לזכר
  
                        
                                                   אזכרה
 
                              11 שנים חלפו מאז נפילתו בקרב
                                     במלחמת לבנון השנייה
                                               של אהובנו

                                           איתמר צור ז"ל
 

                                          נתייחד עם זכרו
               ביום שלישי ה -
1.8.17, תשעה באב, בשעה 18:30
                                  בבית העלמין בבאר טוביה. 

 
        לאחר האזכרה בבית העלמין נתכנס בחצר ביתנו למפגש רעים.
 
                                                                           משפחת צור

     
                          

במלאת שמונה שנים לפטירת אמנו

ושנתיים לפטירת אבינו



אילנה ויעקב בן יהושע ז"ל


נעלה לקברם ונתייחד עם זכרם

ביום שישי זה 30.06.17

בשעה 16:00 בבית העלמין.


                                                                   המשפחה


                          

במלאת שנה לפטירת יקירתנו


 בת עמי עמיר ז"ל


נעלה לקברהם ונתייחד עם זכרה

ביום שישי הבא 7.7.17 

בשעה 16:00 בבית העלמין.


                                                                   המשפחה




לזכר יואב צור ז"ל

נרדמת כשאני לצידך ובשלווה מיוחדת המשכת למחוזות רחוקים.  שנות 36 בעוד חודש ימים, בשישה עשר ביולי, היינו אמורים לחגוג יחד. נשמע כמו תקופה ממושכת, אך שנינו יודעים שהיא הייתה קצרה מידי. ציפינו להגשים עוד תכניות רבות וחלומות לשנים קדימה. פשוט רצינו להזדקן ביחד.  חיינו המשותפים התאפיינו בחברות עמוקה. הבנו אחד את השנייה ללא מילים. הייתה זו זוגיות מיוחדת שנולדה באהבה ממבט ראשון. ביחד בנינו את הקן המשפחתי שלנו, שהלך והתפתח עם הולדת ילדינו.  ביתנו היה פתוח לכל, עם אירוח לבבי, כמו שכל כך התאים ללב הרחב שלך. טיילנו בארץ ובחו"ל עם הילדים ובלעדיהם, נהנינו מהקרבה לבני המשפחה המורחבת, למעגל החברים שהיו למשפחה וכמובן לנופי באר טוביה האהובים עלינו מאד.  הרפת שבנית הייתה ועודנה מקור גאווה לכולנו. לפני אחת עשרה שנים כשפקד אותנו האסון, נפילתו של איתמר ז"ל, התמודדנו עם השכול, שוב ללא מילים כמעט. אתה בחרת לשאת את משא האבל בעשייה למען החיילים בחטיבה ולמען בני נוער. התמדת בפעילות ציבורית במעגלים השונים וקולך תמיד נשמע רועם וברור . אני לעומתך, התחברתי יותר לתחושות ולרגש. חיפשתי את דרכי בין השירים. אך למרות השונות, ואולי בגללה, החזקנו זו את זה וביחד בחרנו בחיים. היה ברור לנו שכך היה רוצה איתמר ושכך נכון לכולנו כמשפחה.  במהלך החודשים האחרונים, תשעה חודשים, התמודדנו עם המחלה שהתפרצה במפתיע. מכה שניחתה עלינו באחת בדיוק יומיים לאחר האזכרה של איתמר.  היינו אופיטימיים ועשינו כל מה שאפשר על מנת להתמודד עם המחלה. לאורך כל הדרך, כמו תמיד, היינו ביחד: החל מהאבחון, דרך הניתוח וההתאוששות ממנו, הטיפולים והמאמצים לשמור על שגרת החיים כשאתה מוקף במשפחה וחברים. כשהבנו שאין מזור למחלה קיבלנו את ההחלטה לטפל בך בבית.  
 יותר מכל היה לי חשוב שתהיה עטוף באהבה, בכבוד ובתנאים הטובים ביותר שאפשר להעניק לך. שלא תכאב. שתמצה גם ברגעים קשים אלה כל חוויה מהותית המתאפשרת לך עם המשפחה והחברים בשיחה, במבט עין, בליטוף ובשיר. לא רציתי להיפרד, אבל ייחלתי לכך שכשיגיע הרגע תסיים את חייך בחדר שלנו, שנהיה ביחד.
 
 ימים בלבד עצמת את עיניך הכחולות והטובות בפעם 30לפני האחרונה, נרדמת כשאני לצידך ובשלווה מיוחדת המשכת למחוזות רחוקים. הדבר שמכה בי יותר מכל מאז רגע זה של חסד - הוא השקט. זה התחיל בשקט שהשתרר בחדר ברגע שנשמת את נשימתך האחרונה. זה ממשיך בשקט המאפיין את החלל העצום שנפער בהיעדרך. תחושת געגועים אין סופיים, ריקנות וכאב עמוק ומתמשך שלא ניתן להגדיר אותו במילים. מעולם לא התלוננו ברגעי קושי בעבר, וגם הפעם אני לא מתכוונת לבכות לך, אבל הלב - בוכה.
 
במהלך השבעה אנשים רבים הגיעו ודיברו בשבחך. סיפרו עליך סיפורים שאת חלקם הגדול היכרתי וחלקם היו חדשים ומפתיעים. הבית והחצר המו ממנחמים וכשנגמרה השבעה שוב השתרר השקט שחודר את קירות הבית והנשמה.  
 
צר לי, יואב אהובי.
 
גם אהבתנו הרבה לא יכלה לעצור את הבלתי נמנע ובסופו של דבר המחלה הכריעה אותך. גם הפעם עליי לשוב ולבחור בחיים בכל בוקר מחדש, אך המשימה לעשות זאת בלעדיך - קשה. מפעל חייך, מורשתך, והערכים שלאורם חיינו ביחד, יאירו את דרכנו.    נוח בשלום, יואב שלי, לצד איתמר שלנו, באדמת באר טוביה שכל כך אהבת. אשא אותך בליבי בדרכי הלאה. עיניך הכחולות והטובות, החיוך הממזרי ששבה את ליבי,  זרועותיך החזקות והחיבוק שכל כך אהבתי יהיו לי למשענת.

צופי


יואב ידידי ורעי,

אנחנו עומדים כאן, ב"שלושים" סביב קברך.

לא לראות  את דמותך הניצבת בגאון – הכובע, הזקן, החולצה השחורה ומהמכנסיים שתמיד היו קצת קצרים מעל למגפי הבוקרים ומעל לכל,  החיוך והעיניים הבוחנות – זה עדיין לא נתפס ב"שכל".  הנוכחות שלך הייתה תמיד כה בולטת ולכאורה מעל למציאות הפשוטה. איש גדול הייתה יואב ועל גדולתך – זו הלא הפיזית אני רוצה לדבר.

החברות שלי עם יואב התחילה בשירות המילואים. יואב היה מ"מ בפלוגה א' של רני כץ. באוקטובר 1983 סופח יואב לפלוגתי – פל' ב' -  שהתמקמה בכפר קבריחה בדרום לבנון. כפי שכולם כאן יודעים, ליואב הייתה נוכחות מרשימה – הן במימדיו הפיזיים והן בדעתנותו. כך, שבאופן טבעי, לכשהונחת מוטי קירשנבויים  וצוותו לעשות כתבת טלוויזיה על  המילואימניקים בשירות המילואים בלבנון ביקשתי ממך, יואב, להיות הקצין שיתראיין לטלוויזיה ושיוביל את הכוח לסיור רגלי.  יואב קפץ על ההזדמנות ללא היסוס – "קדימה הסתער". התמונה הבאה הצרובה בראשי היא של יואב היושב במלוא הדרו מול קירשנבוים ומרצה לו על משמעות המלחמה וחשיבותה באופן נהיר, החלטי ובצורה ציורית כפי שיואב ידע לעשות.

היה זה הניצוץ שייצר את החיבור בינינו כחברים במשך עשרות שנים.

הנישה הזאת של חברות נטו, אפשרה לנו להיות פתוחים, גלויים ולשוחח רבות על החיים ללא מעורבות אינטרסנטית. יואב הרי היה חשדן גדול. יואב היה מנתח את המציאות הרגעית בדרכים שונות אך תמיד, האפשרות שיש משהוא נסתר שאיננו תמים,  היה עולה כאופציה. או אז יכולת ל"שמוע"  את גלגלי המוח ולראות את רשפי הגיצים מעיניו. כיצד ידעת, שהוא שולט במצב? שלפתע הייתה נפלט מפיו הגיחוך הזה עם החיוך הגדול ממרום גודלו. כן, הגיחוך/חיוך הזה ליווה אותו גם במצבים הקשים לכשחשב שהוא שולט במצב.

יואב היה איש גדל ממדים וחזק, ראש פורה – החל מהיזמות, החזון ואפילו ה"חלומות",  איש של תכנון מדויק וירידה לפרטים, יכולת ארגון וכמובן – ביצועיסט!

אציין רק את אירועי החלב בשבועות שארגן. כך יצא שכמה ימים לפני האירוע הייתי מקבל טלפון מיואב על המשימה שלי – הבאת פרות לתחרות. פעם מניר בנים ופעם מרפת יתיר בדרום הר חברון – הרי ליואב לא אומרים לא. התסכול היה תמיד שהפרה 1642 (...כמעט כתבתי "אהובתו") – תמיד זכתה.


יואב, היה  איש המחובר להיסטוריה – הישראלית מקומית וליהודית בכלל. יואב היה מספר בגאווה שהוא מצאצאי ה"יהודי הקדוש" מפשיסחא - דמות מופת במנהיגותה בחסידות פולין. לפני שנים, לפני נסיעתי למזרח, דחף לי יואב את הספר "אל מקום שהרוח הולך" / חיים באר שגיבור הסיפור גם הוא מצאצאי ה"יהודי הקדוש".

כמוכן, יואב היה מספר  על רב סבא שלו שהלך לאסוף הגופות מפרעות קישינב שעליהם כתב ביאליק את "גיא ההריגה" והשיר "על השחיטה".

בתולדות הציונות, ידע יואב לקשר בין הדמויות מהשומר, כפר גלעדי ובאר טוביה – בור סוד שאינו מאבד טיפה וכמו כן כמעיין המתגבר. ההיסטוריה הייתה תמיד מטובלת בסיפורי פיקנטיים על הדמויות המוכרות – למשל על אלכסנדר זייד ופיסול המצבות באבן. יעידו על כך הנערים, הנערות הבוגרים והבוגרות שלהם סיפר יואב את סיפורי התפתחות הציונות בארץ ישראל ללא ליאות.


לצערנו, כידוע לכולנו, על הכל השפיע נפילת איתמר הי"ד בתשעה באב 2006.

יואב היה כעוס מאוד על הנסיבות שבהן נהרג איתמר.  אולם, הכעס לא השבית אותו ולא גרם לו להתכנסות אל תוך הכאב הפרטי בלבד. ההיפך!!! כבר דובר רבות על הנתינה ללא גבולות לחיילים בפלוגת וונוס ולגדוד 74 בכלל, בעיתות שגרה ובמבצעים. אך היה משהוא רחב יותר. יואב יצא מהכאב הפרטי אל המרחב הלאומי  – יואב ניסה בכל כוחו בכל הרמות לשנות את המציאות והמצב כדי שהלוחמים, המפקדים והמנהיגים יהיו טובים יותר לקראת ההתמודדויות העתידיות.

יש בידי שלושה טיוטות של מכתבים שכתב יואב: לרוה"מ אהוד אולמרט באוקטובר 2006, לרמטכ"ל בני גנץ בנובמבר 2011 ולמח"ט 188 אולנסקי.

במכתב לרוה"מ שנכתב ממש בדם ליבו של יואב, הוא סיפר בקצרה על איתמר- על הגאווה והדאגה. משם הוא עבר לניתוח וביקורת על חוסר האימונים, חוסר הפיקודיות וחוסר התכליתיות. יואב, שכשיריונר מיד לאחר מלחמת יום הכיפורים זכר תמיד את משמעותן וחשיבותן של עמדות ראויות ולא יכל להכיל את הסיטואציה שבו איתמר נהרג "במין מגנן משונה, כשהם חסרי יכולת לתנועה ואש..." וכל זאת שמפקד הגדוד צופה בפלסמה מעמדות שהיו ע"ב הקו הכחול בתוך שטח ישראל.

יואב מסיים באופן המביא לידי ביטוי פנימיותו הרחבה והמורכבת:

"....בשם בני הטנקיסט, בשם חבריי הקרובים ומפקדיי הקרובים והרחוקים, אנשי טנקים בעבר ובהווה – נושא אני ביום זה את לפיד המורשת הצבאית של השריון – לפיד עמום, נחנק מעשן תחת פיקודו של ראש המטה הכללי עם יומרות (חסרות שחר) ודיכוי הרוח הצבאית שריונאית.

עיקרון התחבולה הצבאית נשכח כלא היה, דבקות הפיקוד העליון במשימה לאור המטרה – נמסה. עיקרון הדוגמא האישית בנקודות ההכרעה נמוג והתרחק כרחוק דור.

ראש הממשלה –

בשם חברי הלוחמים לדורותיהם ובשמו של בני השריונר ואנשי צוותו – כולם – הריני מבקש ממך לתפוס פיקוד, להשאיר בתפקידם רק את המפקדים הראויים לכך.

לגייס מפקדי העבר, בעלי הניסיון, להטות שכם לעזרת מפקדי הצבא הצעירים והבלתי מנוסים.

לחדש ולשדר את החזון המדיני והצבאי.

להודות בטעויות ומשגים ולתקנם מיד.

לאמן ללא לאות את הצבא סביב השעון.

להחזיר את הצבא למתכונתו הקודמת: אוגדות משוריינות ומפקדים ראויים ומאומנים.

להכין את הצבא למלחמת יום הדין. "

 

יואב כתב המכתב לרמטכ"ל גנץ לאחר ההתפרצות כנגד חלוץ בטכס האזכרה לחללי מלחמת לבנון השנייה. גם כאן, יואב עובר מחמאות לגנץ על דרכו אל הדירקטיבות הבאות:

"...לקראת הטקס הבא יעבור מאיתנו, ההורים השכולים מסר ברור: אני מבקשים ממפקדי צה"ל וממשלת ישראל של אותה מלחמה – להתייצב כאיש אחד ולהיות נוכחים בטקס זה ולכבד המעמד..."

לאחר סקירה של פיתוח טנק המרכבה ורמת האימון הנמוכה שהייתה, מציע יואב שתוקם יחידת עילית בשריון שאך ורק תתאמן ותקבע את הרף הגבוהה של הרמה הנדרשת מכל שאר כוחות השריון. הוא יורד אפילו לפרטים כיצד לבצע זאת!

יואב השתתף בהרבה תרגילים וניסה ללא ליאות להוסיף מנסיונו  האישי כקצין שריון. כך גם במכתבו למח"ט 188, אולינסקי ב2011, שבו יואב פותח בציטוט מהנביא עמוס " לא נביא אנוכי: כי בוקר אנוכי, ובולס שקמים"....

אכן פצע פתוח ומדמם שהמריץ את יואב לעוד עשייה.


אך מעל לכל בהיבט החברי הייתה לו מידת הנתינה בשפע – כמעיין המתגבר.

יואב היה רחב לב עם יד פתוחה לרווחה כשזיהה הצורך או לכשהתבקש לעזור לזולת.

אספר שתי דוגמאות קטנות.

בני בכורי התחתן באוגוסט 2013 באתר פתוח. היה יום חם מאוד. שוחחתי עם יואב בנדון. מייד יואב הציע שמאוורר ענק יפתור הבעיה – הוא מיד ארגן ובנה את המאוורר הביא לאתר והתקין אותו תוך שהוא בודק מראש את היעילות. במשך הערב הוא נעמד ליד המאוורר וכיוון אותו לכיוון הבנות שרקדו עם שמלותיהן שהתנופפו אל-על לכשעברו במשב הרוח של המאוורר. עברתי לידו והוא פלט: "...לפחות אני נהנה מההשקעה....".

לפני כשנתיים, שוחח בחור חרדי העובד עם אשתי ורצה לבקר עם ילדיו ברפת גדולה. אשתי התקשרה ליואב שמיד נענה לבקשה. ההמשך הוא סדרת תמונות של חרדי עם ילדים שבפאותיהן מתנפנפות ברוח על המיול שבו נהג יואב עם החיוך הרחב והשובבי.

 

כן, יואב, צמצמתי היריעה. נגעתי רק בקצה קצהו של עולמך הגדול.


בימים האחרונים של חייך -  נפרדתי ממך בכמה פאזות, היה חשוב לי להעביר לך מסר עוד בזמן שלדעתי הבנת את המתרחש. רכנתי אליך  ואמרתי:  יואב, אני עמי, חברך ללא פניות ומתוך הערכה והאהבה גדולה. אני נמשכתי אליך כי היית איש ענק שחשב וביצע מחוץ לקופסא – בגדול, איש של אמת, איש של מלחמה על העקרונות, איש של נתינה גדולה.

עשית והשגת הרבה בחייך.

אני מוסר לך גם את אהבת בני, נדב, שהעריץ אותך ואת דמותך.

 לך בשלום!


יואב היה המענטש. חבל על דאבדין.

 

ידידך, מוקירך ועצוב על היעלמותך,

                                                                              עמי נגלר

 

 ----------------------------------------------------------------------------------------


יואב

 

והנה כבר יום השלושים למותך

ואנו עומדים ליד קברך

לא מאמינים, עדיין לא מאמינים!

 

לא אכתוב בזמן עבר

אתה עדיין כאן, איתנו!

 

יואב האיש המעורב

יואב האיש שאינו מתפשר

תורם ופעיל ללא חשבון או גבולות

יואב איש הניגודים הבלתי אפשריים

כולנו ידענו שבפנים עמוק ישנו לב גדול של אדם גדול!

 

חיים נחמן ביאליק כתב בשירו -

אחרי מותי סיפדו ככה לי:

"היה איש - וראו: איננו עוד:

קודם זמנו מת האיש הזה,

ושירת חייו באמצע נפסקה

וצר! עוד מזמור אחד היה לו -

והנה אבד המזמור לעד,

אבד לעד!

 

כל משפחתך וחבריך עומדים כאן ומבטיחים שהמזמור שלך לא ידום!

 


פלג אוריון


                 

                            
במלאת שלושים לפטירת יקירנו
                                                
עמוס רפמן ז"ל

נעלה לקברו ונתייחד עם זכרו  
בבית העלמין
 ביום רביעי 21.6.17 בשעה 17:00



                                                                המשפחה


               
                            
במלאת שלושים לפטירת יקירנו
                                                
יואב צור ז"ל

נעלה לקברו ונתייחד עם זכרו  
בבית העלמין
 ביום שישי 16.6.17 בשעה 11:00



                                                                המשפחה



אזכרה

במלאת שלוש שנים לפטירתו של
נועם בוצלין
 נעלה לקברו ונתייחד עם זכרו  
ביום שישי 21.4 בשעה 12:00
, בבית העלמין.

                                                המשפחה


חלפו 33 שנים של געגועים לאהובנו -

 הטייס רס''ן יאיר רחמילביץ

נפקוד את קברו ביום י"ח שבט 14.2.17 בשעה 16:00.

המשפחה.
 
היה לי בן
לא חלום
היה לי בן
גדל, פרח, שפע
לא חלום
חלמתי
שיבנה בית
יגדל ילדים
ביחד יד ביד נצעד
היה לי בן
היה
נעקר
 כרוח נושבת
נגוז חלומי
אין בן
נשאר חלום.


   7 שנים של געגוע, כאב וחוסר גדול לאמא והאחות הנפלאה שלנו

נתאסף בבית העלמין
ביום שישי 3.2 בשעה 11:00

עמית, טל, שי ואוסנת

 


                            
                      יחד עם בוריס ברודקין
                             ובני משפחתו
                     אבלים אנו על מות האב                   
                 
                     
                      גרגורי ברודקין ז"ל

                                                           
                    חברי הכפר
 



יחד עם רוני בר

ובני משפחתו
                    אבלים אנו על מות האם                   
                 
                     
מרים גפח ז"ל

                                                            
                    חברי הכפר
 
                  
                            
                 במלאת שלושים לפטירת אהובנו
                                                
                 
                           דני באר ז"ל

                נעלה לקברו ונתייחד עם זכרו  
                ביום שישי 9.12.16 בשעה 12:00
               בבית העלמין.
                           
                                            
                              המשפחה

 
                  

                            
                 במלאת שלושים לפטירת אהובנו
                                                
                 
                           עמית אלון ז"ל

                נעלה לקברו ונתייחד עם זכרו  
                ביום שישי 2.12.16 בשעה 12:00
               בבית העלמין.
                           
                                            
                              המשפחה

 


מכתב לעמית אלון

עמית יקר, נבצר ממני ללוות אותך בדרכך האחרונה, החלטתי לכתוב לך מכתב פרידה ולספר לך את שעבר על אוהביך בחודש האחרון.

מאות רבות של אנשים הגיעו להיפרד ממך בערבו של יום לאורם של פנסים כאילו אירוע שלא מן המקום והנסיבות.

חבריך הטובים עשו כל מאמץ כדי לחוות למעמד את הכבוד והעצב שליווה את כולם.

קצרה היריעה לספר לך את כמות ואיכות ההספדים שנאמרו על קברך, לא היו אלה הספדים ותדהמה אלא דברי שבח על אישיותך הייחודית על יושרה ואומץ, על עזרה לזולת ותמיכה בחברה, על מסירות למשפחה ודאגה לסביבה.

עמית הכרתנו אותך אבל לא שיערנו עד כמה חבריך אוהבים אותך, עד כמה אנשים אותם פגשת במסלול חייך הקצרים התרשמו מאישיותך. חברים לספסל לימודים, עמיתים לשרות הצבאי ומילואים, חבריך לעבודה בממשלה ובמגזר הפרטי. ומעל כולם המשפחה הענפה שכולם ראו בך סמל ומנהיג, עומדים בפתחו של קבר ומסרבים להאמין את אשר עובר לנגד עיניהם.

אתה משאיר מאחוריך חלל גדול בלב המשפחה והחברים, חלל אשר יקשה למלאו והוא מלווה בכאב ובצער עמוק, את הצער יחליף הזיכרון והוא כולו טוב, משופע באהבה לאישה ולילדים הנהדרים, להורים האמיצים והחזקים ולנו החברים הקרובים והרחוקים.

מסלול חייך המוצלח נגדע לפתע ואנו תמהים מדוע. אנו  משתהים האם עומס העבודה הסיט מחשבתך בהרף של שניה או עייפות של סיומו של יום מייגע. נשארנו ללא תשובות ועם מועקה שאינה מרפה.

עמית, היית  לנו חבר בפרלמנט של שישי, הצעיר שבין פנסיונרים בקורת ביתם של אבא ואמא שלך, בית שהיה והינו בית חם ואוהב, בית שגידל אותך ועיצב אישיותך, מאוד נעם לנו בחברתך דעתך נשמעה בקשב רב, דרך מחשבתך וניסיונך תרמו לאיכותו של הדיון. אני נזכר באחת משיחות יום השיש בה שוחחנו על עבודתך בה אתה נפגש עם חלק מהתופעות השליליות הפושטות בחברתנו, שאלתי אותך כיצד אתה מתמודד עם שאלות ותופעות מסוג זה, השבתי לי, אין לי שמץ של היסוס כי כך חינכו אותי בבית. אומץ, יושרה ומסירות. כזה היית דוגמא לאחרים.

שבעה ימים ביקרתי בביתך אשר בנית בחצר המשק. השתאיתי לפגוש מספר כה רב של אנשים מכל הארץ מכל הגילים ומכל תחום, כולם מדברים בשבחך כולם מסרבים להאמין כי אתה לא איתם. הם חלקו חוויות משותפות ואתה נוכח – לא נוכח, היה לי קשה מאוד לראות את סבלם של בני במשפחה אשר מצד אחד האבדן הכה אותם ומאידך כמות האנשים שבאה כדי לומר מילה להתחלק בצער ובסרוב להאמין שאתה לא בין הנוכחים.

אנחנו, החברים של המשפחה ורבים אחרים באים אליך שנית, חלפו להם 30 ימים והם כמו נצח. אתמול היית איתנו והנה אנו עומדים למראשות של קבר טרי.

עמית, אני מסיים את מכתבי בתקווה כי ימצא דרך אליך וייקל דרכך שם למעלה.

                                                                                                               שייקה גלעד



 
                            
              במלאת שלושים לפטירת יקירתנו
                        
                      בת עמי (טוני) עמיר ז"ל
                           
                נעלה לקברה ונתייחד עם זכרה
               ביום רביעי 3.8.16 בשעה 18:00.
                          
                         המשפחה

 
                                        
לזכרה של טוני בן צדק (עמיר)

 

בחודש מאי, 1945, הצליחו מוסדות עליית הנוער לרכז את רוב ילדי סוריה בגילאים 12-14 קבוצות קבוצות ולהעלותם ארצה. בעזרתם של בחורי הפלמ"ח הוברחו הילדים דרך רמת הגולן הסורית במשך לילה שלם, בהליכה רגלית עד הגיעם לימת החולה. הליכה רגלית במשך הלילה בין הרים ובין סלעים מפחד משמרות האנגלים. הקטנים שבנו, שגילם לא הגיע לעשר שנים, נישאו על כתפי הפלמ"חניקים. המבצע הזה התקיים בהצלחה וקראו לו עליית האלף. החשש היה כאשר הגרמנים התקרבו לשערי סוריה והפחד שימשיכו עם השואה בדמשק ובחלב.

בהגיענו לאגם החולה הובלנו בסירות עד לקיבוץ חולתא ובהמשך רגלית לקיבוץ איילת השחר. כך עקפנו את משמרות האנגלים ומשמרות הלגיון הערבי כי הארץ היתה תחת גזרת הספר הלבן. שבועיים בילינו באוהלים עד שבוצעה חלוקת הילדים, חלקנו נילקחו לקיבוצים וחלק למשפחות במושבים. נפל בחלקי להשתייך בתחילת קליטתי במושב באר טוביה אצל משפחת בן צדק – יצחק ודבורה - אשר להם היו שלוש בנות, ואני כילד ממין זכר השלמתי את החסר. בהתחלה מאוד יראתי לגור במשפחה זרה לי וזרה למנהגי. אף מילה בעברית לא ידעתי. האמא והאבא לפעמים דיברו ביניהם ביידיש ולאחר מכן אסרו על עצמם לשון היידיש כי אני הנער העולה היתי מערבב העברית עם היידיש.

נשלחתי לכיתה ו' ולשמחתי צעירת הבנות, בת עמי, למדה באותה הכתה. בת עמי לקחה על עצמה לאמצני כתלמיד כיתתה ונעזרתי הרבה על ידה אם בהכנת השיעורים ואם בלימוד שירי ביאליק ופסוקים שלמים מהתנ"ך בע"פ. בת עמי הצליחה להדביק את העברית לחיכי עד כדי שכעבור שבע שנים כאשר זכיתי לראות את אמי בעלייתה ארצה התקשור עם אמא בשפה הערבית קשתה עלי.

בת עמי ואחיותיה שושנה וחוה לא חסכו מאמץ בכדי להפוך אותי לחלק אינטגרלי הן ממשפחתם הן כיליד הארץ. כל דבר כשרכשו לבת עמי כמו כלי נגינה, מיהרו לרכוש גם לי כגון חליל ומפוחית פה ששמשו לי מאוחר יותר ככלי עזר להרדמת ילדי.

מעטים הילדים יוצאי סוריה, שאומצו על ידי משפחות מבאר טוביה, ששמרו אמונים עם הזמן כמוני, שהקשרים נשארו בינינו עד לעצם היום הזה. לא לחינם, בסוף תקופת הכשרתי במושב, קראני אליו החבר גלעדי שהיה אחראי על קליטתנו והציע לי להצטרף לילדי באר טוביה המחוננים אשר יועדו להמשך לימודים בבית הספר מקווה ישראל. לא קיבלתי את ההצעה, אך לימים הפכתי למעין עמוד התווך לגרעין יוצאי סוריה שיועד למושב עובדים. כך היה: ממושב למושב, מכל ילדי האלף, יצרו גרעין התיישבותי אשר קבע את גורלו מול העיר טול כרם. נקראנו ניצני עוז על היותנו צעירים בגיל ואמיצים לבנות את ביתנו ואת משקנו מול האוייב.שמשתי כמזכיר המושב וכיו"ר הועד עד שנקראתי על ידי תנועת המושבים כחבר בועדת המשק וכמנכ"ל ברית הפקוח.

לא לחינם אני מזכיר את דרך חיי מאז עליתי ארצה. "מקום זריעתי" במשפחת בן צדק וגידולי הנאמן על ידי כל בני המשפחה, כשבת עמי היתה המובליה במלאכה, מפאת גילינו הדומה, השתיל שנשתל על ידם צמח וגדל ותקוותי שהניח דעת מאמצי.

אין ליל שבת שלא דאגה בת עמי שאצטרף עם כל בני הכיתה לפעילות כיתתית של ליל שבת בהדרכתו של מדריך מהמושב. לאט לאט הרגשתי שנהפכתי לאחד מילדי המושב. רוב חברי מעולי סוריה, פעילותם היתה בינם לבין עצמם.  זכור לי שירו של ח.נ. ביאליק "אם יש את נפשך לדעת את המעיין ממנו שאבו אחיך עוז כזה - לך אל בית המדרש הישן והנושן..." עבורי בית המדרש היה ויהיה תקופת חיי אצל משפחת בן צדק.

אזרחי המדינה של ימינו מפקפקים היום ברעיונות הציונות וחוששים להעלות זאת על שפתותיהם. אך, כאשר אני עושה את "ספירת המלאי" של מהלך חיי אני שואל: מי זאת אם לא הציונות הצליחה להעלות ולהציל אלף ילדים ממדינת אוייב מחשש לכליונם על ידי הנאצים? באיזו מדינה התגייסו משפחות לקלוט לקרבם את אלף הילדים שהגיעו לארץ, חסרי שפה וחסרי כל? ומי היה מעלה על דעתו שמאותם הילדים המוסדות המיישבים הקימו מושב עובדים מול האוייב?

כשנודע לי על ריתוקה של בת עמי לכסא הגלגלים בשנים האחרונות, דאב ליבי. המוגבלות הפיסית עם זאת, לא הפריעה לה להמשיך ולעסוק במעשיה המבורכים. לנו לא נשאר אלא לנחם את המשפחה שנשמתה תהיה צרורה בצרור החיים.

                                                                                                        בנימין מוצרי, מושב ניצני עוז.


 טוני,

אני הכרתיך כבר הרבה זמן. אותך ואת אברהם. אבל, הקשר התהדק במהלך חמש השנים שאני נמצאת איתך בבית המייסדים.

היית בשבילי האור ההולך לפני המחנה בבחינת הידע. כל מילה שלא זכרתי, כל שם שנשכח ממני – את היית האינציקלופדיה ממנה קיבלתי את כל התשובות.

השולחן שלנו בבית המייסדים התייתם. כבר לא נצחק יחד ולא נשוחח על דברים שברומו של עולם וכן לא "על הא ועל דא". את ה"שבץ נא" נאלץ לשחק בלעדיך.

תחסרי לכולנו, לחבורת הפרלמנט, ולי בפרט.

היי שלום טוני.                                                                                                           

                                                                                                                               רות עופרי.