סיפורה של מושבה ישנה שהושכחה / בת
עמי עמיר
לפני שנים רבות, בפינה הדרומית ביותר של התיישבות
העלייה הראשונה, נוסדה מושבה קטנה ששמה היה קסטינה.
היא התחילה ברגל שמאל. מייסדיה היו קבוצה של
חקלאים יהודים שהגיעו מסרביה. המתיישבים אספו ביניהם כספים כדי לכבוש את אדמת
הארץ. הם אף פנו לברון רוטשילד וביקשו להיעזר במנגנון הפקידות שלו בארץ, כדי
שירכוש עבורם את הקרקעות.
לרוע מזלם הם הגיעו ארצה בשנת 1887, לאחר מרד
האיכרים בראשון לציון, אשר יצאו נגד הפקיד בלוך. בלוך משך את המתיישבים במשך שנה
וחצי עד שנרכשו האדמות, הרחק מכל יישוב יהודי קיים, כ – 15 ק"מ דרומית
לגדרה.
חלק מהמתיישבים נואשו בינתיים וחזרו לאירופה,
אחרים התיישבו ביפו ובראשון לציון. כשהגיע מועד העלייה על הקרקע נותרו כחמש משפחות
בלבד מהגרעין המקורי, שהסכימו לתנאיו של בלוך להתיישב במקום כאריסים של הברון
ואליהם הצטרפו עוד מספר משפחות.
החוק הטורקי קבע כי בניין המכוסה בגג אסור להרסו.
כדי לנצל את החוק להקמת המושבה נבנו קירות הצריפים מראש בנגריה בראשון לציון. בח'
בתשרי, יומיים לפני יום הכיפורים תרמ"ח (1888), יצאה שיירת עגלות ועליהן
הצריפים לאדמות קסטינה. עד לגדרה הכירו העגלונים את הדרך, אך בהמשך הם טעו ולבסוף
הגיעו לנקודה המיועדת רק למחרת, בערב יום הכיפורים. העגלונים מיהרו להוריד את
המטען כדי שיוכלו להספיק ולחזור לראשון לציון לפני כניסת החג. במקום נשארו רק
הפועלים , שאמורים היו להקים את המבנים. האנשים נותרו ללא אוכל ומים. למחרת הצום
הוקמו הצריפים תוך 24 שעות.
המתיישבים, שבאירופה עסקו בחקלאות, בעיקר בגידול
מטעי פרי ובעלי חיים, נקלעו למושבה שנועדה להתפרנס מגידולי פלחה בלבד, סוג החקלאות
שכלל לא הכירו. בנוסף לקשיים המקצועיים, בשנה הרביעית לשבתם במקום, במהלך סכסוך עם
שכניהם הערבים, נהרג תושב ערבי. כדי להיחלץ מאיום של גאולת דם, נאלצו אנשי המושבה
למסור את כל רכושם ככופר. כך לא נותרו להם אפילו זרעים לעונה הבאה – והם נאלצו
לנטוש את היישוב. במקום נשארה רק אישה אחת, אלמנה, שניהלה מטבח ששירת את הפועלים
שפקידי הברון שלחו לעבד את האדמה. חלק מהאדמות נמסרו לאיכרי גדרה לעיבוד.
בשנת 1896 הגיעו אנשי ארגון חובבי ציון להסכמה עם
הברון, לפיה יוחלפו חלק מהאדמות שבבעלותם במושבה יסוד המעלה באדמות קסטינה. כוונתם
הייתה להקים במקום "מושבה למופת". מבין הפועלים במושבות הם בחרו קבוצה
של משפחות גדולות, במחשבה שכך לא יחסרו ידיים עובדות. התכנון המקורי היה שבמקום
ייושבו 60 משפחות, אך בפועל עלו רק עשרים.
אספקת המים הייתה מועטה והספיקה רק לצורכי
התושבים ולהשקאת בעלי החיים. לאחר מספר שנים נעשה ניסיון לטעת שקדים במקום ואף
הועלתה הצעה על ידי אחד המתיישבים, אלימלך יזרעאלית שמו,
לגדל עצי קיקיון ומזרעיהם להפיק שמן מנועים לתעשייה. אך המחסור במים לא אפשר פיתוח
ענפי חקלאות מסוג זה. וכך, המושבה המשיכה בגידולי פלחה. את יבול החיטה והשעורה
שהניבו שדותיהם הם טחנו בשנים הראשונות במג'דל (כיום אשקלון). כשהוקמה במקום טחנת
קמח היו נחוצים מים לצורך קירור המנוע שלה. אז נבנתה בריכה לאגירת מי גשם. הבריכה
עדיין קיימת והיא השריד היחיד שנשאר מהמושבה.
במושבה הקטנה היה רחוב אחד, לאורכו היו בתי
המגורים הבנויים מעץ. מאחוריהם היו חצרות קטנות, בהן היו גינות ירקות לשימוש עצמי.
בקצה החצר נבנו מבני המשק מאבני כורכר, שיצרו מעין חומה מסביב לבתי המושבה. בכל
חצר היה שובך יונים שגודלו כדי לספק בשר לשבת. חנות מכולת קטנה סיפקה את יתר מצרכי
היסוד.
במהלך שנים אלה ניתן למושבה, שעד אז נקראה קסטינה,
כשם הכפר הערבי הגדול הסמוך ממנו נקנו האדמות, שמה העברי – באר טוביה. האזכור
הראשון בכתובים לשם זה מופיע במכתב של ד"ר הלל יפה מ 1897. ישנן מספר גרסאות
למקור השם, אך ככל הנראה מקורו בשם הערבי בירטעביא (באר המצד), שמה של הבאר שסיפקה
את המים למצד טורקי סמוך שחלש על הדרך מיפו למג'דל.
בעשור הראשון של המאה ה 20 היה בארץ משבר כלכלי
שפגע קשות במושבה שהייתה במצוקה מלכתחילה ורבים מתושביה ירדו לאוסטרליה. בגדרה
השכנה נאמר שמבאר טוביה יוצא כביש ישירות לעיר פרת שבאוסטרליה. כתוצאה מכך התפנו
שלוש נחלות בנות 300 דונם כל אחת. כדי לחזק את המושבה יזם ד"ר ארתור רופין
הבאת פועלים מאנשי העלייה השנייה שיפעלו כקבוצה עצמאית במושבה. בואם שינה את פני
המושבה כולה.
המתיישבים החדשים הכניסו לשימוש עקרונות של
חקלאות מודרנית, כגון מחזור זרעים, והביאו מחרשת ברזל אירופאית. הם דרשו הקמת ועד
נבחר וארגנו את בני הנוער לקבוצה של צופים חקלאיים. למרות שהמושבה הייתה קטנה פעלו
במקום בית ספר ובו שמונה כיתות עם מורה אחד, בית כנסת ועזרה רפואית של חובש קרבי, (פלצשער).
בתום מלחמת העולם הראשונה הגיע למושבה מורה בשם משה מדליה שהקים עם הילדים והנערים
תזמורת כלי פריטה.
הקבוצה החזיקה מעמד 12 שנה. כשהחלה ההתיישבות
בעמק יזרעאל נוצר בה פילוג בין אלה שרצו להמשיך ולקיים קבוצה לבין אלה שהעדיפו את
מודל המושב. המצדדים במושב עברו לנהלל ואנשי הקבוצה הנותרים הצטרפו לגבע. ב 1925
רכשה הקרן הקיימת את האדמות שהתפנו. חמישה משקים חדשים הוקמו מחוץ לתחום הקיים של
המושבה ובהם בתים הבנויים לבנים ונראה היה כי המושבה נמצאת בתנופה.
ואז פרצו מאורעות תרפ"ט. מאות פלחים מהאזור התנפלו
על המושבה. בקשות העזרה שהופנו למושבות הסמוכות נענו בשלילה. 130 התושבים התבצרו
בבנין אבן של רפת שהותאם להתגוננות. בידיהם היו ברישיון
שישה רובים ותחמושת חלודה וכך הם הגנו על עצמם במשך שלושה ימים. במהלך המתקפה נהרג
רופא המושבה, ד"ר חיים יזרעאלי, שיצא להגיש עזרה לערבי פצוע. צעיר בן המושבה
שהתבצר בבית הכנסת כי חשב ששם לא יפגעו בו, נהרג אף הוא. גופתו נעטפה בספרי התורה
ונשרפה ברחובה של המושבה.
ביום השלישי שלחו השלטונות הבריטים מטוס סיור
שפיזר את הפורעים לכל עבר, אך הם הספיקו לשרוף את כל צריפי המושבה עד היסוד. נאמר
שהלהבות נראו עד רחובות. אז שלחו הבריטים שלוש משאיות, עליהן העמיסו את כל האנשים
במקום, מבלי להתיר להם אפילו לקבור את המתים, ופינו אותם לרחובות. רק לאחר עשרה
ימים באו למקום כמה מאנשי המושבה וקברו את הקורבנות, אך חורבנה המוחלט מנע מאנשיה
לחזור למקום והם נפוצו ברחבי הארץ.
בעיתון "בוסתנאי" של אותם הימים כונתה
באר טוביה "תל חי של הדרום". הסופר משה סתוי, שבמשך עשר שנים היה פועל
במושבה, הנציח את זכרה בפואמה "לאחותי באר טוביה", בה הוא מזכיר את מה
שהיה במקום ומביע תקוה לראות בהקמתו מחדש של היישוב.
הקרן הקיימת, בעזרת חברת אמיק"א, רכשה את כל
האדמות בכוונה להקים במקום מושב עובדים, אך זאת בתנאי שימצאו במקום מים. בי"א
באדר (1930), במלאת עשר שנים לקרב תל חי, עלתה קבוצת חלוץ של המושב החדש על הקרקע
וכשקידוח עמוק אפשר הקמת באר מים מספקת, הצטרפו גם שאר המתיישבים והוקם מושב.
במשך שנים רבות הושכח זכר המושבה. למרות שבמשך
עשרות שנים נאחזו התושבים במקום בתנאים קשים ביותר ועל אף עמידתם במתקפה, העובדה
שתושביה לא חזרו למקום לאחר חורבנו המוחלט גרמה לכך שסיפורה נתפס כנטישה – הן על
ידי המוסדות המייסדים והן על ידי המתיישבים החדשים.
כשצוינו לאחרונה 80 שנה למאורעות תרפ"ט, לא
הוזכרה באר טוביה ואפילו ממפת ההתיישבות של העלייה הראשונה היא נמחקה.
הקשר בין אנשי המושבה ואנשי המושב לא היה תקין.
בני המושבה, אנשי הדור השני, נטרו טינה כי לא ניתן להם לחזור לאדמתם. רק לאחר 50
שנה, כשהמושב ציין יובל, החל תהליך התפייסות כשצאצאי המושבה הוזמנו לחגיגות. ב-
1988, במלאת מאה שנה לעלייה הראשונה על אדמות באר טוביה, נערך כנס אליו הגיעו כ –
250 מבני המושבה ובני משפחותיהם. אירוע זה היווה ציון דרך משמעותי של השלמה ופיוס
בין אנשי באר טוביה על גלגוליה השונים.
לאחר קום המדינה, כשהוקמה באזור מועצה אזורית,
ניתן לה השם באר טוביה על שם המושבה. זכר המושבה שמור בלבם של כל צאצאיה ברחבי
הארץ והעולם, וכיום הוא מונצח גם במוזיאון בארכיון המושב באר טוביה, ברוח צוואתו
של משה סתוי, שסיים את הפואמה שלו במילים: " עוד אבנך ונבנית אחותי באר טוביה".
