה שלוקח מלח שנידלה מהכד באצבעותיה קצת גרגרי פלפל שחור וסוכר, עורמת היא את העיסה מהשוליים אל המרכז ואז לוחצת אותה בכריות כף היד ושוב עורמת אותה אל על למרכזו של הר הגעש ואוטמת את לועו בידייה. בסיומו של הטקס טועמת היא את העיסה מבלי לדעת שפעם בעתיד נינותיה יקראו לזה-סביצ'ה או טארטאר וישלמו עשרות שקלים לפלא גסטרונומי זה.

סבא ניכנס בינתיים לאכול ארוחת בוקר שגם היא תרמה את חלקה בתיבול העיסה עגבנייה חתוכה גס ועליה חתיכות מצה שהייתה מאוכסנת 365 ימים בשנה מעל מקרר הפריג'ידר שלהם לצד הסלט נחה לה חביתה משלוש ביצים ובצד עיתון דבר מהבוקר  שהובל מהצרכנייה בתוך דלי התלוי על כידון האופניים בין ברגים פטיש חבל חבילות וכמה חוטי ברזל למקרה חירום.

ארוחת הבוקר של סבא תיקרא היום במדור האוכל של YNET ..."תני לעיסה לנוח בערך כשעה  מכוסה בניילון על מנת שכל התבלינים והטעמים יספגו היטב וימהלו אחד בשני"....

או אז העבירה סבתא את קערתה הירקרקה לשיש (משטח העבודה) בדיוק בין הכיור והכיריים עליהן ביעבע מרק הדגים שהכינונו מראש.

לקחה סבתא כף עייפה לטעום ולשפר את המרק ורק לאחר שעמד זה בביקורת התחילה היא את מלאכת הקודש לישת הקציצות.

כגודל כף ידה נערמה לה ערמה ולאט לאט העבירה אותה מכף אל כף,מכף אל כף תוך כדי לחיצות קצרות ועדינות עד שנוצרה לה בבית מלאכה זה קציצה לתפארת, אליפטית עם גבעה במרכזה הובלה נסיכה יפיפה זו אל המרק והונחה על פלגי מרק מבעבעים. ושוב חוזרת סבתא אל בית המלאכה ומעבירה מכף אל כף מכף אל כף את אחותה התאומה עד שלבסוף שחו להן בסיר פלאים זה קציצות 40, זכר ליציאת מצרים.

סבתא המשיכה בסיפורה שנגדע לו על עיירה מושלגת ובית חרושת לבדים שנישרף או איך אימא שלה הייתה עושה מטאטא קטן מנוצות אווזים לנקות בו את החמץ לפני פסח. את הסיר כיסינו במכסה קרוב משפחה מסדרה אחרת ונתנו להן להתבשל כשעה ויותר.

כמה יותר שואלת אותי אתמול ביתי שבאה מתל אביב לעזור בהכנות לחג? ואני עונה לה בדיוק כמה שצריך.


                                                                                                                                 זוהרה לוין


הערת הכותב

שתי הכתבות בהמשך, נכתבו סמוך למועד סגירת הגיליון הקודם, ולכן חיכו שבוע שלם

ב-  WAITING  LIST  / . כל השבוע הייתי במתח 'לגבי הרלבנטיות של הכתבות במיוחד

זו של הממשלה שבינתיים הושבעה.


יש ממשלה


לעיר קרית מלאכי עיר בת 5,000  תושבים 5 כניסות לעיר. 3 ראשיות ושתיים יותר צדדיות. סה"כ אפשר לצאת ולהיכנס לעיר מחמישה כיונים.

העיר אשדוד היא בת 250.000 תושבים, יש לה רק שתי כניסות ויציאות יבשתיות צפונית ודרומית.

בפרסומים של העיתונים ליד ההבטחות הגדולות, יש למטה תמיד אותיות קטנות, ובדרך כלל רשום

"... או עד גמר המלאי". כל מפרסם כדי להימנע, מפרסום כוזב, או מתביעה בעניין, נותן לעצמו פתח מילוט.

הקורא היקר ודאי לא מבין  את הקשר בין פרסום לבין הכניסה לקרית מלאכי.

זוכרים שב22.01.13 היו בחירות, כמובן  זוכרים, מאז עברו 45 יום  ורק בכניסה המזרחית של קרית מלאכי  ביבי נתניהו  עדיין מבטיח.

אז לאלה שלא נוסעים  בעוקף מזרחי קרית מלאכי אסביר.

מול מחנה הצבא הנטוש של קסטינה, ביציאה המזרחית של העיר קרית מלאכי הזמן עמד מלכת, ואם לא עמד מלכת, אז אולי משהוא לא שם לב,  אבל על שלשה שלטי ענק מסתכל עלינו ביבי ומבקש מאתנו ומבטיח לנו משלט אחד 350,000 מקומות עבודה, משלט אחר שכר מינימום, ובשלט השלישי הוא מבקש שנבחר בו למען ישראל חזקה.

שלשה שלטים, שלש פעמים ביבי, יציאה מזרחית אחת. השלטים לפני 45 יום. ערב הבחירות, בהחלט היה להם מקום, אבל בינתיים זה נראה כמו לעג לרש (אפילו הפנים שלו נראות פתאום, פחות מבטיחות ויותר עצובות.)

אם אלה היו שלטים עסקיים, פרסומות רגילות, סביר להניח שבגמר הקמפיין הן היו מוסרות, אבל בפוליטיקה  הכול אפשרי. אז מה אם הסתיימו הבחירות, אז מה עם ביבי יצא חבול, אבל עדיין ראש ממשלה. ביציאה המזרחית של קרית מלאכי עדיין הוא, או אנשיו, לא עכלו שהבחירות מאחורינו.


נ.ב

ברגע האחרון עלה לי הרעיון, שאולי  רמז עבה לכך שאולי לא  תקום ממשלה, וזה כבר שייך למסע בחירות חדש, אותו האיש, אותן הבטחות.



הלילה הזה כולנו ברצלונה

בפסח אנחנו נוהגים לשיר "הלילה הזה כולנו מסובים".

אז ביום שלישי בלילה כולנו היינו ברצלונה. מילאן מאטליה ניצחה את ברצלונה לפני שלשה שבועות במסגרת גביע אירופה לאלופות 0:2. ברצלונה ניצחה בגומלין 0:4.

שנים אומרים, מכבי תל אביב היא הקבוצה של המדינה, יש לי הרגשה שברצלונה מספרד תפסה את המקום הזה.

אמנם אנשים בליל  שלישי שעבר  לא קפצו  "למזרקה בדיזנגוף "אבל ביום רביעי בבוקר כולם דברו על המשחק.

יסלחו לי אוחיון, ליאור אליהו, גיא פניני, ויתר הכושים האמריקאים שאיני זוכר את שמם.

מסי, ואלדס, פיול ,איינסטה, פיקה, ודויד ויה, אלה הגיבורים שלי . 

אהבה חוצה גבולות גם ספורט.

                                                                                        רועי יעקובי

 

 

הערה והארה של  כותב /קורא

 

יואב צור הוא הכותב הראשון של הדף לחבר בתלבושתו החדשה. בעקבות הכתבה שלי ביום שישי האחרון הפנה את תשומת ליבי למספר דברים.

המושב הוא זה שפנה לבג"צ  בנושא החלב ולא החברים.

עניין נוסף שקשור לכביש העוקף של עזריקם, לדבריו כבר הושקע סכום כספי גדול בתכנון הכביש 

ולא רק בשלט.


שתי מסקנות:

אחת בלתי נמנעת היא, יואב צור קורא את מה שרועי כותב ולהיפך, רועי קורא את מה שיואב צור כותב.

הגיל הממוצע של הכותבים עד כה בדף, במהדורתו החדשה, הצעירה, הוא 56.


                                                                                                                               רועי יעקובי

      _____________________________________________________________      


מקרה שהיה

אמש (יום ג) בשעות הערב המאוחרות, בזמן שישבתי בחצר, נשמע קול חבטה עז מכיוון הכביש מול בית העם, ומייד אחריה קול של רכב שהסתלק בפול גז מהמקום. תוך עשר שניות הגעתי לראות מה קרה, ופרט לגוויה של כלבתנו (רועה אסייתית בוגרת ) לא נראה איש.

ברור שמקום הכלבים הוא במשק, ברור גם ברור שתאונות קורות אך האפאתיות והלב הקשה של אדם הנוטש חיה פצועה היא לא ברורה, לא מתקבלת ולא נסלחת.
אם מי מבני ותושבי בכפר מכיר או היה מעורב, ראוי שייגש ויאמר קרה הדבר.


                                                                                                  שמואל, משק זלץ

דרך אריאל שרון

הכתבה הבאה נכתבה ביוני 2012 בעקבות שלט קטן בעיקול של 90 מעלות, בואכה/צאתך מעזריקם.
הכתבה לא ראתה אור עולם, אלא מגירה חשוכה (ליתר דיוק: נשמרה בתיקיית המחשב יחד עם עוד "מסמכים שלי").
עכשיו, כשהושם שלט גדול ליד השלט הקטן, הכתבה אולי הופכת יותר רלוונטית (במיוחד נוכח התוכן). יש כאן איזה פרדוקס בעניין השלטים. השלט הגדול מדבר על תוכנית עתידית: על כביש עוקף עזריקם – חשוב, נחוץ, אבל עדיין בגדר תוכנית.
מה שבטוח, שהכסף היחידי שהוצא בוודאות הוא על השלט מאיר הפנים.
לידו עומד שלט קטן שהוצב לפני כשנה: "דרך אריאל שרון".
השלט הקטן הוא "עם קבלות" הכביש הסלול. השלט הגדול הוא אולי עדיין בבחינת "מגדלים פורחים באוויר", אבל לפעמים יש נטייה למזער את העבר, את הישן, ולצבוע את העתיד בצבעים ורודים, וגם בשלטים גדולים ("יחצנות". באופן מפתיע המילה מופיעה לי עם קו אדום למטה, רוצה להגיד המחשב: יש טעות. קליק ימני על המילה, מופיעות כמה מילים חלופיות, אולי התכוונת, הוא כותב, "שחצנות"... פרויד היה אומר שאין פליטת פה, גם המחשב חושב קצת כמוהו...).
....................................................................................................................

בין מושב  באר-טוביה למושב עזריקם כביש. בבאר-טוביה הכביש הוא לא סתם כביש, אלא נקרא בשפת תושבי המקום "הכביש העוקף".
מושב באר-טוביה נוסד בשנת 1930 (ואם מושב כפר-מל"ל שבשרון טוען לבכורה מול מושב נהלל שבעמק, בבאר-טוביה אין יומרות כאלה כלל) ע"י 13 הראשונים שעלו בי"א אדר בשנת תָרפפוְּ, יום נפילת תל חי.
גדעון צור, המשורר המקומי, כתב לימים לכבוד אותם חלוצים:
"שלושה עשר היינו, מספר חסר מזל, עלינו לקסטינה, כן ממש חלוצים, הכל היה קוצים כאן, אבל היינו מרוצים".

בקצה מושב באר-טוביה היו שני בסיסים של צבא, זכר לצבא הבריטי.
בתור ילד חשבתי, שאנחנו המושב הכי בטוח במדינת ישראל.
שכן ליד קריית מלאכי בסיס אחד, בצד השני בצמוד ממש למושב, שני בסיסים.
אז מבחינה יבשתית אנחנו מכוסים; מצפונה לנו בסיס חיל האוויר חצור, ואם תרצו, מכיוון הים - בסיס באשדוד.
אגב, בינתיים, שני הבסיסים במערב באר-טוביה עומדים ריקים, מחכים כנראה לחנקין, גואל האדמות...
[קצת רצינות בעניין: הייתי שמח לו קברניטי המושב היו משתפים את הציבור מה ידוע עד כה בדבר עתיד האדמות הללו. קרבתן אלינו מצד אחד, והיותן רכוש משרד הביטחון (המדינה) מצד שני עלולים לגרום לכך שיום אחד יקום שם אולי איזור תעשייה שלא יתאים לנו, או שיאכלסו שם אנשים אשר ריח התחמיץ ואבק הגרעינים של מרמ"ז, יהיה לא לרוחם.

 

בכל מקרה, לעובר מן הצד, בחורף העשבים הירוקים בין עצי האקליפטוס בהחלט נסבל, אבל בקיץ העשבים שנהפכים לקוצים יבשים הם בהחלט מראה לא מלבב, וסכנת אש תמיד עומדת באוויר.
לפני שאני סוגר את הסוגריים, הייתי חושב שאולי ניקח חסות על מבנה המשטרה הבריטי הישן (תקציב מתוך סעיף הוצאות משפט, שאני מניח שיצטמצם בהמשך) ואולי באישור וסיוע של המדינה, נשמר היסטוריה קטנה בכניסה למושב].

אם בשנת 1930 באר-טוביה היה לנקודה הדרומית ביותר, כאשר מישהו הגיע למושב, אזי היה זה כל רצונו. אז עברו השנים, ואחרי וגם לפני מלחמת העצמאות קמו ישובים נוספים מערבית לבאר-טוביה, והעיר אשדוד התפתחה לה.
וכך, הפך הרחוב הראשי של מושבנו לדרך סואנת של טרקטורים עם עגלות של רפתני המקום (כאן המקום להזכיר שפה הייתה הרפת המושבית הגדולה ביותר) ושל המון רב של מכוניות ורכבים, המקצרים את הדרך בין אשדוד והמושבים לבין צומת קסטינה.
וכל התחבורה הסואנת הזו עברה דרך מושב באר-טוביה!
היו כמעט תאונות, היו תאונות, היו נפגעים, והכביש הראשי גבה קורבנות.  והחלו פעולות מחאה. בשלב ראשון פיזרו עגלות לאורך כל הכביש על מנת לגרום לרכבים לנסוע לאט ("במפרים" של פעם). משלא עזרו, החלו תושבי המקום לחסום את הכביש ולמנוע מעבר של רכבים, ורק בהתערבות המשטרה נפתחה התנועה מחדש.
הפתרון היה ברור: כביש עוקף שיעבור צפונית למושב - בין מושב אורות למושב באר-טוביה. ישבו חברי המושב עם חברי המושב השכן והגיעו לסיכומים לגבי נתיב מתוכנן של "כביש עוקף באר-טוביה".

קצת לעשות סדר בלוח הזמנים:
המושב נוסד בשנת 1930. עד 1948 אין לאן להמשיך מאיתנו.

1948-1958 – עדיין מעט תחבורה ורכבי צבא שמגיעים לבסיסים.

1958-1968 – הכביש הראשי עדיין בבחינת קשה, אך נסבל.

1968-1978 – החיים בכביש הראשי בלתי-נסבלים.

ארבע הנהלות התחלפו (הנהלה = ממשלה מקומית), הדיונים מול מושב אורות נסגרו, אבל אין תקציב לסלול כביש.

אחד מותיקי המקום אמר לי באותה תקופה "יצמחו לי שערות על כפות הידיים, אבל לא יהיה כביש עוקף".
אז לאותו יהודי לא צמחו שערות על כף היד, אבל כביש עוקף - יש.

סיפור המעשה אולי לא מדויק, אבל בשנת 1992 לערך, החלו עבודות הסלילה. כביש לא ארוך, פחות משלושה ק"מ, שינה איכות חיים של מושב שלם. איך אריאל שרון, שלא בדיוק נמצא איתנו כבר כמה שנים, קשור לכביש העוקף?
ובכן, מספר חברי מושב שהכירו את שר התשתיות דאז, אריאל שרון, מהימים של יחידת 101, פנו אליו עם הבעיה הקשה של המושב. הוא, שתמיד הייתה לו פינה חמה בלב להתיישבות העובדת (אל תשכחו, הוא בן כפר מל"ל!) אז, כמו במלחמת יום כיפור (כאשר נכנס בתפר שבין הארמייה השנייה והשלישית) וכמו ועם בולדוזרים, נכנס לתפר התוואי שבין אורות ובאר-טוביה, ותוך שנה נסלל כביש חדש שעקף את המושב.

לא הייתי מלאה אתכם בסיפור כזה ארוך לולא לפני יומיים, בדיוק בפינה קטנה של 90 מעלות בואכה/צאתך ממושב עזריקם (ביום זה עיקול מסוכן, בלילה עוד יותר) בלי תאורה, ובלי תמרור אזהרה נולד שלט לא גדול, וגם לא מאיר עיניים - "דרך אריאל שרון". לא ברור לי אם זו יוזמה של מע"צ, או אולי יוזמה של המועצה האיזורית, ברור ששלט לא נולד סתם, מישהו השקיע מחשבה ורצון לכבד. סבור אני שאם מישהו רצה לתת לו כבוד, אז הכוונה הייתה טובה, אבל המיקום קצת "לא מוצלח".
אולי תושבי עזריקם, שלא זכו בכך עד כה, מחכים שאריאל שרון יתעורר וימשיך את כביש עוקף באר-טוביה, שיעקוף גם את עזריקם.

בכל מקרה, תושבי באר-טוביה לא צריכים שלט כדי לומר יום יום, בוקר בוקר, תודה.

 

כאן מסתימת הכתבה שלי מלפני שנה.

השלט הגדול והחדש שוב הצית בי את הדמיון.
אז נזכרתי, שלפני כשנתיים גל של שלטי ענק התנוסס ברחבי המדינה.
שלטים בכל צומת דיברו על מחלף ענק העתיד לקום, וליד כל כביש ישן קם שלט, המבשר על כביש חדש העתיד להיסלל.
כל שלט האדיר את שמו של שר התחבורה. התברר שהשלטים הם בניגוד לחוק, או ליתר דיוק, שהתוכן אינו אפשרי. והיום, אפשר לראות ברחבי כבישי ישראל הרבה שלטים עומדים כמו נידון למוות, שעיניו מכוסות בשק יוטה חום.
כנראה שהשלט המדובר הוא חוקי, אך במֶקום שבו עדיין לא נראים סימני מדידה ואין עוד סימן להתחלת סלילה, ישנו ריח חזק מריחות האביב, והוא ריח של בחירות מתקרבות.

 

                                                                                                                     רועי יעקובי


                                                                                                                                                                                 


הלוך הלכו העצים...
שלוש פעמים זוכה אדם באר טוביני למחווה מהכפר שלו.
פעם אחת כשהוא מגיע לגיל 18 (חי) והוא עולה על הבמה בי"א באדר ומקבל שי - ספר.
פעם שניה ביום חתונתו, כשהכפר שלו נוטע על שם הזוג הצעיר ח"י עצים ביערות הק.ק.ל.
ופעם שלישית כשהוא הולך לעולמו והכפר שלו מפרסם באחד העתונים את דבר מותו ומשתתף באבלה של המשפחה.

אני כבר נמצאת פה כמעט שישים שנה והמחוות הללו נראות לי כמסורת שאין לפגוע בה, כמו י"א באדר.
לכן מאד התפלאתי בחתונה האחרונה, שהחברה שברכה את הזוג הצעיר, לא צרפה לברכתה "חי עצים" מתנת הכפר.
ורק אז התברר לי שהחי עצים - מתו כלומר מטעמי תקציב החליט הועד לוותר על הירוק הירוק הזה.
חבל. הח"י עצים הובילו אותנו תמיד אל הברכה היפה מספר תהילים "והייתם כעץ שתול על מים, אשר פיריו יתן בעתו וכל אשר יעשה יצליח".

אם אין לנו חי עצים להאחז בהם - איך נברך?

זהו. כשאגיע ביום ראשון לארכיון אפתח את המחברת שבה רשומים מושגים באר טוביינים שעברו מן העולם - ובצד "יער השדים" "ויער השועניר" ויער "מכנסי השומר" ארשום : חי עצים ביערות הק.ק.ל,
תעודת שי שנהג הכפר להעניק לכל זוג צעיר ביום חתונתו.

                                                                                           לא דובים ולא יער
                                                                                                                                            דליה חנין

                                                                                                                                                                                  


ברכות לבאר טוביה

בחג ה-83  זכתה באר טוביה למתנה מאד מאד איכותית, מתנה שמעמידה את באר טוביה שוב בדירוג אשראיAAA+   ( למי שלא בתחום הכלכלה הכוונה, למצב טוב בתחום האשראי).

בעולם, בישראל וכעת גם בבאר טוביה, כבר הכירו את חשיבות האינטרנט ואת מהפכת ההי טק. והנה גם אנחנו הצטרפנו למשפחת העמים שבו הטכנולוגיה, המחשב והמסך מחליפים את העולם הישן.

ראשון המאוימים מהאתר החדש, זה הדף לחבר הישן "והטוב" שלכאורה מאבד מהרלבנטיות שלו. אני בעד חידושים, בעד שינויים (להחזיר את האגודה...בדיחה של פורים). צריך לעשות התאמות בחיים. אז כמו שבספורט השידורים  הישירים בטלוזיה לא מונעים מהקהל להגיע,  וערוצי הסרטים לא במקום אולמות הקולנוע אז כך גם האתר, לא אמור להחליף את הדף.

אגב הרעיון של המגנט  עם כתובת האתר רעיון מבורך אבל אני ההייתי רותם את הנוער לטובת האתר.

חשבתי לעצמי על פעילות של הנוער שבמסגרתה יעברו בני הנוער בכל הבתים במושב  ויתקינו את  האתר בשולחן העבודה, ידריכו את אותם אלה שהמחשב עדיין מפחיד אותם, במיוחד היותר ותיקים, שעדיין פותחים את יום השישי עם מהדורת הדף לחבר.

אז למרות שיכולתי, אני מניח, לכתוב את כל זאת ואת ההמשך באתר החדש, במדור קוראינו כותבים, עדיין אני רוצה לחזק את העיתון של העולם הישן.

אז בעיתון האחרון שהיה עיתון של חג המושב ה- 83  לא הייתי שם לב, אלא בזכות הדף הצבעוני שהבהיר  חיצונית שזהו עיתון שונה מהשגרה.

בעיתון החגיגי של המושב הייתה כתבה אחת של החבר יואב צור בו הוא תיאר באופן ציורי אך כנראה אמיתי את  "הקרב על עתידנו, על האדמות שלנו, ועל פרנסותינו כחקלאים"  אין ספק שהאמרה "הכושי עשה את שלו  הכושי יכול ללכת" או נגמר תפקידה הציוני לאומי של החקלאות במדינת ישראל . כותרות שבהחלט משקפות שהדברים לא כתמול שלשום.

החקלאים הם סוג של מהמרים. נוטעים עצים ורק בעוד שלש או ארבע שנים מבינים עם ההשקעה השתלמה או לא. בירקות מחזורי החיים הם כאלה בני מספר חודשים וגם שם איש לא מבטיח תמורה הולמת להשקעה. לפעמים מסתיימת בהפיכת השטח עד כדי אי כדאיות כלכלית לקטוף.

כל פעם שבבליל המזון של הפרות  מופיע ירק כזה או אחר,זה סימן שחקלאי אחר, במקום אחר, לא התכוון שהירק שהוא מייצר, יאכל בסוף בידי בעל חי ולא בן האדם.

אני בטוח שלא חדשתי לאף אחד מהקוראים, אבל כל המבקרים באלף דונם  מול הצומת של דגן  שהיינו מסתכלים מערבה, אז העצים היו חוסמים את הנוף ועכשיו העין מצליחה לראות ליותר רחוק.

אז התהליכים לא התחילו היום, וגם לא אתמול, זה תהליך ארוך של הקטנת מספר החקלאים, תוך כדי הגדלת כמות היצור.

אספר לכם סיפור קצר. בכל פעם שהעגבנייה  מתייקרת  יוצאים האלה שמייצגים את הסקטור  החקלאי ומסבירים בכל  מדיה אפשרית  שהחוסר  נובע ממחסור  בפועלים תאילנדים . פגשתי השבוע באירוע חברתי את אחד מאלה מהפוליטיקה הישנה, ואמרתי שאם הוא ימשיך לטעון טענה זו אז כל פעם שיהיה שפע עגבניות ומחיר זול  אני אגיע למדיה ואסביר שיש עודף תאילנדים במדינת ישראל. רוצה לאמור, צריך להיזהר  כמו שכתב  יואב צור זו חרב עם שתי פפיות.

העולם משתנה, פעם התאריך י"א באדר היה תאריך קדוש, וחג המושב נחגג בכל מצב בכל מזג האוויר ואפילו בית העם הוגדל לצורך זה.

דף לחבר של יא באדר היה פעם פרויקט. לא הסתפקו לא בעורך תורן ולא בחמישה חברי מערכת מתחלפים , אלא הקימו צוות שכל חברי המערכת נטלו בו חלק, ועל כל מנהלי הענפים 6 במספר, הוטל לכתוב על הענף שלהם.

אז דף לחבר של יום הולדת 83  ממשיך לצאת ללא עורך, והכתבה היחידה היא של יואב צור על  עולם משתנה.

רוצה לאמר שאולי יואב צור לא שם לב שגם אצלנו מבית השתנו דברים ובגדול, אז גם המדינה משתנה מולנו.  כנראה שבגלל שאנחנו כל יום מסתכלים בראי, אז לא שמנו לב כמה הזדקנו. עד שפוגשים משהו שלא ראינו הרבה זמן, רק אז אנחנו מבינים את גורם הזמן.

אז חברים אם מותר לנו לשנות ולהשתנות בכל הקשור אלינו פנימה, ללא התערבות המדינה, אלא פועל יוצא של הרבה גורמים, אז כך כדי לראות, איך המדינה משנה את יחסה, סדרי עדיפותה, ולעשות ככל שניתן את ההתאמות הנדרשות.

בעיני היום שבו המושב לא כתמול שלשם הוא היום בו מספר חברים, ובהם החבר צור פנו לבית המשפט העליון לטעון שמכסת החלב היא אישית ולא של המושב. ברגע שהם זכו אני לפחות הבנתי, שהכוח של החבר עם המכסה, גדול מכוח האגודה בלי המכסה. זה מבחינתי היה  נקודה שבה הוכרע "הקרב " והפרט, החבר ניצח את האגודה.

יש לנו אתר אינטרנט חדש, ויש לנו  דף לחבר ישן , רעננות  הנעורים מול וותק וניסיון . החכמה היא לשלב  חדש עם ישן .

לאלה שלא רוצים לקרוא את הספר ומסתפקים בתקציר שעל גבי הכריכה גם אני אסכם.

יואב צור כתב על  מלחמות  ושינויים המאיימים על החקלאיים, הקרקעות, והפרנסה  מה שאנחנו קוראים התחום החומרי, אני ניסיתי על קצה  המזלג לדבר על שינויים תרבותיים שקורים לנו על ציר הזמן, כאלה שאנחנו ללא התערבות חיצונית (המדינה) החלטנו  לשנות. מה המשותף, היא הבמה, הדף לחבר הטוב והישן שאולי נוכח "האויב החדש" ואל מול הקדמה  והאתר, רוצה להוכיח שלא נס לכו , ואולי הוא מתעורר לחיים חדשים, ימים יבואו ויגידו.

 

                                                                                   רועי יעקובי

                                                                                עורך הדף לשעבר

                                                                                                                                                                                   


פורים

מה אומר/ת לך המילה פורים?

תחפושות, משלוח מנות, אזני המן, רעשנים,"עדלאידע".

מה אומרת לי המילה "עדלאידע", תהלוכת תחפושות בעיר כזו או אחרת, עם או בלי נושא מסוים.

אצלי המילה "עדלאידע" = מילה ארמית או כל שפה אחרת, ברור שהיא שווה ערך לתהלוכת תחפושות.

כל זאת עד פורים אחרון.

גם המחשב   הטוב בשפת הWORD- שאתה כותב "עדלאידע", הוא מצייר לך קו אדום למטה, רוצה לאמר  לא מכיר את המילה, יש לך ידידי הכותב ,כנראה טעות .

אבל כאשר אני עושה רווח במקומות הנכונים, גם הוא מכיר את  שלשת המילים בנפרד.

עד לא ידע.

פורים זה החג היחידי בו נערך משתה פורים, ובו בניגוד לכל כללי השתייה והפרסומות  נגד השתייה והשכרות, זה החג היחידי בו מצווים לשתות עוד ועוד "עד לא ידע ".

ממקור ראשון, נכחתי, שתיתי ראיתי איך מקיימים את המצווה .

אז אם אני היחידי בבאר טוביה שלא ידע את פירוש המילה, אז בושתי ונכלמתי, אבל אם יש עוד לפחות מישהו אחד שרק אחרי הכתבה הבין את המשמעות, שיקום.

יקום יכתוב, ישלח LIKE  וידע רועי יעקובי שהוא לא לבד.

                                                                                                                       רועי יעקובי

                                                                                                                                                                                                                                                                  

בעקבות י"א באדר לפי בקשת הקהל מתכון לסלט פומלה:

   פומלה (מקולפת היטב, כולל הוצאה מהפלחים, ומפוררת)

    צימוקים

    חופן או שניים של פטרוזיליה קצוצה

    3-2 עלים קצוצים של בצל ירוק או עירית

    צנוברים קלויים

    מיץ מלימון סחוט

    קורט מלח

    קורט סוכר

 בברכה, איילת מאיר050-6263131  

________________________________________________________________________________


משימת שנת המצווה:

שיפור פני הכפר – הפרויקט שנבחר הוא פיסול סביבתי על הגבעה מאחורי מועדון הותיקים.

נפגשנו השכם בבוקר יום שישי (שמונה בבוקר) והתחלנו בעבודה.

הנחנו 8 טון חלוקי נחל ואבני טוף על הגבעונת.

עבדנו קשה אבל די מהר התחלנו לראות שמתקבלת תוצאה מאוד יפה.

עשינו הפסקת ארוחת בוקר מעולה והמשכנו בעבודה.

כל מי שעבר לאורך הרחוב ניגש ועודד אותנו.

עכשיו ממש כיף ונעים לעבור לראות את הגבעונת המקושטת שעשינו.

נקווה שיהיו לנו עוד משימות קשות אך מהנות.

 

                                              אורי וואנו וכל בני המצווה              

________________________________________________________________________________


יא' באדר 83 שנה לעלייה על הקרקע

 שליחותינו ההיסטורית הסתיימה

 

מזה כ-10 שנים אנו עסוקים במאבקים עם מינהל מקרקעי ישראל.

 

במה אנו עסוקים?

דרישת המינהל להשבת קרקעות ולהשארות כל נחלה בבאר טוביה עם 35 דונם.

רישום נחלות ומגרשים (זוכרים איך מנעו מאיתנו קבלת רישיונות בנייה?).

השטח ממזרח לכביש הראשי (152 דונם) שהמנהל מנסה לגזלם בכוח.

60 הדונם שאנו רוצים להפנות לשימוש עסקי.

החקיקה האחרונה המבטלת את ועדות הקבלה ומשאירה אותנו חשופים לקניית

בתים ומשקים ע"י המגזר-בני המיעוטים.

 

יסלח לי ציבור הקוראים על השימוש שאעשה בהמשך הכתבה במונחים צבאיים.

אנו עומדים בשיאו של קרב נסיגה והשהייה.

הציבור הספון בביתו אינו מודע למערכה היומיומית שמקיימים נציגינו בחזית: אליקו, אשר, דנה

עו"ד ציון משה, וחברי ועד האגודה.

כוחות האויב נמצאים בכל מקום, יורים מכל גבעה ומטמינים מוקשים בכל נתיב התקדמות.

 

בשלב זה הקורא הבארטוביני בטוח שהכותב השתגע וממציא אויבים יש מאין.

 

ברצוני לחזור ל1882, תחילתה של העלייה הראשונה, וגם באר טוביה שלנו תחגוג השנה 125 שנה להיווסדה כמושבה.

עלייה זאת העלתה את מספר היהודים בארץ ל55,000 איש שהצליחו ביצירת התיישבות יצרנית עירונית וחקלאית.

המושבות של אז הפכו לערים של היום.

 

סבינו וסבתותינו הנפילים, אנשי העלייה השנייה והשלישית, שתחילתה ב1903 הם שהקימו את הקיבוצים והמושבים.

יחידי סגולה היו, אלפים בודדים ששמו פעמיהם מזרחה ובסופה של העלייה השנייה היו בארץ ישראל כ- 85 אלף יהודים-חלוצים.

באותו הזמן מליון יהודים קמו, עזבו את מזרח אירופה שמו פניהם מערבה והיגרו לקנדה, ארה"ב וארגנטינה.

הברון הירש עזר לקלוט אותם ברחבי היבשת האמריקאית והעם היהודי על פזורותיו בעולם המשיך לחלום על ציון וירושלים ורק קמצוץ מהעם היהודי, מתי מעט, בעלי החזון,  עלו לפלסטינה.

אנשי העלייה השנייה חדורים היו באידיאולוגיה, ומול עיניהם עמד חזון יצירת היהודי החדש, השזוף

מעבודתו בשמש, הסגפן ובעל עקרונות של עבודה עצמית.

היהודי החדש היה כשלב בתיקון העם והפיכתו לעם ככל הגויים- עם יוצר כאשר המילה סוחר היא מילת הגנאי הגדולה ביותר.

חזון היה לאותם אנשים להקים בית בארץ ישראל לעם היהודי.

החלום והחזון התגשמו ואכן העם היהודי שב לארצו.

העם היהודי שהתקבץ והגיע, עוסק במסחר, עוסק ביזמות, עוסק בתעשייה, עוסק בשירותיים

 ופחות מ 1% בחקלאות.

היום מדינת ישראל מונה כ- 8 מיליון איש.

 

אין ויכוח בעם: העלייה הראשונה מיצתה את עצמה, הקימה ערים לתפארת, מילאה את תפקידה

ההיסטורי ונכנסה לספר ההיסטוריה כגיבורה ונמוגה בערפל ההיסטוריה.

אנשי העלייה הראשונה, אנשי הערים, נשארו בעלי הקרקעות ובעלי הזכויות הבלתי מעורערות.

 

אנו נכדיהם וניניהם של אנשי העלייה השנייה והשלישית, אנשי ההתיישבות העובדת, עדיין אוחזים בקרנות המזבח, מחפשים את אבק התהילה ולא תופסים, ולא רואים ולא שומעים את מה שהציבור הענק אומר:

תודה רבה, לכו הביתה, עשיתם את שלכם, תפקידכם ההיסטורי נגמר.

 

בימים אלו לאחר הבחירות, התעוררנו לשחר חדש.

ההתיישבות העובדת לא מיוצגת , לא קובעת ולא משפיעה על סדר היום.

החקלאות מקומה זניח, ללא הילה, והיבוא מאיים לכלותינו.

במקום לייבא גרעינים אפשר לייבא חלב, בשר וביצים.

חוזר אני אל ההתחלה, האם באמת יש למישהו (האויב) כוונה לפגוע בנו במזיד?

האם מישהו מכוון את כל מהלכיו על מנת להכאיב לנו, ולטול מאיתנו את זכויותינו?

 התשובה למרבה הצער היא: לא- כי אם הייתה כזאת מאבקינו היה קל בהרבה.

אין כוונות כאלו.

תפקידה של הממשלה, ותפקיד המינהל כשלוח הממשלה, לדאוג לניהול קרקעות הלאום.

והאינטרסים של מדינת ישראל ( הנוגעים לנו) מאוד ברורים:

לדאוג לרווחת תושביה- קרקע למגורים.

לדאוג להשכלת תושביה- קרקע לבתי ספר ואוניברסיטאות.

לדאוג לכלכלה- קרקע לפארקים, לתעשייה ומסחר.

לדאוג למזון באיכות טובה ובמחירים סבירים.( את כל זה אנו עושים גם עושים.)

 

תפקידינו ההיסטורי הסתיים.

ההתיישבות העובדת היא פרק מפואר בחיי האומה.

אנו אנשי ההתיישבות נמשיך בחינוך ילדינו לפי דרכנו.

אנו אנשי ההתיישבות נמשיך להתייצב בקו הראשון בהתנדבות, בצבא וביוזמה.

המדינה השתנתה, נדחקנו לפינה ואנו עסוקים במאבקים.

עלינו להבין שההצעות של אתמול (שקיבלנו מהמדינה והמינהל) ודחינו הפכו לבלתי ניתנות

להשגה כיום ואפילו התחלנו להתגעגע אליהן.

עלינו לייצב קו הגנה חדש ומטרתו עיגון ולו מקצת מזכויותינו ההיסטוריות.

 

א.      זכותנו להישאר כקהילה (אם נרצה ונצליח.)

ב.       זכויותינו בקרקע חקלאית (כל עוד אנו מעבדים אותה.)

ג.       זכויותינו במים (כל עוד אנו משקים בהם).

ד.       זכויותינו לבנות בחצר עסקי פרנסה (בהגיון, בשכל ובהתחשבות).

 

יהיה עלינו לעשות ויתורים.

יהיה עלינו להיות זהירים, הליכה לבג"ץ היא חרב פיפיות.

יהיה עלינו לסמן קווים אדומים ולעמוד אחריהם.

יהיה עלינו להקים ועדה מתמדת שתעסוק רק בנושא זה.

יהיה עלינו לגבות את שליחי הציבור שלנו.

 יהיה עלינו להוסיף כוחות מיומנים מבחוץ.

יהיה עלינו לפעול ללא לאות עד להשגת המטרה- עיגון זכויותינו המעטות.

 

                                                                         יא באדר שמח

                                                                           יואב צור    

________________________________________________________________________________

                        

  אדם לאדם זאב

לפני זמן קצר הקמתי גדר בקצה המגרש במקביל לרחוב הייקים.

יתכן שמיקום הגדר אינו תואם במדויק את קווי המתאר של מפת הגבולות, אחד מאנשי הכפר בא בהיחבא וכופף את עמודי הגדר.

 

הייתי מבין לו אותו אדם היה בוחר בדרכים חוקיות – פניה לתביעה משפטית או היה פועל בדרך המסורתית - הפנים מושבית ופונה להנהלה שתפתור את הסוגיה.

 

אבל הנ"ל בחר בדרך אחרת – באנונימיות ובהיחבא ביצע את זממו.

 

                                                                                שמעיה קרמר

________________________________________________________________________________


על אסיפה ומועצה

לאחר תקופת בצורת ארוכה ,הגעתי לאסיפה הכללית .

והריני לבשר לכם חברי היקרים- לא היו מהפכות.

מספר החברים המגיעים מצומצם (בדרך כלל אותם חברים) .

המקום, בית הנוער הישן, חביב ,חמים ,ללא מדרגות ואפשר בהחלט להמשיך

ולערוך בו את האסיפות הכלליות.

הדיונים היו פוריים ובהחלט היה סיעור מוחות.

אלא מה- סיעור מוחות של חברי האסיפה הביא לשינוי תוך כדי תנועה של ההצעות,

 שעמדו על סדר היום, וניסוחן.

ההחלטות החדשות, שאישרה האסיפה, לא נבחנו בהיבטים נוספים, למשל היבטים משפטיים.  

הצעתי : לאחר בחירת ועד האגודה החדש:

 הבה וניגש לשינוי תקנון ונקים מועצה נבחרת. (כמו במושבים רבים וטובים)

המועצה הנבחרת  (כן, אותם 25 אכפתניק'ים) תקיים דיונים  פתוחים מקדימים לאסיפה

 בנושאים עקרוניים ותביא לוועד האגודה הצעות והחלטות.

 ועד האגודה יישב, יבחן את הרעיונות המוצעים בהיבטים נוספים ויביא את ההצעות המגובשות

לאסיפה , אשר תביע את דעתה, וביכולתה לאשר או לדחות את ההצעה המוגשת ללא תיקונים.

                

                                                  בברכת חברים,

                                                                                יואב צור