תושבים כותבים

                         לחברים שלום                            

לפני כחודש ימים התרעתי בדף לחבר על הצורך הדחוף בהקמת כיכר להכוונת התנועה ללא רמזור.

כיכרות כאלו הוקמו בכל המושבים והקיבוצים והערים ועכשיו הגיע תורנו.

הוכח שכיכר ללא רמזור מצילה חיים.

לאחר שקמה ההרחבה-המשבצות ואיכלוסן, מספר התושבים במושב הוכפל ומונה כ 1000 נפש, מספר המכוניות הוכפל והעומס בכבישים גדל: מכוניות, טרקטורונים, עגלות בליל, משאיות, אוטובוסים להובלת תלמידים, ופה ושם שופלים.

ילדים רוכבים על אופניים, בחלקם בלי קסדה בחלקם בלי פנסי תאורה, הכל יפה ומבורך.. אבל הכבישים נשארו אותם כבישים, המדרכות אותן מדרכות, והנהגים שיהיו בריאים, מתוך להט היצירה שוכחים לפעמים חוקי תנועה, שיחות בסלולרי תוך נהיגה ובתוך המושב לא תמיד "צריכים" להיות חגורים וגם אופנועים בודדים דוהרים בטרוף ולפעמים עם גלגל באויר. ואין ויכוח שהתנועה צפופה והסכנה רבה.

בואו נתרכז בנושא הכיכר: הצרכנייה, הנהלת החשבונות, המזכירות, הדואר, גני ילדים רבים, צהרון גדול חדש ובריכת שחייה בקיץ ואולי בעתיד גם בחורף.

הצומת שאני מדבר עליו מנקז תחבורה מארבעה רחובות. במקום שתקום ה"כיכר" מסתבר שהבוסטר של סשה גמר את תפקידו, וגם אפשר לגלח פינה גדולה משטח בריכת השחייה, כמה מטרים, כך שיש מרחב מספיק גדול לבנות כיכר.

אך  להכנה, תיכנון וביצוע צריכים את עזרתם של ההנהלה וועד המושב ונציגנו במועצה האזורית, שהיא בחלקה הגדול גם המבצעת וגם אולי המממנת, וכמובן בעזרת הציבור.

אני לקחתי על עצמי משימה ואני חושב על כך ברצינות רבה. ביום שלישי הקרוב 17.1 תתקיים אסיפה כללית בבית הבנים, אני מתכוון להעלות את הנושא במסגרת שאילתה לפני התחלת האסיפה, שיש לה סדר יום משלה, ולבקש שהנושא יעלה לדיון כנושא מס' 1 בסדר היום של ההנהלה החדשה וועד המושב.

                                                                                                        
                                                                    בברכה, עודד שמואלי
---------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

משק העופות במושב באר טוביה

מושב באר טוביה הוא מהמאוכלסים ביותר במשקי עופות בתחומי מדינת ישראל. 4 חוות רבייה כבדה (בשר),3 חוות רבייה קלה(הטלה), 5 חוות גידול פרגיות  ו3 לולי הטלה. בתפוסה מלאה מעל250 אלף תרנגולות.

מחלת שפעת העופות:

הנגיף המדובר הינו H5N8 שעדיין לא נמצא קשר בינו ובין תחלואה אנושית אך הינו נגיף קטלני למשק העופות. הסימנים הקליניים מופיעים עד 72 שעות ממועד ההדבקה ושיעורי תמותת העופות גבוהים ביותר. מדיניות מדינת ישראל בפרוץ ארוע שפעת העופות הינה השמדת העופות הנגועים והטלת סגר ברדיוס 10 קילומטר ממוקד הארוע למשך חודש לפחות.

הנגיף מועבר בעיקרו על ידי עופות בר ובאמצעות העברה פיזית  מעשה ידי אדם: מכוניות , ציוד, ובני אדם כנשאים.

שפעת העופות - באר טוביה

ביום ב 5/12/16 הוכרזה חוות גילעדי כנגועה בשפעת ולמחרת הוכרזה חווה נוספת של אותו משק כנגועה. השמדת שתי החוות ,30 אלף עופות, הסתיימה ביום שישי בערב.

במהלך השבוע נתגלו מקרים נוספים בחצור ובעין צורים. ביום ראשון נתגלתה המחלה במשק צור והשמדתו הסתיימה ביום שלישי. ביום רביעי (היום)  נחשד לול נוסף של גלעדי.

ריסוס דרכי המושב בחומר חיטוי לא התבצע ביום ראשון כפי שהובטח. נמתין מספר ימים  ונבצע בעצמנו.

ביום ב  שעבר הכריזו השרותים הוטרינריים באמצעות יחידת הפיצוח על שטחי המושב כשטחים בהסגר ונאסרה כניסת לא מורשים לשיטחי האלף תוך נסיון לפגיעה מזערית ככל הניתן בפעילות הכלכלית. הסגר הוטל כדי לתת סיכוי ולו מזערי להציל את שאר החוות וגם לצמצם מגע אנושי עם הנגיף. 

תודות:

לכל אותם המוני חברים שהביעו דאגה כנה ובקשו לסייע

תודה עצומה לשמעון זנזורי שתרם שטח, דחייה בשתילה של מספר ימים וזאת במאור פנים ונפש חפצה למרות שאינו מחויב.

תודה לאגודת באר טוביה ( אשר גולדמן) אשר הבין את חומרת השעה ופעל במסירות לסייע לצימצום הנזק הפוטנציאלי וסייע כמיטב יכולתו לאנשי הפיצוח   ואכן המושב זכה להערכה רבה על תפקודו בהכלת הארוע.

תודה לאלי דבי על העזרה המהירה.

תודה לתומר זולר על השעות הלא נגמרות.

תודה לחברת גימיק על הענות המיידית.

מורת רוח

למרות שארוע כזה הינו נדיר ביותר, אלים בצורה קיצונית ולמרות שהפגיעה בשגרת הלא מעורבים היתה מצומצמת  נתגלו אותם חברים שאין להם אלוהים כדיברי הכתוב: המסרבים לשאת באחריות המשותפת שמתבקשת בקהילה , פורצי הגדרות והמחסומים ( פיזית) והמלינים ללא הפסקה שאיני מציין את שמותיהם בשל הנוהג הקיים למנוע הלבנת פניהם ברבים.

                                                                                                אבישי צור

--------------------------------------------------------------------------------------------------

קצת היסטוריה וכמה הערות:

קראתי את כתבתו של שכני הצעיר אביטל גבע, שמבקש להקים להקת נוער במושב, ובכן היתה להקה כזאת, בשנת 1950! ומעשה שהיה כך היה: היינו מספר נערים בני 13 + קשיש מאיתנו מוקי וולף, עשינו הצגה בשם 'עלילות תום סוייר' מאת מרק טווין, הבמאי היה אליעזר אנסקי! כן אביו של השחקן אלכס אנסקי, איך הגיע הוא אלינו לפריפריה של אז? ובכן היה במושב מזכיר בשם יהושוע, עולה חדש מבולגריה, ידידו של אנסקי (שחפש אז עבודה+פרנסה). הופענו כמה פעמים במושב ואפילו הופענו בחיפה בקולנוע "שביט" ( איננו קיים יותר) תפקידי כחברו של תום סוייר, הסתכם בכך שאמרתי פסוק אחד : "ד''ר מה לך בבר מינן הזה", הד''ר אגב היה ד''ר (היום) מוקי וולף. החבר השני היה רמי קורן (קובנסקי) אמו של תום היתה גילה זולר (בורוכוב) לחיפה נסענו במשאית בגשם שוטף! ההופעה הייתה מוצלחת מאוד. תום סוייר היה משה טל ז"ל (אחיו של האלוף ישראל טל ואחיה של נעמי טל) אני מאחל לכל השחקנים דאז חיים ארוכים.
מכאן אני עובר ישר למאמר של אחיטוב גולן בענין מודעות האבל, אני חושב שהוא צודק במאה אחוז, ישר כח! אל נאבד את שארית הסולדריות החברתית שנשארה עדיין במושב, ונשמור על מסורת של 86 שנים.
ולקוראי ה''דף לחבר''  אני יכול לבשר שמושב באר טוביה זוכה לכבוד רב והערכה רבה, אל נאבד אותם!
אמנם בימים טרופים אלו בארצנו הקטנה כאשר אפסנאי מתמנה לשר הבטחון, אז הכל יכול לקרות אבל!!
ולסיום כמה מילים לזכרה של בת-עמי ז"ל, היא הייתה מדריכה הכיתה שלנו חודשים אחדים אמנם, אבל אני זוכר שדבריה היו נשמעים בקשב רב כי היו מענינים מאוד.
יהיה זכרה ברוך
                                                                    בברכת חברים, שבת שלום
                                                                                                  משה אוגרטן

----------------------------------------------------------------------------

פינת הכלב / רמי קורן

בעקבות סיפורו העצוב של רפי שמחוני על "כלבים באר טובינים גדולים" שתקפו את הכלב שלו, אני רוצה לומר שחלה כאן הדרדרות, או נכון יותר עליית מדרגה, פעם הכלבים כאן הסתפקו בשטויות כמו החלפת כפכפים או גניבת נעליים, לא עוד, אני רוצה לבפר לכם שכשבוע לפי המקרה של שמחוני, נטרף אצלי עגל בן יום. לא ננשך, נטרף. טרוף טורף העגל ואני לא אכנס לפרטים מוכמנים כי העיניין בחקירה (שלי), אבל בכל אופן אגיד לכם שיש חשודים. שניים.

אחד מההרחבה ואחד מהפריפריה של ההרחבה.

כמו שאמרתי הבולשת חוקרת, צפו להתפתחויות, תביעת פיצויים בדרך.

בינתיים שמתי לב שיש כלבים משוטטים הנעלמים לי מהעין לשבוע, עשרה ימים ואחר כך אני רואה אותם שלוש פעמים ביום במשך יומיים שלושה וזה עושה אותי לחשוב שכמה בעלי כלבים כאן מחזיקים אותם קשורים בדרך כלל, מצ'פרים אותם מדי פעם בסופ''ש ארוך חופשי, כך שהבעלים מרגישים טוב עם עצמם וגם חוסכים בונזו והכלבים בטח נהנים מהחופש, מנשנשים לעצמם את האוכל של החתולים שבשכונה, שליה מזדמנת או עגל קטן ברפת של רמי קורן.

נ.ב, כן, גם אני שמעתי על כנופיות של תנים שמסתובבים כאן, אפילו ראיתי אחד כזה מצוקמק, אבל זה לא הסיפור כאן.

ולמענכם בעלי הכלבים, אחזור על דברי חז"ל – כלב אסור מותר כלב מותר אסור.

 

     רמי קורן

--------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

הביצייה והמועדון שלפניה

המועדון הראשון הוקם בסוף מלחמת השחרור במרתף בית העם. יזמה את הקמתו שפרה ברוורמן אשר הגיעה לבאר טוביה לאחר שרות בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. בן הזוג שלה – מרדכי ברוורמן היה מקורב מאוד לקצינים בריטים ששהו במחנות צבא באזור ותרם רבות לביטחון המושב.

שפרה החליטה שמרתף בית העם מתאים להפוך למועדון – היא קראה לו ה"פינה החמה", ריהטה אותו בכורסאות ושולחנות נמוכים, והזמינה את החברות לבלות בערבים על כוס תה, שיחה, בילוי בצוותא ופטיפון עם תקליטים. קהל נשות באר טוביה היה מפוצל לשניים – הנשים הותיקות קשות היום והעובדות ללא הפוגה, ומולן – נשות הייקים שגם עבדו קשה אך עדיין נשאר בהן משהו מאורח החיים הארופאי – הן ברכו על החידוש ובאו למועדון בשמחה, שתו תה, שמעו שחרזדה  בפטיפון ונהנו.

האחרות, שלא הכירו מימיהן מוסדות בילוי כאלה, שקעו בכורסאות ונטרדו מהשלווה בזכרן את ספסלי הבטון בחצרותיהן שהגיעו ממחנות הצבא הבריטי בסביבה. הקפה היה מיותר להן  והן העדיפו לשתות בביתן תה וקקאו ולאכול טורט שנאפה בסיר עגול עם חור באמצע. העבודה הרצופה והקשה במלפפונים, ברפת, בחצר, בבית, ובמטבח התישו אותן והן מיעטו לבוא למועדון לבושות בחלוק עבודה או בחלוק של שבת. לאור כל זאת מועדון ה"פינה החמה" לא החזיק מעמד זמן רב ונמוג.

 על המועדון החדש – "הביצייה" התבשרנו לא מזמן וחשבתי מה הוא יציע - אם כמועדונים אחרים יהיה -  הרי בני באר טוביה יאלצו להתחיל לשתות בירה כי לפי הדיווח זהו מרכז המועדון.

אם נבדוק את צריכת הבירה במושב – נגיע לכמות השואפת למינימום, רק מעטים שותים והמבקרים במועדון נאלצים הרי להתרכז בעיקר בבירה. בלי להיות שם עדיין, אני מדמה שכוסות רבות הנמזגות נשארות מיותמות לחלוטין או לחצאים, אני בתור שתיין בירה ותיק מאחל למבלים להתרגל לבירה ולשים אותה במקום של כבוד במועדון.

אם זה לא יקרה, יתכן שהביצייה תדעך כמו ה"פינה החמה" בשעתה – וחבל!

אריה קרמר

----------------------------------------------------------------------------------------------------------------

מה קורה שביצייה של פעם פוגשת בירה מהחבית

לפעוטים והפעוטות יש את גן המשחקים ליד הבית כנסת. לנוער על כל גיליו יש את בית הנוער (אנחנו דור ה...) עדיין קוראים לו בית הנוער החדש להבדיל מ... כן למבוגרים (גיל פנסיה פלוס ) יש את בית הנוער הישן שהוא נקרא גם "מועדון ותיקים". אפילו המתים יש להם בית "הגבעה" בית הקברות.

לשכבה גדולה ביותר של גילאים, לתחום רחב ביותר עד היום לא היה בית לא היה מועדון. כי גם בוגרי צבא וגם הורים צעירים וגם הורים שילדיהם פרחו מן הקן מחפשים מקום נחמד להיות ביחד. התקשורת האלקטרונית המודרנית לא מחליפה את הרצון להיות ביחד. האדם יצור חברתי, מחפש את בני מינו ובטח מחפש קרוב לבית מרחק הליכה, נסיעה באופניים ואם כבר לנסוע אז בלי בעיות חנייה.

כל ההקדמה הקצרה הזו באה לספר על מועדון /פאב/(YOU NAME IT).

אז לי ברור שעד אתמול הייתה כאן ביצייה של המושב. לפני שנכנסים למקום החדש, קצת היסטוריה לא תזיק. בדרך כלל  החבר שלי "וויז" יודע את הדרך והחבר "גוגל" יודע לספר את כל מה שחסר. אז שמתי" ביציה של באר טוביה. העתק הדבק וזה התוצאה : "בד בבד עם הקמת המשקים החקלאיים, החלו בהקמת השירותים הקואופרטיביים: צרכנייה, מחסן אספקה, מחלבה, מחסן ביצים, מכון מים, הנהלת חשבונות, קופה וריכוז ענייני ההנהלה. בימים כתיקונם הייתי מיד פונה לבת עמי עמיר ובזכות ידע אישי  שלה, כל ההיסטוריה הייתה "נשפכת" אך הימים הם לא כתיקונם, בת עמי נפטרה בשבוע זה ממש ,ואין טוב ממנה בתחום.

בצר לי פניתי אל חבר ותיק אחר איה בצר וזכיתי לשמוע ממנו את תולדות הביצייה.

תחילת המקום באמצע שנות השלושים. היו יותר ביצים ממה שנאכלו בכל משק, וכך נוצר הצורך לשווק את היתרה. כמובן שהביצים שווקו ל"תנובה" שאז לא שמעה על המילה "סין"

בתחילת הדרך היה רק שיווק בהמשך גם התחילו למיין ביצים לפי גדלים.

מאחר וזה הכול היסטוריה אז תוך כדי השיחה יש גם בדיחה. את הבדיחה הזו שאני מכיר מזמן יחסו אותה למיקה עופר ז"ל  אבל איה טוען שהוא ממציא הבדיחה. אני כאן בדף לחבר כנראה עושה צדק היסטורי. (מקווה שלא מחולל מהומות) איה בצר היה מרכז המשק של באר טוביה. יש לציין שהיה מרכז המשק הראשון שכן עד אז הייתה משרה של מזכיר. יעקב אביצוק (גר בימים ההם בבית שהיום נמצא בו הבית של יחיאלה כצלנסון ), עבד באותם ימים בביצייה. בא אביצוק לאיה ואמר לו שהוא לא יכול להמשיך לעבוד בביצייה כיון שגם בלילה הוא רואה ביצים. אמר לו איה "אז תישן עם תחתונים". כמו הרבה שירותים שנסגרו במהלך השנים גם כאן הגיעה לקיצו המוסד ונשאר המקום עם השם. אגב  תרנגולות מטילות ביצים יש עדיין ,אבל עם פעם היו 100% כל המשקים אז כיום זה 3% שכנראה מייצרים הרבה יותר מ100% של פעם. הביצים נאספות מהמשקים ישירות לתחנות השיווק והמיון.

אז איך הופכת בייצה למועדון? כמו בכל תהליך של שינוי ויוזמה צריך "משוגע" או "משוגעים לדבר".

פנו לאגודה  לקבלת מקום לצורך מועדון. ומשם הדרך לביצייה הייתה קצרה.

תוך פחות מחודשיים חברו להם עשרות מתנדבים, תרמו מזמנם, מרצם וכישרונם והעמידו מועדון לתפארת. יש במקום תכנון וביצוע ברמה גבוהה ומודגש בהתנדבות.

בקרתי שהכל כמעט מוכן לפתיחה אבל יודע אני מה היה לפני ואיך נראה היום ובהחלט יש מקום לפרגון ענק.

ראיתי ושמעתי איך יו"ר ההנהלה אשר גולדמן מדבר בהתרגשות, על התהליך ועל החיבור הקהילתי הגדול  שנוצר תוך כדי. אני מאמין שמקום כזה בהחלט יכול לשפר את איכות חיי הקהילה וכמו שפעם היה ברור שהביצים  עוברות מכאן למסלול מוכר, כך גם המועדון יהיה חלק בלתי נפרד מהמקום. מקום שמתכנסים בו, נפגשים על כוס בירה וכד' רואים יחד שידורי ספורט, וסתם מרכלים  שותים, מספרים בדיחות גסות מנבלים את הפה, ושוברים שגרה.

במשך 85 שנה קמו כל מיני מועדונים במושב אבל מועדון מסוג זה מוקם פה בפעם הראשונה ועוד בהתנדבות מלאה של כוחות מקומיים. שמתם לב שלא הזכרתי שמות בכלל, של הוגי הרעיון, של פעילים בולטים, של מי עשה מה, של מי הרעיון של מנורות בתוך צנצנות חלב של מכון חליבה, הדלפק המרשים, המרפסת המגודרת עץ, העיצוב הפנימי ועוד כל מיני פריטים.

לא הזכרתי כי אני באמת בתום לב אמיתי לא יודע. אני יודע שהרשימה ארוכה ויש שתרמו יותר ויש שתרמו פחות, ויש כמוני שלא תרמו בכלל. אולי צריך לעשות  כתבה מיוחדת על האנשים שמאחורי לציין את כולם את תרומתו של כל אחד ולקוות שאיש לא יתפספס ואיש לא יקופח.

שם במועדון אמר לי פעיל "כל איש תורם במה שבחר לתרום ,ובמה שיכול ואוהב לתרום".

אני בחרתי לתרום מילים כי לכל אלה שעשו ואלה שיבואו וימלאו את המקום בחיים חדשים מגיע לאמר תודה וכל הכבוד.

                                                                           

                                                                                                                 רועי יעקובי

------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
כמה כסף עולה למות בעיתון?

אני אחיטוב גולן מותיקי באר-טוביה (נראה לי מוזר שאני מכליל את עצמי כותיק). לא יכול לעבור לסדר היום בלי להגיב להחלטה של הועד המוניציפלי שלא לפרסם מודעות אבל בעתון בשם מושב באר-טוביה.

כחבר מושב מלידה אני יכול לציין ללא בושה ובלי להתנשא שבנינו מושב לתפארת. בנינו מושב שעד לא מזמן רובינו עסקנו בחקלאות, התפרנסנו והיינו שותפים ליצירה משותפת. מושבנו התפתח בכיוונים שונים אך היה משהו שאיחד את כולנו לטוב ולרע . (כמובן שאין 100% בהרגשה זו אבל הרוב הרגיש כך).

אני מבין ששיקולי הועד בקבלת החלטה זו היו שיקולים כלכליים.

נכון שבעתיד הקרוב מושבנו יכפיל את מספר תושביו, ומטבע הדברים יעלה שיעור התמותה בקהילתנו.

אך יש לזכור שני דברים שהם העיקר:

א.   רוב המתיישבים החדשים הם אנשים צעירים ואני מאחל להם חיים ארוכים וטובים

ב.    כפי שציינתי בראשית דברי, אנחנו הותיקים שגם לנו אני מאחל חיים ארוכים וטובים, לא יכולים לקבל החלטה שתמנע מאיתנו להשתתף בפומבי באבלה של משפחה שהייתה שותפה ליצירה והלכה עמנו לאורך כל הדרך.

לא מכבר הלכו מעמנו שניים שהיו מאושיות החברה המקומית. חיים אבניאל ז"ל וטוני עמיר ז"ל ומודעות האבל היו מטעם המשפחה בלבד בלי השתתפות שלנו כְּחֶבְרַת באר-טוביה.

אני מבקש מהועד המוניציפאלי לחזור בו מהחלטה זו.

                                                                                       בברכה

                                                                                          אחיטוב גולן.

 ---------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

אחרי מותה של אחותי חווה, מצאו ילדיה "אוצר" של מכתבים, שאספה במשך שנים.

ביניהם, מכתבה של אחותי הגדולה שושנה, שנכתב ב- 3 בדצמבר 1947, ובו היא מספרת לחווה על האירועים במושב בליל כ"ט בנובמבר ואחריו.

                                                              בת עמי עמיר

לחוה שלום!

הפעם את באמת צודקת בכעסך עלינו ולכן אשתדל לכפר על זאת בזה שאמסר לך פרטים מלאים ממש על הימים האחרונים.

ואתחיל ביום השישי שלפני המדינה היהודית.

חלק מהחברה ישבו אצלנו ליד הרדיו וחכו לתוצאות במתיחות רבה. והנה ברבע לפני שתים עשרה הודיע קול ירושלים שההצבעה נדחתה ל-24 שעות, ואז ספרו החברה בצחוק שהשוחט שלנו צדק הוא אמר שהמשיח לא בא ביום שישי אלא יבוא במוצאי שבת.

במוצאי שבת ישבנו אצל שרה, צחוקים במרפסת הקטנה שלה כדי לא להפריע בחדר לילדה, ושם ישבו כמה חברה ליד הרדיו ומסרו לנו את מצב העינינים מפעם לפעם עד שב11:1/2 כל כך התיאשנו שלא האמנו שבכלל יצביעו פעם והתפזרנו הביתה.

ואני כמו תמיד החלטתי לקרא קצת לפני השינה והנה ב12:1/2 אני שומעת צוחות ויללות, בתחילה חשבתי שאלה הם התנים שבמיוחד באותו ערב יללו. בכל אופן יצאתי החוצה והנה אני שומעת את קולו של מיכה לויט צועק בכל כוחותיו "כל האנשים לבית העם 33 נגד 13" וכך מקצה המושב ועד קצהו על אופנים ברמקול.    העירותי את כל הבית ולא הספקתי להסתובב והנה אבא ואמא כבר לבושים בדרך לבית העם. הערנו את כל הרחוב והלכנו גם אני וטוני. הגענו, ושם כבר שמח רוקדים הורה ליד בית העם לפידים בוערים על הגג העיקר שמח. לאט לאט התאסף כמעט כל הכפר ואז נכנסנו לבית העם. וכאן התחילה פרשה של נאומים כי פינשטין החליט שעד שהאוטו יחזור מהצרכניה עם המשקאות וכו... צריך לדבר ופשוט סחט נאומים, הזמין אחד לנאום ובינתיים בלשו עיניו בקהל אחרי קורבן אחר וכך עד שהכניסו את המשקאות עם הסנדויצים של לחם ונקניק שבזמן הנאומים הכינונו במשרד. בזמן הנאומים הציע מקנובצקי ואבא תמך בו, על תרומה למגבית הבטחון לעם והחליט שהכפר תורם 500 לירות והיתר תרומה חופשית אשר היתה בדרך כלל בין 5-10 לירות כל אחד: אפילו הסבא נתן 5 לא"י או יחזקאליה שינבוים למשל תרמה 10 לירות ותוספת לירה על כל בן שלה. כן שכחתי משהו ברמן הזקן ואשתו (הוריה של אשתו של חייקל) היו בין הראשונים שבאו לבית העם וגם אותו כבדו בנאום והיא הזקנה לא שכחה והביאה את יין הקידוש של שבת ובקשה שיברכו עליו לכבוד המדינה בבית העם ופינשטין חבש כובע וברך כנהוג.

בזמן הנאומים הזמין פינשטין את קרון לדבר הוא ניגש לשולחן ואמר "אני מצטער מאד אין לי כלום לכן לא אדבר" אחר כך רקדו עד 4:1/2 לפנות בוקר ואז רק חלק מהמבוגרים החליטו שבלילה כזה אין ישנים ובאו אלינו וישבו ליד כוס תה עד 6 בבוקר ואז הלכו לחלוב ואנחנו הלכנו ישר לחצר אבא ואמא לרפת ואני ללולים. גמרנו נכנסנו לשמע חדשות ובשמונה בערך הלכנו לישון וחשבנו לישון איזה שעות לפחות והנה ברבע לפני עשר צעקות ברחוב יצאנו מה יש, כלום לא קרה פוקסמן רק דורש שגם אנו נתלה דגל על השער. כמובן שתלינו את הדגל של טוני שנמצא בבית ויותר כבר לא ישנו כי בינתים הודיעו על תהלוכה  ב10 לכפר ורבורג.

צעדו כולם מכתה א' עד זקנים ואפילו הגן. נפגשנו עם אנשי כפר ורבורג ליד פרדס פרשקובסקי ושוב פרשה של נאומים ושתיה לחיים בינתיים הופיעו אנשים חשובים בטקסי וצלמו אותנו מכל הצדדים התברר שהם מהקק"ל ובזה בעצם נסתיים היום.

ועכשיו עוד קצת חדשות שלאחר המדינה היהודית. ביום רביעי בבקר מעירים אותי ומודיעים לי שעלי להיות במשך רבע שעה בבית העם למה ומדוע לא אמרו. התלבשתי ורצתי באתי לשם והנה אומרים לי נוסעים לגלאון להקים גדר שנהרסה כביכול. זה היה בשבע כמובן שלאוטו ולליווי חיכינו למעלה משעה. אחרי שמונה יצאנו באוטו משא כשאחרינו טנדר עם נוטרים. בפלוג'ה שליד גת קבלנו קצת אבנים אך למזלנו פגעו בברזנט ולא בנו.

הגענו לגת שם קבלנו תגבורת של עשרה אנשים לעבודה. הגענו לגלאון בעשר בערך והנה לא דובים ולא יער כל גדר לא נהרסה וכל התקפה לא היתה פשוט מאד צריך להעביר גדר אחת ממקום אחד לשני וזה הכל. עבדנו כל היום או כמו שרבים אמרו התבטלנו. ובערב חזרנו אך עם משמר כפול. טנדר לפנינו וטנדר אחרינו עד נגבה ומשם אחד חזר ואחד המשיך אתנו. הגענו כבר עם חשכה וכבר דאגו לנו "לגבורי המולדת". ועכשיו עוד קצת חדשות ואסיים כי כבר די נייר לכלכלתי.

למרים ויריב נולדה בת ושמה בישראל דרורה. ואשר לאליק בודאי נודע לך כבר מהעתון מה קרה לו בקצור אוטו צבאי פגע בו ויש לו כפי הנראה שבר בזרוע די הגון, חוץ מזה כל היד יצאה ממקומה ואלה כאבים די חזקים אך אומרים שהוא החזיק את עצמו יוצא מהכלל ישב בחוץ על יד סודביצר (שם זה קרה) עד שהאמבולנס בא והתלוצץ עם החברה ושלח את מוטי שיביא לו את הצלמניה כדי שיוכל לצלם את האחיות בביה"ח.

באותה הזדמנות נסעה כבר דינה לרחובות לבית החולים.

וזה בעצם הכל יותר אין מה לקשקש כי בעצם זה לא מכתב אלא מסירת הדברים כמו שהיו וזהו מה שאת רצית לדעת.

כן כדי לגרות את תאבונך אני יכולה להודיע לך שכבר היום אכלנו לביבות.

ובזה אסיים והפעם אני מקוה לא תהיינה לך טענות על אי כתיבה אלא על כתיבה יתרה.

                                                                      שלום ובלי להתראות לעת עתה

                                                                                                             שושנה

כן אמא וטוני מוסרות שלום

ומסתפקות בזה שאני ואבא כתבנו.

יום שכולו טוב

הננו נמצאים בתחילתו של אביב שבא אחרי חורף גשום. השדות מוריקים ויבולי ברכה צפויים לנו לקראת עונת קציר התחמיץ. הימים מתארכים ומתחממים, וי"א חגנו "הלאומי" נראה באופק הקרוב ביותר.

בזמנו חגגנו חג זה בהדר ופאר, ולא שינה שום גורם ארצי, לאומי, מלחמתי, וחגגנו חג זה ממש באדיקות דתית, כל שנה ויהי מה.

נשותינו וילדינו נסעו לרחובות, עיר המחוז, להצטייד בבגדים חדשים, ובאותו ערב ממש הייתה בנוסף לתוכן התרבותי והגסטרונומי תצוגת אופנה מאופקת שרובינו התהדרנו בלבוש חדש.

תאריך עלייתנו על הקרקע לא מקרי הוא, מאחר וחלק לא מבוטל מראשוני המתיישבים היו גליליים שחוו על בשרם את קרב תל חי שהתחולל 10 שנים לפני כן. תאריך זה סימל את חידוש ההתיישבות בארץ, כשנה אחרי נפילת המושבה הישנה, בנוסף לחידוש המושב על חורבות המושבה נוסד המושב בנקודה הדרומית ביותר בארץ.

בזמנו סמוך לתאריך זה, ערכו מסע המוני לתל חי שבו השתתפו ילדים רבים מישובים שונים בארץ ובסופו של מסע זה נערך טקס רב רושם.

בשבת שעברה השתתפנו הורים וילדים בני המצווה במסע רכוב לתל חי כאשר מספר משימות חינוכיות שקשורות בתל חי ובאנשינו שובצו לאורך הדרך. מטרת המסע הייתה, להוביל את בני ובנות המצווה בעקבות אגודת השומר. תחנתנו הראשונה הייתה שייח אברק או גבעת זייד בעברית, ליד הפסל המרשים שהשומר משקיף אלי מרחב. שם פגשנו את חברו הטוב של יואב צור, אשר שמו (לא גולדמן) והוא סיפר בצורה מרתקת את קורותיו של אלכסנדר זייד והסביר לנו על כל מרחב השמירה שהיה באחריותו. הילדים הפגינו בקיאות רבה והשתתפותם הייתה ערה. אני בתור נספח הבנתי שהייתה הכנה טובה למסע, והחומר הופנם היטב.

משם יצאנו מרוצים ושבעים לעבר תל חי – כפר גלעדי שם ביקרנו בבית השומר, שמענו הסברים מהמדריכה זהר שהסבירה בצורה קלה וברורה את מהות אגודת השומר והקשיים הנוראיים שעמדו בפניהם. ביקרנו בסליק המפורסם בכפר גלעדי, בנוסף להסבריו של איש המקום, שי מלמוד, עמי גלעדי משלנו, סיפר אודות אביו מאותה תקופה שגם נמנה על אנשי השומר. ביקרנו בבית הקברות ועקבנו אחרי אלו שהכרנו.

לסיכום, חייב אני לציין, את יוזמתם הברוכה של הורי הילדים, שבחרו נושא כה חשוב שנמשך לצערנו למעלה ממאה שנה בטרם הגענו אל השלווה.

אציין באופן מיוחד את חברינו רב הפעלים יואב צור, שמוביל מזה כמה שנים את בני המצווה. יואב- תחזקנה ידיך והמשך בפועלך המבורך.

                                                                                                אחיטוב גולן.

 

כלבים

בבוקר שישי שעבר רכבתי על אופניים עם הילדים שלי בצד הכביש הראשי לכיוון הגנים והצרכנייה. הקטן ישב על כסא תינוק באופניים שלי, "הגדול" רכב אחרי. ליד הבריכה קפץ לעברנו כלב בנביחות רמות, במהירות ובהפתעה. בני נבהל ואיבד שיווי משקל. במזל זה לא נגמר מתחת לגלגלים של רכב שעבר בסמוך.

חוץ מהכלב שקפץ עלינו היו שם עוד שני כלבים שנבחו.

אני מאד מבקשת מבעלי הכלבים לדאוג שישארו בחצרות הבתים. אמנם הכלב שלכם "רק קופץ" או "רק נובח" על מי שעובר במדרכה, אבל עבור מי שמהצד השני - זה מפחיד ומלחיץ, בוודאי כשמדובר בילדים. בפעם הבאה זה עלול להיגמר באסון.

בנוסף, פנינו לבעלי הכלבים. הראשון הבטיח שיטפל בכך. השני, שהכלב שלו הוא שקפץ עלינו, הגיב בזלזול, בהתנשאות ובשפה בוטה שלדעתי לא ראויה לשיח בין שכנים (ובכלל). חבל. הבסיס לחיי קהילה משותפים הם כבוד הדדי והתחשבות.

 

                                                                                                        גל גולדמן

בנימה הומוריסטית

"קטע תכתובת ווצאפ שניתפסה על ידי המשטרה"

באר טוביה וואלה מושב טוב, גם כן אנשים מאד טובים. מושב מאד יפה, גם המכוניות יפות גם כן העגלים מאד יפים. אנשים טובים עובדים קשה כל היום, בלילה עייפים, ישנים טוב גם כן לא מרגישים שלוקחים להם המפתחות של האוטו והארנק מתחת לכר.

אנשים עובדים קשה עייפים אין להם כח להפעיל בלילה את האזעקה. ודוקא יש להם אזעקה משוכללת אבל גם כן נחה בלילה. ואנחנו לא עייפים אנחנו עבודה שלנו לבא בלילה. אנחנו מנסים נכנסים דרך החלון אם מצפצף אז אנחנו עוברים לבית הבא. כמו שקוראים לזה בצבא "נוהל שכן".

                                                                                                         רשם: ניצן חנין

מה נשמע?

וותיקי הישוב זוכרים שהיה מדור בדף לחבר שנקרא "מה נשמע" באופן ספונטני ומבלי שהתבקשתי חדשתי את המדור באופן חד פעמי.

מאחר והדף לחבר הוא לא" פייסבוק" לעולם לא אדע כמה "לייקים" אקבל. כנראה צריך להנמיך צפיות ולא לצפות לתגובות.

 

סגירת מעגל או מיתוס קצר איך שתרצו

 

אמא שלי מעולם לא חזרה לארגנטינה ארץ הולדתה. עלתה ארצה בגיל 17 ומאז היא אסירת ציון (להוציא גיחה קצרה להולנד).

השבוע בקשתי ממנה זיכרון ילדות  מארגנטינה.

היא יחד עם עוד חברה הלכו להצגה ביידיש. בגמר ההצגה הם  נעמדו ביציאה מהאולם, החזיקו ביד קופסאות של "קרן הקיימת לישראל" להתרים את אנשי הקהילה.

שוטרים שעברו במקום  ניסו להבין את פשר העניין. ילדים שמקבצים נדבות. לא עזרו ההסברים שמטרת האיסוף היא למען קנית אדמות בישראל. "כאן בארגנטינה יש אדמות כמה שרוצים ולמה לקנות אדמה בכסף."

אמי וחברתה נלקחו לתחנת המשטרה. ההורים המודאגים,יצאו לחפש את אימי ושבאו למשטרה שיעזרו בחיפושים גילו את אימי ואת החברה. והסוף כמובן סוף טוב.

מה קשור סיפור ילדות של אימי לשעה והמקום.

אם כן לפני כחודש נערכה אסיפה במושב. יחסית הגיעו הרבה חברים כי על הפרק היה נושא הסכם עם המנהל על אדמות באר טוביה, או המשך החלום חוזה קרן הקיימת.

לפני 12 שנה "מכרו לנו חלום". עורכי דין מכובדים הצליחו לשכנע אותנו, תמורת כסף גדול, את זכיותינו על אדמותינו. ולמה כדאי לנו לחתור לחידוש חוזה קרן הקיימת.

אז מאז לא זרמו הרבה מים בירדן  (אבל קמו מספר  מתקני התפלה). מה  שאולי היה נכון בשנת 2004 (יגידו המצדדים) כבר לא נכון בשנת 2016.

ההנהלה הנוכחית (גילוי נאות, אני חבר בה), הגיעה למסקנה שיש לחתור להסכם טוב עם המנהל ולזנוח את שביל קרן הקיימת.

בדרך כלל מיתוסים חיים הרבה יותר שנים, בגלל אורכם שוכחים את התחלתם. במקרה שלנו המיתוס קצר (יחסית) ורק הצלחנו למזער נזקים.

מהסיפור הזה אני מגיע לכמה מסקנות:

עורכי דין הם בעלי עניין. עובדה בהסכם עם באר טוביה חלק גדול מההסכם לא מתייחס למשימה שהוטלה עליהם ((חידוש וכיבוד זכיות היסטוריות) אלא איך יובטח כספם בכל רגע נתון .

והם  מפרשים את המילה "הצלחה" קבלנו את כל הכסף. אנחנו מפרשים את המילה קבלנו הסכם טוב על אדמות אותם אנחנו מעבדים מאז 1930.

אני מניח שאם היו מחלקים את הסכום הכסף שהם קבלו, לשעות ולעמודים שנכתבו היינו מקבלים שכר גבוהה מאד לשעה או לעמוד.

אבל אנחנו עם הפנים קדימה.

רוב הדוברים חשבו שהצעד של ההנהלה נכון, ותמכו בו.

בהצבעה על הצעת ההנהלה באופן לא מפתיע לא נרשם אף מתנגד.

למה חשובה הערה זו, כי יש  מצב שאולי בעוד 12 שנה תיערך אסיפה כללית  בנושא האדמות וישאלו איך החלטנו על צעד כזה טיפשי לפני 12 שנה ובטח יקום משהו ויודיע שהוא ראה את נולד והתנגד.

אז נלך לדף לחבר מספר  3755 ונוכח שאסור לשכתב את ההיסטוריה.

אמא שלי אגב למרות שאספה כסף לקניית האדמות במדינת ישראל מסכימה שקרקע זו היא אדמת הלאום אבל בכל זאת יש לדאוג לנושא היציבות, כמו במתווה הגז.

 

מבית הבנים לבית העם

חודש אחרי  אותה אסיפה בא הרבה קהל לבית העם. הקהל הגיע לא רק מהמושב אלא גם מהישובים בסביבה. כי גם אם תל אביב לא רחוקה, וגם אם נורית גלרון שרה על אנשים בתל אביב ,אז עדיין נחמד שהתרבות של "שישי באר טוביאני" מאפשרת לנו תרבות ברמה גבוהה  במרחק 5 דקות הליכה.

נחמד " הפונץ' " בכניסה, הקפה בצד ימין ושורת עוגות הבית (בטעמים מצוינים) בצד שמאל.

אנשים באו לראות את נורית גלרון אבל גם באו לראות ,להיראות, להיפגש ולשוחח. הפלפונים שמשו רק בתור מצלמות בהמשך הערב .

נדמה לי שיש קונצנזוס מקיר לקיר על הצלחת הערב.

בית העם החדש והישן זכה לרגעי עדנה.

בנוסף לכך היושן במרומים (ארץ נהדרת) ,זיכה אותנו במיזוג חינם אין כסף. (עדיין אני בדעה לא לסמוך על אבינו שבשמים שיענה לתפילותינו. עובדה גם בבית כנסת שם יש לו דיור קבע הוא לא מוותר על מזגן).

הקהל הרב כ-400 איש, זכה למופע איכותי (המספר נתמך בבדיקה עם יעל רחמילביץ)

כיאה למושב שלא דבק בו רבב,  אפס כרטיסי מתנה למקורבים של ..חברים של .. לפנסיונרים של ועדת תרבות.

"אנחנו על המפה ונשאר על המפה"

ביום חמישי לפני שבועיים קבלנו חשיפה לאומית. אם עד עכשיו כולם זיהו את באר טוביה עם  חלב ופרות  אז כעת אנחנו מחוברים לעיר אשדוד ולקבוצת הכדורסל מכבי אשדוד.

התמלאתי גאווה מקומית  שראיתי 4  שחומי עור ואחד לבן  בהיכל יד אליהו /נוקיה /מבטחים  ובעתיד אולי היכל תנובה.

על חולצות השחקנים בגדול ניתן היה לראות את הכיתוב אשדוד /באר טוביה המועצה המאמצת.

למטה כיתוב של הטלוזיה אשדוד /באר טוביה.

נכון שהתוצאה לא הייתה מחמיאה אבל אנחנו בכל זאת בגמר על גביע המדינה.

מה שבכל זאת הפריע לי כל מהלך השידור, זה לא המשחק הלא טוב, של קבוצותינו החדשה. הפריע לי שהפרשנים כל הזמן אמרו אשדוד מכבי אשדוד, שחקני מאשדוד, מאמן אשדוד ולא הזכירו את  המשך השם שהוא מקור גאוותינו .

הפרשנים לא הפנימו שכמו שיש  בכדורסל גלבוע /גליל, כמו בכדור עף מטה אשר /עכו, כך גם קיימת אשדוד/באר טוביה. נדמה לי שמשהו במועצה צריך להתלונן בטלוויזיה על קיפוח.

חברים התקשרו אלי במהלך המשחק  ושאלו אותי ממתי לבאר טוביה קבוצת כדורסל. הדבר האחרון שהם זוכרים זה את קבוצת הכדורגל בליגה ד .

אני עניתי רק בציטוט מפורסם מהתחום בו אנחנו עוסקים "אנחנו על המפה ונשאר על המפה".

 

 

באותו שבוע נתקלתי בשני אירועים שונים  שמעידים על שאנחנו בכיוון הנכון.

בצרכניה גליתי על גבי לוח המודעות  מודעה בזו הלשון להשכרה במושב אורות על יד באר טוביה צא ולמד מי ליד מי, ומי מפורסם יותר ומי פחות .

ועוד לא די בכך באותו שבוע אני חוזר למושב בשעות אחר הצהרים וליד הכניסה האחורית ממתינות שלש מוניות אחת אחרי השנייה. לא התאפקתי ונעצרתי להגיד להם שמונית במושב זה חזיון נדיר ואם אתה רוצה מונית  זה בטח לא זמין וכאן שלש בבת אחת, כמו מחזה תעתועים.

אחד הנהגים הסביר לי שעם אתה רואה מקבץ של מוניות יחד והנהגים מדברים זה בדרך כלל סימן לא טוב סימן שאין עבודה. במקרה הזה הם חיכו פשוט לחברה  מהאבטחה  שבאו למטווח ביער עזריקם.

 

מיער עצים ליער מנופים

בצד אחד של  הכיכר מונחת  הבאר של מועצה אזורית באר טוביה בצד השני שלט פרסום גדול של העיר קריית מלאכי באמצע עץ נוי גדול שבימות הקיץ הלוהטים  ובשבתות חמימות של חורף ניתן לראות את בני העדה האתיופית יושבים בצילו.

כיכר גדולה שהיא גם מפגש גבולות ביו העיר למועצה. שאתה מגיע מכיוון מערב למזרח"WAZE",  אומר לך "צא ביציאה השנייה". אז מתגלה נוף מדהים. יער של מנופים . ספרתי לא פחות מ12 מנופים כולם מנופים פעילים. אחד אפילו  מאיר את צלליתו בלילה, בשלל מנורות.

אי אפשר לא להתרשם מתנופת הבנייה שפוקדת את העיר הקרובה אלינו.

לחשוב שעוד שנתיים שלש, הכביש שאנחנו שנים יוצאים דרכו, לכיוון ירושלים או באר שבע ולפעמים לתל אביב יהיה כביש פנימי, ואולי כביש בכלל סגור לנסיעה בשבת.

גם במושבינו יש תנופת בנייה שמעולם לא הייתה כמותה. ההרחבה בזמן קצר קורמת עור וגידים ובתים.אנחנו גאים כמובן בהרחבה ובכמות התושבים שמצטרפים אלינו. אבל חברים קצת פרופורציות.

תסתכלו טוב מהכיכר על שם יגאל הורביץ לכיוון מזרח. רב קומות אחד (פחות ממנוף אחד) זהה לכל כמות המשפחות שמצטרפות אלינו.

שבת שלום  (נכנסת ב17:07 ראה לוח מודעות ליד הכיכר).

                                                                                                              רועי יעקובי

החמור והגזר בלבוש חדש

 

כולנו מכירים את הקריקטורה  של החמור הסוחב עגלה, כשהעגלון מחזיק בידו  מקל ארוך שממנו משתלשל גזר ממש לפני אף החמור, וזה ברצותו להגיע לגזר סוחב את העגלה אחריו. השעשוע נעלם כשמבינים  שהחמור זה אנחנו העגלון  הוא עורכי הדין שבעזרת הגזר שהוא כל מיני חלומות באספמיה על זכויותינו בקרקע ובזכותנו לבעלות עליה , שואבים פעם אחר פעם מיליוני שקלים מכיסי החמור.

בקצרה אזכיר נשכחות   (לא כולן ידועות לי) בי"א באדר  1930, הוקם מושב באר טוביה  על משבצת המושבה שקדמה לה וחרבה בפרעות 1929. האדמה  שהייתה בבעלות קק"ל, הוחכרה למתיישבים במספר גלים של חוזי חכירה,  ע"י הקק"ל  שאינה מוכרת אדמות השייכות לעם היהודי, אלא מחכירה אותן ליהודים  בלבד לעבוד ופיתוח התיישבות ציונית  בא"י. המתיישבים  גם הם בחרו בצורת התיישבות  של מושב עובדים שבין חמשת עקרונותיו היו קרקע לאומית, ואף התגאו שאחד ההבדלים בינם לבין המושבות שהוקמו היה בבעלות על הקרקע, שהיה תנאי הכרחי במושבה, ופסול המושב.  המשבצת עברה מספר גלגולים, והתייצבה  בגבולותיה הנוכחיים בשנות החמישים לאחר שהוספו לה כ2000 דונם מאדמות הכפרים הערביים שנעזבו, והוקצתה אדמה למושב אורות. מאז ועד 1985  תום מועד 49 שנות החכירה הראשונה  ומימוש האופציה להארכת המועד לעוד49 שנה, השדות עובדו , נטעו ונעקרו,החליפו ידיים וחזרו  והחליפו, ואיני זוכר דיבורים על בעלות או זכויות. לקראת 1985  הציע עו"ד האגודה דאז  יעקב ראובני,שבמקום לחדש את החוזה שלדעתו אינו מתאים יותר לתקופה, לחתום על ביטול החוזה ובמקביל לחתום על חוזה עם המינהל המייצג את קק"ל, על חוזה מתאים יותר בין האגודה למינהל ובין האגודה לחברים.  ב20/06/89 חתמו כל בעלי המשקים (למעט שייקה גלעד) על ביטול  שטר חוזה השכירות, שאר המהלכים לא בוצעו.   בתחילת שנות  .

האלפיים, התעוררה תנועה לעיגון זכויותינו בקרקע, וזאת התקופה ש נרתמנו לעגלה והתחלנו לרוץ אחרי הגזר, כשהעגלונים מבטיחים לנו שתמורת הכסף שנשלם לא רק גזר אלא שאר ירקות יהיו מנת חלקנו. עברו   למעלה מעשר שנים תום תקופת החכירה השנייה כבר קרב, והחמור והגזר באותו מקום.

לסיכום : ברצוני להעלות מספר נקודות

1.    מסמך ראובני מקורו בדרישת המינהל  אשר במסמך הוא  הגוף המייצג את הקק'ל  שיצאה מהתמונה ומתהליך ההתקשרות עם החקלאים במושבים.

2.    הרבה כסף הלך לכיסם של עורכי הדין  ולאחר למעלה מעשר שנים  קיבלנו טבלת השוואה המוכיחה שאין אפילו נקודת זכות אחת  להסדר עם קק'ל  שלמעשה אינה פעילה ישירה בתחום אלא נתנה מנדט למינהל לכל הסדר קרקעות  אשר  יאפשר מימוש אפשרויות פיתוח עסקי ובינוי למגורים

נראה לי שהגיע הזמן להפסיק  להאמין לשטויות שסיפרנו  לעצמנו, לחשב מסלול מחדש ולאפשר להנהלה הנוכחית,(אשר חלק מחבריה מלוה את הנושא למעלה מעשור) ,לחתום על החוזה הנוכחי, אשר לי ( כאחד הבודדים עוד מחזיק מהתפיסות הראשוניות  של האדמה ושימושיה), נראה לי כאפשרות הטובה ביותר לצאת מהפלונטר.

                                                                                                  אילן גולדמן

ועוד בנושא ביטחון וגנבות

ליואב צור גנבו השבוע שישה עגלים קטנים יום אחר יום שנים כל פעם.  את השניים האחרונים הוא הצליח להציל

ולהלן הסיפור:

עדכון ספרותי ארוך עם שילוב פיסקאות מילקוט הכזבים ואלף לילה ולילה.
נגמרת המלטת תאומות 7 בערב מחליט לעשות סיבוב במלונות (לא סביר שיקרה משהו אחרי יומים של גנבות - 4 עגלים)
סיבוב ושוב הפתעה לא מאמין חסרים עוד 2 עגלים.
טס עם הטנדר לכוון הכביש העוקף עובר לרגלי והנה בתעלה ליד הכביש שוכבים כפותים 2 העגלים. מבסוטים -הבעל בית הגיע.
מעדכן את המשטרה מבקש מהם להמתין ליד הככר בעזריקם והכיכר בקרית מלאכי כך שאם יבואו לאסוף את העגלים יהיה מי שיחסום!
יושב בתעלה עם העגלים אקדח שלוף וממתין.
אחרי 10 דקות מחליט שאין טעם לירות ובטח הגנבים לא יגיעו!
מכניס את האקדח לנרתיק לא מספיק להגיד ג'ק רובינסון  ולידי (3 מטר) עוצר בחריקה
רכב לבן הוא בשוק, והנוסע ליד הנהג צורח סע סע סע ואני צועק עצור עצור ( הם מאד התרשמו)
לאחר ביקור כל כוחות המשטרה המעורבים העמסנו את העגלים ( כבדים 80 קג)
איך סחבו אותם 300 מטר השד יודע.
אז תיזהרו שם בחוץ .

                                           יואב צור

"לי זה לא יקרה" ולמה צריך שיהיה אכפת לכולנו ?

אחד ההשערות מלבד חוסר ידיעה / מודעות ואכפתיות

שכל אחד הולך לישון בלילה שמח וטוב לבב

היא הידיעה הנדושה והעתיקה "לי זה לא יקרה" - באמת ?

שבוע שעבר בדף לחבר כתבתי שאנחנו יודעים שסטטיסטית

לא ירחק היום שבו בעל בית שיכול להיות כל אחד מאתנו,

בן משפחה או שכן קרוב יפגוש את הגנב בביתו מאיים על ילדיו

ואז עלול להתרחש אירוע - שכולנו נצטער עליו.........

באותו הערב לפני הדפסת הדף לחבר זה קרה באחד ממושבי

מועצה אזורית באר טוביה, גנב פרץ בלילה לבית ובעל הבית נאבק עימו

כעבור יומיים הוא צולם כשהוא חוזר לאותו הבית הפעם עם סכין,

רק הפעם ברח כשהבין שדיירי הבית התעוררו.

במשך כל השבוע היו פריצות לבתים וגניבות מחקלאים ברחבי המועצה

וכמובן לא דילגו על מושב באר טוביה שיצר לא מעט כותרות.

אז נכון זה לא יקרה לכולנו, אבל זה יכול לקרות לרבים מאיתנו,

המצב בו גנב שפל מפתיע את הילדים ויושבי הבית, מה תעשו ?

ומה אם הוא חמוש בסכין "ליתר ביטחון" ?

החמושים אולי יירו בו, האחרים יאבקו עימו, מה יהיו ההשלכות של האירוע ?

פחות משנה איך הגנב יצא מהאירוע חשוב יותר איך תצאו אתם מהאירוע ?

בחקירות, משפטים, פיצויים או חלילה פצועים, בשאיפה כמובן שכל בני המשפחה בריאים ושלמים !

חברי מושב באר טוביה היקרים,

הדרך היחידה למנוע את המצבים האלו שקרו כבר פעמים רבות בבתים רבים,

היא בהרתעה !!! ותיקי המושב מכירים את הסיפורים

מדוע לא הגיעו לבאר טוביה גנבים שנים רבות, קרו מקרים והייתה הרתעה !!!

נכון, יש דרכים רבות לפתרון / מענה, אולם כולן קשורות בתקציבים שכרגע  לא קיימים.

כרגע לנוכח כלל הנסיבות, הדרך היחידה ליצור הרתעה קולקטיבית  - היא בשמירה !

שמירה מרתיעה של כלל תושבי המושב, שמירה כזו ניתן להקים

רק עם הבנה שהתנדבות לשמירה במושב בתקופה כזו היא חשובה מאוד.

שמירה שנראית למרחוק, שמרתיעה ומסיירת בכל חלקי המושב עם שני רכבים

מאירים ומוארים בצ'קלאקות וכל מה שנדרש לצורך כך הרתעה.

הגנבים מחפשים איפה פשוט באופן יחסי לגנוב ולשם הם הולכים,

כשנפריע לגנבים לבצע הם מלאכתם בקלות והם יבינו שבבאר טוביה

התושבים ערים בלילה ושומרים אחד על השני, הם פשוט יפנו למושבים סמוכים

ששם עדיין ישנים וכן זה עבד גם השבוע – הם מפחדים להיתפס,

כשיואב צור חיכה להם השבוע בתעלה ליד העוקף והם ראו אותו וברחו כל עוד רוחם בם !

 

אז אנחנו קוראים לכל תושבי באר טוביה חדשים וישנים, צעירים ומבוגרים ומבקשים :

מכל תושב במושב באר טוביה שיכול פיזית לשמור ומלאו לו 18, להתקשר עוד היום לצלילה

למס' טלפון 08-858-1005/4 ולהודיע לה שהוא / היא מתנדב/ת לשמור.

למה ? כי אכפת גם לכם מהקהילה שאתם חיים בה וערבות הדדית ונתינה לזולת אינם זרים לכם,

שמירה של חצי לילה אחת לחודש לא תשבור אתכם,

אנחנו מאמינים שכשכולם ישמרו הנוכחות והנראות במושב יעשו את שלהם,

ייצרו הרתעה שהגנבים שינסו פשוט יבינו שעדיף לנסות במושבים השכנים ששם עדיין ישנים.

כל תושב באר טוביה שמעוניין לקבל פרטים על השמירה מוזמן להתקשר לתומר זולר שישמח לעזרה ורוח התנדבות בנייד – 050-6532482.

כי "באר טוביה זה הבית שלי" זה לא רק סטיקר שמדביקים בגאווה על הרכב......

                                                                                                 יניב טל

כלבים בלילות

ההגדרה של חיים במושב כוללת כלבים המסתובבים חופשי. כך אמרו לי.

אז במהלך היום אולי זה לגיטימי שכלבים יתפרצו לכביש ועל מכוניות, יקפצו על ילדים שרוכבים על אופניים, יכנסו לחצרות ויעשו שם את צרכיהם... אולי....

אבל לפחות בלילה קיימת הציפיה שתהיה התחשבות בשאר הקהילה של המושב.

שבעלי הכלבים ייקחו אחריות על הכלבים שבחרו לגדל ולא ישחררו אותם בלילה, בשעות בהן שאר התושבים רוצים לישון ולא להתעורר מנביחות של כלבים משוטטים ברחוב הלוך וחזור.

שלא תבינו לא נכון, יש רבים שמתחשבים, שאכפת להם משאר האנשים שחיים במושב, אבל הבודדים האלו פוגמים באווירת הקהילה.

הגזמתי? קחו בחשבון חודשים על חודשים של לילות בהם נביחות מתחת לחלון מעירים אתכם, ואז תבינו טוב יותר מאין מגיעה הבקשה ה"מוזרה" הזו.

בברכת לילות שקטים, שבת שלום.

 ארבע הערות על המצב

בטחון הציבור והרכוש

זוכרים את הימים שבדלת לא היה מפתח, שדלת רשת הפרידה בין בית לחוץ בימי הקיץ, שמפתח ההנעה נשאר בטרקטור וברכב גם בלילות. אז כל זה היסטוריה. אנחנו בקצה השני של סקלת הביטחון עם נטיה כלפי מטה.

פריצות לבתים גנבת רכוש, וסכנה להיתקלות אלימה עם פורצים זאת המציאות שלנו במושב.הבטחון האישי ניפגם מפלסי חרדה, בעיקר במשפחות עם ילדים, במגמת עליה. התנדבות הדור הצעיר לשמירה בלילות מעוררת כבוד והערכה, זה לא פשוט לשמור בלילה ולמחרת לעבוד מי במשק, בתעשייה ובמשרד. אופי השמירה ויעילותה מוטלת בספק מאחר ויעילות הגנבים, לא נעים להגיד, עולה על יעילות השמירה.

מציאות זאת המקיפה את כל האזור צריכה לחייב את הנהלת המועצה האזורית להתארגנות בהתאם, להקצות משאבי כח אדם וכספים כדי לענות על אתגרי המצב. כפי שזה נראה הנהלת המועצה עסוקה בדברים אחרים חלקם לפחות לשרת מעמדו הציבורי של העומד בראשה.

ולכן ועד המושב והנהלת האגודה חייבת לקחת יוזמות:

1.      להפעיל לחץ על הנהלת המועצה בדרך של לחץ ציבורי על נציגי כלל המושבים בהנהלת המועצה.

2.      לעודד בדרך של מכרז. התקנות של מערכות אזעקה בבתים ובמשקים עם קשר ישיר ובלעדי למוקד נייד של רכב ציבורי עם פרוזקטור שזמן תגובתו לכל אזעקה לא יעלה על 1-2 דקות. להערכתי תקציב לנושא זה הוא עדין במסגרת היכולת התקציביות של ישוב בסדר גודל של באר טוביה שמונה מעל 300 משפחות ועשרות משקים עם בעלי חיים ורכוש אחר גם אם לא כולם יתחברו למערכת. (מתקן האזעקה מהחשבון הפרטי, המוקד הרכב והסייר על חשבון כלל הציבור)

קשר הנהלה – ועד מקומי עם הציבור

מיד לאחר הבחירות האחרונות להנהלת האגודה הובטח לנו דיווח שוטף על החלטות ההנהלה ודרך ביצוען כולל דיונים עם רשויות ממשלתיות. לזיכרוני רק -2-3 דיווחים כתובים נמסרו לחברים ואת מיטב האינפורמציה יש ללקט ברחוב. לדוגמא: האספה אישרה תקציב של מאות אלפי שקלים למיפוי מחודש של חלקות א של המשקים עבודה שמתנהלת בימים אלו. שאלות:

1.      מה המוצר הסופי שהנהלת האגודה תקבל בסיום המיפוי

2.      איזה שימושים מיידים ותועלתיים יעשה במיפוי החדש

3.      איזה שימושים יכול כל חבר לעשות במיפוי חלקה א.

4.      איזה תועלת תצמח לכל משק מהמיפוי החדש במסלול רישום הבעלות על חלקה א

5.      איזה שימוש יהייה אפשר לעשות במיפוי זה למטרות בניה של בית 2,3 ע'פ החלטות חדשות של המינהל.

האמור לעיל זאת רק דוגמא אחת מנושאים בטיפול הועד והאגודה אשר יש להם ענין לכלל הציבור וזכותו לקבל אינפורמציה עדכנית ומוסמכת.

בניה בהרחבה

הקף הבניה בהרחבה נמצא בעיצומו ובתים חדשים נבנים בקצב הולך וגובר. בכל יום עובדים בשטח עשרות רבות של עובדים וקבלנים במקצועות שונים. באופן טבעי "הסדר והניקיון" לא מהטובים ביותר. האתר לא מנוהל ואין יד מפקחת על התנהלות הקבלנים בשטחים הציבוריים ואפילו בחלקות השכנים.

אני סבור שזאת חובה ציבורית של הועד או האגודה למנות מנהל אתר בשכר של מספר מצומצם שעות לשבוע כדי שיתריע בפני משיגי גבול. הכלים למימוש אכיפה זאת צריכה להיות בתוספת לחוזה לכל הסכם בין הקבלן למזמין. היוזמה חייבת לבוא מצד הדירים החדשים בשיתוף הועד והנהלת האגודה.

ועדת ביקורת

לועדות הביקורת במושב לא הייה אף פעם מעמד גבוה כמתבקש מההגדרה ומהאחריות. תקופה ארוכה שאין ועדת ביקורת פשוט מהסיבה שאיש לא התנדב לעמוד לבחירה לוועדה. ההיסטוריה מלמדת שהשפעתה של ועדת ביקורת על החלטות ההנהלות השונות הייתה מיזערית אם בכלל.

אפשר להניח כי אפשר היה לחסוך הרבה כספי ציבור ופעולות שגויות לו הייתה ועדת ביקורת זוכה לשיתוף פעולה מצד מנהלי האגודה מחד ויוזמה אפקטיבית מצד חברי הוועדה מאידך.

במצב הנוכחי שאין ועדת ביקורת אני ממליץ להנהלה לנקוט יוזמה למנות צוות שיאתר מועמדים ינהל איתם מסע שיכנוע ויביא להצבעת האספה צוות מומלץ ומוסכם. בסוגרים אפשר להוסיף כי גם האספות הכלליות איבדו תוחלתן מזה שנים וצריך להסכים על תהליך חלופי של קבלת החלטות. אבל זה לפעם אחרת.

                                                                                                      שייקה גלעד

הרצון הילדותי לנקום ולמה אכפת לי..... ?

התעוררתי בבוקר יחסית מאוחר לביה"ס, רק הפעם זה היה בצרחות ומהומה רבתי מחדר המדרגות.

למי שלא היה עירוני, יש כזה חדר ואצלנו הוא היה גדול ובגובה של 9 קומות בבניין בו גרתי.

בכל הקומות צעקות והיסטריה, בכי, כעס וקללות עתיקות ולא חדשניות ברוח התקופה.

"עשו לנו מכה" !!!

לאיש לא היה אכפת לפני "המכה", איש לא ראה ואיש לא שמע, חתיכת מכה !!!

התמזל מזלנו וגרנו בחזית הבניין, דיירי העורף המסכנים הם אלה שחטפו את המכה.

דיירי החזית היו אלו שלקח להם זמן להבין מה קרה בלילה הזה, שנחרט בזיכרון הקולקטיבי.

בעורף הבניין היו 18 דירות, במשך מס' שעות בלילה חוליה של חלאות אדם

ירדו בסנפלינג מהגג וחדרו ללא קושי לכל הדירות, ריססו עשרות מבוגרים וילדים

ולא בגלל שדאגו שיישנו שנת ישרים, אלא מפני שהם רצו שקט, שאף אחד לא יפריע להם

"לנקות את הדירות" ולא מלכלוך אלא מכל מה שבעל ערך ויימכר בשוק השחור.

בעודי מנסה להבין מה קרה כל כמה דקות היו מתעוררים דיירי דירה נוספת בצרחות

שלא ברור היה האם זה מהחומר שרוססו, או מההלם של מה שלא ראו יותר בביתם מבצרם.....

הדיירים האחרים שירדו מטה וראו דרך מרפסות העורף שכולם פרוצות,

והבינו "שהמכה" הייתה לאורך כל עורף הבניין. הם דפקו בחוזקה על הדירות שדייריהם טרם התעוררו,

הצעירים יותר לא התעוררו זה כלל גם את הילדים, עד שהגיעה המשטרה וחדרה לדירות דרך המרפסות הפתוחות והעירה אותם.
הייתי בן עשרה צעיר וזה היה עבורי אירוע ראשון בחיי שבתור ילד הרגשתי פגיעה מוחשית בביטחון האישי, ובוקר של אימה בבניין בו גרתי.

שכנים שכל בוקר מברכים אחד את השני לשלום ונראים כל כך רגועים ונחמדים

פתאום היו באובדן שליטה, צרחו, קיללו את הגנבים, חלקם נשבעו שינקמו, רצו להרוג,

אובדן עשתונות מוחלט, כאוס לא ברור, מי שהיה עדין ותרבותי ומי שהיה פחות, ככה מגיב הטבע האנושי

כשחודרים לו לפרטיות, נכנסים אליו למה שחשב שנחשב כמקום הבטוח ביותר עבור משפחתו - הבית ופגעו בילדיהם ובהם, ורוקנו להם את הבית מכל תכולה בעלת ערך.

הייתה מהומה, זה בוקר שנחרט לי היטב בזיכרון בתור ילד

דמיינתי לעצמי אינספור תרחישים מה היה קורה אם........

שבועות וחודשים עברו והבניין כולו געש ורעש חלק מחבריי הילדים בבניין נזקקו לטיפולים פסיכולוגיים,

נגנב כסף ורכוש רב אבל הפגיעה הקשה מכל הייתה העלבון האישי שבחדירה לפרטיות

וחוסר האונים המשווע שבכזו קלות, חלאות אדם זרים חודרים למבצרך / ביתך ויכלו לפגוע בפשטות מעוררת גיחוך ביקר מכל - הילדים ובכל אחד מבני משפחתו של כל דייר.

הגנבים מעולם לא נתפסו – כי לאף אחד לא היה אכפת גם אחרי המכה !

את התקשורת זה לא עניין, למשטרה זה היה עוד תיק שנסגר מ"חוסר עניין לציבור"

והנפגעים שגם נשדדו ? שישברו את הראש הם בטח כבר יסתדרו – כי לאף אחד לא אכפת !

30 שנה אחרי, אני גר בבאר טוביה כבר 10 שנים ומהיום הראשון שתומר הופיע אצלי בסלון וביקש ממני לעזור בשמירה, זו בכלל לא הייתה שאלה, כבר 10 שנים שאני מתנדב לשמור – כי אכפת לי !

אף פעם לא עניין אותי מי רשום ושומר, מי רשום ולא שומר, ומי לא רשום ולא שומר.

לי היה ברור שאני שומר כמו שצריך לשמור, כי זה המקום שבחרתי כביתי, לי ולמשפחתי !

לימים..... גדל לו המושב בתושבים חדשים רבים, בתקופת זמן קצרה באופן יחסי.

לצערנו אנחנו נמצאים כמעט בסוג של מתקפת גנבים, כזו שאני לא מכיר כמוה בעשור האחרון.

ופתאום הגיע רצף מוזר של מיילים "לא ינום ולא יישן שומר המושב" במרווח של שבועיים

התחלתי להתעניין ולסקור מעט אחורנית את רשימות השמירה, אותם אנשים שעד עכשיו התמידו ושמרו הלכו ופחתו עם השנים, ואלה ששומרים ? שימשיכו לשמור רק בגלל שאין מספיק אנשים "נצ'פר אותם וניתן להם עוד שמירות .

מה קורה פה לעזאזל, שאלתי את תומר ? בתקופה כזו של פריצות לבתים בכל האזור וגם במושב ?

"אין אנשים" אמר תומר ! איך אין ? כמות התושבים גדלה !?  "אין מתנדבים" חזר ואמר תומר.

אני מבקש שתעזרו לי לגייס עוד מתנדבים.
אז לא באתי לכתוב על אחווה ורעות וגם לא על ציונות ( חבל שלא אולי בעתיד, זה לכתבה אחרת ואת מי שבכל זאת זה מעניין מוזמנים לגגל בערך – "השומר החדש" ), אלא על ערבות הדדית, על מעט אכפתיות נטולת אינטרסים גם כשקשה, ערבות הדדית בקהילה שבחרו לגור אחד ליד השני, שהביחד יוצר כוח ומביא לכל כך הרבה אירועים משמחים ויוזמות מקסימות בחיי הקהילה, הביחד הזה צריך ויכול ליצור גם כוח הרתעה שלא נופל בחשיבותו מצוות פירוק והקמה, והכנת מטעמים למפגשים קהילתיים כאלה ואחרים. כוח הרתעה שירתיע את מי שמבקש לפגוע בביטחון האישי של כל אחד מתושבי הקהילה, ואני לא מתייחס פה לרכוש כי הוא מעניין - אבל פחות, זה קרה לי בעקיפין לפני 30 שנה ( נשאר חקוק בנשמה האירוע הטראומתי ) זה קרה לכל כך הרבה אנשים ואנחנו יודעים שסטטיסטית לא ירחק היום שבו בעל בית שיכול להיות כל אחד מאתנו, בן משפחה או שכן קרוב יפגוש את הגנב בביתו מאיים על ילדיו ואז עלול להתרחש אירוע - שכולנו נצטער עליו.........

אל תגידו נואש ואל תרימו ידיים, אל תחפשו סיבות למה לא, כי יש כאלה בלי סוף לכולם ולאף אחד אין סיבה טובה יותר מחברו לקהילה, הסיבות הללו לא תעזורנה לאף אחד מאתנו בשמירה על ביטחון ילדינו.

אני לא מאחל לאף אחד לחוות אירוע בו הוא חסר אונים ונתפס עם "התחתונים למטה".

בישיבת הביטחון שאליה הוזמנו כולם בדף לחבר, דובר על התקנה והפעלה של מערכות אזעקה משוכללות – בביתי מותקנת אחת כזאת, מאוד משוכללת וזה לא מונע ממני להתנדב לשמירה, כולם הבינו שצריך נוכחות ונראות במושב בכדי ליצור הרתעה, השילוב הנ"ל יכול להתקיים רק אם כל תושבי המושב מעל גיל 18 שיכולים פיזית לשמור וללא יוצא מן הכלל, יתנדבו לעשות זאת וישמרו באמת ובתמים מתוך אכפתיות וערבות הדדית לתושבי הקהילה לבית בו אנחנו חיים יחד.

אז אני מבצע את חלקי בהבטחה לתומר לגיוס מתנדבים, לא בגלל תומר (שעושה ימים ולילות למען כולנו) אלא בגלל שאכפת לי, ומבקש :

מכל תושב במושב באר טוביה שיכול פיזית לשמור ומלאו לו 18, בבקשה להתקשר עוד היום לצלילה למס' טלפון 08-858-1005/4 ולהודיע לה שהוא / היא מתנדב/ת לשמור.

למה ? כי אכפת גם לכם מהקהילה שאתם חיים בה וערבות הדדית ונתינה לזולת אינם זרים לכם, שמירה של חצי לילה אחת לחודש (ואם כמות המתנדבים תגדל אז גם המרחק בין שמירה לשמירה יגדל)
לא תשבור אתכם, אנחנו מאמינים שכשכולם ישמרו, הנוכחות והנראות במושב יעשו את שלהם, ייצרו הרתעה שהגנבים שינסו פשוט יבינו "שעדיף" לנסות במושבים השכנים ששם עדיין ישנים.

מהות השמירה, אורכה, נהלים ותורנות ייקבעו בהמשך כמובן בכפוף לרוח ההתנדבות והאכפתיות של דיירי המושב.

ולכל התושבים החדשים שמבקשים להצטרף לשמירה ולדעת יותר על מהות השמירה, תומר זולר ישמח לענות לכם בנייד שלו – 050-6532482.

נשמח לראות אתכם פעילים ותורמים, כי "באר טוביה זה הבית שלי" זה לא עוד סטיקר שמדביקים על הרכב... 

                                                                                               

                                                                                                              יניב טל  

  

יש פתרון לפריצות לבתים
התאור הדרמטי בכתבה של ניצן חנין על הפריצה לביתו ופריצות נוספות באזור, הרים אותי מהכסא ושכנע אותי להציע את הפתרון למגפה הזו, שבו אני נוקט כבר 12 שנים וזה עובד.
וראשית נראה לי שהפורצים לבתים משתכללים ונועזים יותר משנה לשנה, ואם לניצן גנבו את הפלאפון שליד האוזן, אז בעתיד יגנבו את האוזן שליד הפלאפון.
הפתרונות שמציע ניצן על נעילת הבית, אזעקה, כלב קשור וכו' הם חשובים, אך תועלתם מוגבלת.
אתם ודאי חושבים שהצעתי מקורה בטכנולוגיה חדשה ומהפכנית ש"כיפת ברזל" קטנה ופרימיטיבית לעומתה, ושאני מצפה לקבל עליה את פרס ישראל, ובכן לא. אז מהי השיטה: אני מחזיק בביתי - לא בחצר ולא קשור, כלב מזן פינצר (מהזנים הקטנים). זהו כלבלב חכם מאוד, ופחדן עוד יותר, וקל מאד לאלפו. שמו פסטוק. כאשר מי מבני הבית בא לביתי הוא מקבל אותו בכשכוש זנב, ואדם זר זוכה לצעקות עד לב השמים. אחת לשנה אני קונה לו קולר נגד פרעושים וקרציות והוא נקי לחלוטין. את צרכיו הוא עושה במקום קבוע בגינה, והוא נענה ומכיר כ - 100 מילים (כולל לך לעשות פיפי) בו לטייל בו לישון - ועוד ועוד.
כבר היה לפחות מקרה אחד שניסו לפרוץ לבית, והפורצים נרתעו מהנביחות, שאותם אי אפשר לא לשמוע, והם ברחו.
נ.ב. - הטכנולוגיה הזאת שנקראת "פינצר בע"מ" עובדת גם ביום וגם בלילה - אני ממליץ.

                                                                                                איה בצר

מה שמצאתי ולא ידעתי

בבוקר יום חמישי שעבר קיבלתי שיחת טלפון ממושבניקית מאורות. היא צעדה את צעדת הבוקר שלה בשדות אורות. "האם פרצו לכם אתמול לבית?" –"לא" אמרתי, "פרצו לנו לפני חצי שנה". - "מצאתי את התיק שלכם, אבל הוא לא נראה כמונח פה חצי שנה".
נסעתי לאורות ואכן היה זה התיק שלנו. נאמר לי שהוא נמצא בצד הדרך ליד שדרת ברושים.
נסעתי לשם וסרקתי את שדרת הברושים ומצאתי שם תיק נוסף שגם הוא נגנב מביתנו.
הפריצה לביתנו הייתה בסוף חודש מאי, התיקים היו מונחים תחת הברושים באורות יותר מחצי שנה ולמרות הגשם הרב שירד, הם יצאו יבשים. ממש מעשה פלאים.
ההתרגשות מהמציאה הייתה גדולה, למרות שבתיקים היו בעיקר כרטיסי אשראי ופנקסי צ'קים שכבר ביטלנו ותעודות שונות שהושקע עמל רב בחידושן.
הטראומה של הפריצה עלתה שנית.
העיקר הוא לא הנזק הכספי שנגרם, אלא הפחד והעלבון שמסתובבים לך בביתך, מבצרך, אנשים בזמן שאתה ישן ולא מרגיש כלום. לקחת לי את הטלפון מליד האוזן הינו ממש פשע מדרגה ראשונה.
הפריצה לביתנו בוצעה על ידי גנבים שבאו רגלית מכיוון הכביש העוקף. באותו הלילה היו פריצות גם באורות בבתים הקרובים לשדות. כנראה ש"שטחי הכינוס" שלהם היו בשדרת הברושים באורות.  לפי הניקיון בשטח כנראה שהכסף בארנק שלי לא הספיק להם לקומזיץ או אפילו להזמין פיצה.
גם אצל משפחת פיינברג, שביתם נפרץ שבוע לפנינו, הנסיגה הרגלית של הפורצים הייתה אל מטע התאנים של עומר בן- יהושע, שם מצאתי את התיק שלהם חודשיים אחרי הפריצה.
לכן, לאור הדיבורים על הגברת השמירה, אני סקפטי עם הדבר יעזור כיוון שהגנבים, לפחות בחלק מהמקרים, באים רגלית מהעורף שלנו ולא ייראו על ידי שומרים הנוסעים ברכבים ברחבי המושב. שלא לדבר על כך שחלק מהפריצות נעשות ביום.
אני חושב שצריך לנעול היטב את הבית, להפעיל אזעקה, ולנקוט בכל אמצעיי המיגון האפשריים, גם כלבים הם פתרון מצוין, בתנאי שהם קשורים או סגורים בחצר ולא סתם משוטטים ברחוב ותוקפים עוברי אורח תמימים.

ולסיום, המסקנה העיקרית שלי היא שכדאי לרעות בשדות זרים, אולי נמצא שם את לחמינו שהגיע לשם עם מי השיטפון האחרון.

                                                                                                             ניצן חנין

 מילים על מפגש מרגש, מלאבי בסירופ בזיליקום והקשר הבאר טובייני-אוסטרלי...

סבא יעקב שטופר ואחיו בנימין עשו את דרכם בשנת 1911 מרזבילוב שבאוקראינה לאוסטרליה. אביהם שהיה סוחר יערות, ציידם בממון לרכישת יער וחיים חדשים ביבשת הדרומית.

הפליגו השניים באנייה בים השחור ועל סיפונה פגשו חבורת חלוצים, שהיו בדרכם לא"י.

החבורה הנלהבת עוררה את סקרנותו של סבא שהיה, לא נעים לספר, איש הבונד, ארגון סוציאליסטי אנטי ציוני.

סבא ובנימין החליטו לעצור לרגע ביפו, כדי לראות מה ה"חלוצים המשוגעים" כפי שכינה אותם עושים כאן. לאוסטרליה סבא כבר לא הגיע ואת חלומו לכרות את יערות האיקליפטוס שלה החליף בחלום הציוני. מרגע שכף רגלו דרכה על אדמת ארץ ישראל דבק באדמה ובאמונה היוקדת שזוהי מולדתנו-ארצנו האחת והיחידה ולא ניכנס כאן לעניין תחומי גבולותיה...

לנו, לנכדיו, הוריש את האפשרות לרכוש כרטיס טיסה כדי להגיע אל היבשת הקסומה או לחילופין להתקבל למשלחת קולינרית מהערבה, שיצאה למסע בלתי נשכח בן שבועיים בסידני ובפרת', כחלק מקשרי הידידות המיוחדים שנרקמו בין הקהילות היהודיות באוסטרליה לבין תושבי הערבה.

קשרי גומלין אלו נוצרו הודות לתוכנית יפה ורבת השראה של הסוכנות היהודית בשם "שותפות ביחד" שמטרתה לחבר וליצור קשרים חברתיים בין קהילות יהודיות בארץ ובתפוצות.

משלחות שונות בתחומים שונים יוצאות מן הערבה לאוסטרליה ולהיפך. הקהילה היהודית באוסטרליה מונה כ- 120,000 יהודים, מתוכם כ- 8,000 מתגוררים בפרת'.

הקהילה בעלת זהות יהודית עמוקה ואין להקל בכך ראש. זה עולה הרבה מאד כסף לשמור על יהדותך בניכר ולשלוח את ילדיך לגנים ובתי ספר יהודיים. כמו כן קיימת מערכת קשרים הדוקה ואיתנה בין יהדות אוסטרליה וישראל. צעירים אוסטרלים רבים מגיעים במסגרות שונות לטייל ולהכיר את ישראל, מגיעים כדי להתגייס לצבא ורבים, בעיקר בני משפחות דתיות אף עולים לארץ ונשארים בה.

 

הרעיון שעומד בבסיסה של משלחת קולינרית הוא, שאוכל הוא המכנה המשותף הרחב והבסיסי ביותר שקיים בכל חברה אנושית. במיוחד אצלנו היהודים.

כל חגינו הרי מבוססים על "שונאינו ניסו להשמידנו, הם לא הצליחו, בואו נשב לאכול משהו"

אוכל מחבר בין אנשים, משמח אותם ובאמצעותו אפשר להגיע למגוון רחב של גילאים, מעמדות כלכליים, חילונים ושומרי מצוות.

התארחנו ולנו בבתים של חברי הקהילה. התקבלנו הן בסידני והן בפרת' בחיבוק חם, מפנק ואוהב.

העברנו סדנאות בישול לילדי בית הספר היהודי, הכנו ארוחת צהריים למורים, הזמנו את נשות הקהילה בסידני לבוקר של DESSERTS FROM THE DESERT ולמתפללי בית הכנסת הכנו את סעודת ה"קידוש" המוגשת בתום תפילת השבת. באירוע קהילתי רב משתתפים לכבוד חנוכה הקמנו דוכן ברוח החג ועל טהרת האוכל כמובן.

ואיך כל זה הסיפור הזה קשור לבאר טוביה, פרט לכך שכותבת שורות אלו גופה בדרום וליבה במישור החוף הדרומי?

כשהגענו לפרת', חברי הקהילה ערכו לכבודנו סעודת בוקר. במסגרת ההתרועעות עם בני הקהילה סיפרתי שאני מחפשת צאצאים שהגיעו בתחילת המאה הקודמת מן המושבה באר טוביה ואת בקשתי הפיצו ברשת החברתית של הקהילה.

באירוע שנערך לכבודנו בערב, התקרובת הוכנה על ידנו כמובן- קוסקוס, דג ברוטב עגבניות, סלט סביח ולקינוח גלילות תמרים, עוגות גבינה עם ריבת צ'רי ומלאבי בסירופ בזיליקום, ניגשה אלי אישה בשם אן טופלברג והציגה עצמה כנכדתו של משה שמולוביץ', בן המושבה באר טוביה.

נפלנו זו לזרועותיה של זו בהתרגשות ובדמעות. 2 הנכדות, זו שסבה הגיע מן המושבה וזו מן המושב שהוקם על חורבותיה נפגשות בעיר שובת הלב פרת'.

סבה של אן סיפר להם שנאלץ לברוח מן המושבה עקב הסתבכות בנקמת דם.

את הסיפור שמעתי גם מחנה פיריץ: בעקבות נקמת דם, שמולוביץ' ברח ליפו, שם פגש בעל אנייה שהייתה בדרכה לפרת'. בעל האנייה הציע לו עבודה וכך נוצר הקשר בין 2 הישובים הנידחים, קשר אודותיו התבדחו אנשי המושבות וטענו שיש כביש ישיר המחבר בין המושבה באר טוביה לפרת'.

לקינוח, רציתי לשתף במפגש מרגש ומרנין לב נוסף, אף הוא בפרת'.

הוזמנו לסיור ול- AFTERNOON TEA בבית הפרלמט של מערב אוסטרליה.

ה- TEA של ה- AFTERNOON התגלה כתקרובת משובחת ביותר שהוגשה באלגנטיות ובהידור-כריכונים זעירים, פטיפורים יפהפיים, קוקטייל שרימפס לזוועת לבה של המלווה שלנו מטעם הסוכנות היהודית ומיצי פירות שנסחטו דקה לפני שהוגשו למשלחת החשובה מן המדבר...

מארחינו היו דובר הבית התחתון וחברת הבית העליון, שניהם חברים בקבוצה גדולה ופעלתנית ששמה FRIENDS OF ISRAEL, שרוב חבריה הם נוצרים.

מדובר בארגון עולמי, שמטרתו להילחם בניסיונות לעשות דה-לגיטימציה למדינת ישראל , לפעול למען זכותה של ישראל לחיות בשלום בגבולות מוכרים ובטוחים ועוסק בפעילות מגוונת מסוגים שונים, שכל כולה למען ישראל.

מסתבר שפה ושם יש עדיין כאלו שהם בעדנו ומקדישים את זמנם , כישוריהם ויכולותיהם כדי לסייע ולעזור לנו !

                                                                                    שבת שלום, נגה בן-יהושע (בלאק)

"על חשבון הברון"

מי לא מכיר את המשפט הידוע שסבינו אמרו להורינו, הורינו אמרו לנו, ואנחנו אומרים לילדינו."על חשבון מי, על חשבון הברון" יש לי ידידה פולניה שכל משפט שלישי שלה הוא כזה.

אז כן ביום שישי היה למתנדבי באר טוביה באשר הם, (הרחבה ולא במובן משבצות צהובות בהמשך) טיול על חשבון הברון. מאחר והברון שלנו הוא לא הברון "רוטשליד" הנדיב הידוע אז הברון שלנו "הועד המקומי" שהתחיל לחסוך כסף לצורך מיזוג בית העם  הוציא אותנו עם אוטובוס ממוזג (חשוב) מתנדבי באר טוביה  ובני ובנות הזוג  לטיול  לזכרון בעקבות הברון. בחגיגות שנות הארבעים לבאר טוביה שר דוד צור "לו הייתי רוטשליד" יואב צור, הבן הממשיך ,גילה ידענות רבה במהלך הסיור. עד כדי כך שהמדריכה  העירה לו פעם אחת, אם הסיפור טוב אז למה להרוס".

המדריכה לא קלטה את שמו אבל קלטה את התנדבותו בתחום בית הקברות. וכך קראה לו ההוא מ"החברה קדישא".

בכלל לא הייתי מציע ליואב לאמץ אף דבר מהסיור המוצלח מאד ב"גני הנדיב " בזכרון בכל הקשור לבית הקברות שלנו. נראה שרק הברון רוטשליד יכול להקים ולתחזק אחוזת קבר כזו. תשוו  לאריק שרון שלנו ואשתו שעשו לטובת המדינה גם קבורים על  גבעה שוממה שרק בחורף מתכסה כלניות.

אז נחזור לנקודת ההתחלה גני בית העם  07:30 התייצב אוטובוס ירוק (אגד) נהג שבהמשך התברר שלא מכיר את כביש 6 ועוד קבוצה של כ45 חברה . מתנדבים/ות ובני זוג מכל ועדות המושב. אני אגב לא ברור לי אם הוזמנתי בתור חבר הנהלה או כתב שטח של עיתון המקום. בכל מקרה תפקדתי בשני הכובעים. עובדה ישבתי ליד אשר גולדמן יושב ראש ההנהלה ובסוף הסיור בקשתי מדנה המרכזת פתור מחמש ישיבות הנהלה הבאות. ואם הכתבה הזו הגיעה למערכת והעורך לא פסל הרי שמלאתי את תפקידי השני של כתב שטח. לא בדקתי עם יש עוד כאלה המתנדבים במקביל, ביותר מוועדה  אחת אבל  בטוחני שאני לא יחידי. (בגלל זה הרשתי לעצמי לאכול סנודוויץ אחד עם אבוקדו וסנדוויץ שני עם טונה  קפה (לא גרגירים) אחד).

אז צעיר המשתתפים היה עופר וותיק המשתתפים היתה יהודית שנמצאת בוועדת מועדון ותיקים.

לא היה אחד בסיור בלי פלא פון אבל את הגדגט היפה הביאה תקוה כרמל  מין כסא נפתח ומתכווץ למעיין  קופסת אוכל בהחלט ראוי לציון וקניה.

נדמה לי שההתפעלות הראשונה הייתה עוד בדרך . יש כאלה  שלא נסעו באוטובוס כבר מספר עשורים. רגילים לאוטו מפואר גבוהה אבל זה עדיין לא מביא אותך לגובה אוטובוס .וכך היו שני מקרים שרק נוסעי  ובאי אוטובוס יכולים  להתרשם בדרך חזרה עמדנו בפקק קטן ליד בית העלמין של חולון ועיני כולם נדהמו מכמות האנשים שאינם איתנו . מרחבי קברים אינסופיים נגלו לעיננו מראה בהחלט שלא מאוטו פרטי ולא ממטוס אפשר לחוש רק מאוטובוס. ודבר נוסף בכניסה למושב מצד ימין "משק כרמיאול " לשעבר פעם ראשונה אני רואה מה יש מעבר לגדר שוב רק מאוטובוס .

מבחינת הסיור עצמו הייתה  לנו מדריכה חיננית עם ידע רב ויכולת סיפורית, בהחלט מומלצת . בסוף הסיור אמרנו לה " הברון ישלם " ומייד דנה התייצבה.

לאלה  שבפעם האחרונה היו בגני הנדיב, כמו דבורה כהנשטם שהגיעה מהמושבה נס ציונה . דבורה חושבת שבכיתה י"א הייתה פה פעם אחרונה. בהחלט מומלץ לבוא לראות ולהתרשם מגן יפה, נקי מטופח מאחוזת  קבר מרשימה ולראות ולשמוע קצת היסטוריה לא רחוקה  .

שראינו דוגמנית מצטלמת בגני הנדיב לרגע שכחנו מהברון ופקידיו המרושעים.

 הברון  רוטשליד  זה כמעט המאה שלנו. נפטר ב1931 והובא לקבורה ממלכתית  ראשונה בישראל ב1954.

התברר לנו שכל ישוב שלח נציג להלוויה עם שק אדמה ממקום ישובו והשאלה שלא יכלה המדריכה דוקטורית שלנו להשיב מי ייצג את באר טוביה  בהלוויה (או שלא אושר באסיפה).

אשמח אם טוני בת עמי וחבריה יעזרו לנו בפתרון התעלומה.

אחרי גן הנדיב שלא סיירנו בכולו רק בחלקו, עברנו דרך בית הקברות של זכרון וכן שמענו על שרה גיבורת נילי שעם המהפך השלטוני בשנת 1977 ובזכות חברת הכנסת גאולה כהן הפכה לגיבורה לאומית. (אני אגב במקרה הזה לא מתווכח זה בסדר מבחינתי) ירדנו במדרחוב של זכרון יעקב ושמענו עוד סיפורים על שלטון הברון ופקידיו . (יואב צור הבטיח לנו שתוך חמישים שנה גם אנחנו  נהייה כמו זכרון ויהיה לנו מדרחוב)

בדרך חזרה, גילה זולר יו"ר הועד המקומי הודתה לכל המתנדבים ובני זוגם. ואנו מודים לגילה על היוזמה הברוכה.

(בבדיקה קצרה שערכתי מסתבר שחברת "אורנים" ילידי 1958 שלחו הכי הרבה מתנדבים לאוטובוס. שלשה במספר צלילה חנין ,דובי שמיר ,רועי יעקובי.  כנראה שחברת "אורנים"  מתחילה לתת את הטון ולא במקרה....

גילה עשתה משאל עם קטן לגבי נושא של המשך פרסום מודעות אבל בעיתונות הארצית, נושא שעומד על פרק הוועד המקומי. יואב צור הבטיח לי להעלות את הנושא בדף לחבר הקרוב. הנושא רגיש וטעון במקצת אבל הצטרכו להתמודד עימו. אני מניח שאם הנושא יגיע לאסיפה ברור לי איך אנשים יצביעו וברור לי לאן נושבות הרוחות.  הגיל הוא יהיה קו פרשת המים רק לא ברור לי המספר המדויק של השנים.

בכל מקרה אסכם את הטיול כאירוע  חוויתי מוצלח. אפס תקלות (למעט אחת קטנה  שהאוטובוס או הנהג לא ברור במי האשמה קפץ כמו תיש במעלה גני הנדיב בכניסה.)

שנה הבאה נשמח לנסוע למקום אחר בחסות הוועד המקומי  (בהנחה שלא יקדימו את הבחירות להנהלה).

                     

                                                                                                       רועי יעקובי

                                                                                            

שעת סיפור
היה היתה, שעת בוקר מאוחרת, שלהי סוכות, הרדיו בחצר פתוח, קול ישראל רשת ב', תכנית חגיגית משהו על הזמר העברי ומשמעותו בחיי החלוצים בעליות הראשונות, אני מקשיב בחצי אוזן תוך כדי עבודה, מישהו מומחה לעניין לא קלטתי את שמו. מספר על חבורה כזו של חלוצים שיושבת איפשהו ומצב רוחם שפוף מאוד, המצב קשה בכלל וגם הודיעו להם שחבר שלהם נהרג. הם שותקים, אין להם כבר מה לומר אחד לשני ואז אחד מהם מהמהם מזמזם את "אל יבנה הגליל" לאט לאט אחרים מצטרפים אליו והשירה גוברת. עצרתי להקשיב, השיר מוכר ולא מסובך במיוחד, רק שלוש מילים שחוזרות על עצמן בשינוי מנגינה שמונה פעמים, המומחה הדגים ושר, חיכיתי לראות אם יש בית שני לאל יבנה הגליל ואכן הוא המשיך לפי מה ששרו אז אותם חלוצים ושר "פליישר יבנה הגליל" כך שמונה פעמים חזר על "פליישר יבנה הגליל" והמשיך לבית השלישי כאילו, "טורנר יבנה הגליל", כך שמונה פעמים טורנר, הייתי בשוק, אלו מוכרחים להיות גרשון וישעיהו שלנו, כמה פליישרים וטורנרים היו כבר באותה תקופה בארץ, חשבתי כבר שהוא ימשיך באותו רחוב עם טרבלוב ארנבורג וקלמן כהן יבנו את הגליל, אבל הוא לא המשיך אחרי טורנר, חבורת החלוצים ההיא היתה כבר בהורה סוערת.
חשבתי שצריך לבדוק את הענין ובהזדמנות הראשונה תפסתי את פרץ שיודע כמעט הכל על כל דבר, אבל לא, הוא לא מכיר את הסיפור הזה והוא גם לא חושב שדריכהם של טורנר ופליישר הצטלבו לפני באר טוביה, אבל שמעתי מפרץ כמה סיפורים וביניהם את הסיפור על טורנר שהיה אלוף בצלחות ושמו יצא ברחבי ההתישבות העובדת- שני קיבוצים או משהו - אבל פרץ  הוסיף גם הסתיגות "כשהוא היה רוצה".
הייתי צריך להתחיל עם אריה פליישר אבל הגעתי גם אליו כמובן. סיפרתי לו, קול ישראל, חלוצים, זמר עברי וכו' לא, הוא לא שמע, עד שאני מגיע ל"אל יבנה הגליל" והוא אומר לי אה, פליישר יבנה הגליל", מסתבר שהסיפור מוכר לו גם נמצא בכתובים וזה אכן אבא שלו ומה עם טורנר אז לא, היה טורנר אחר שמת צעיר וזה לא הטורנר שלנו.
גם מאריה יצאתי עם סיפור וזה על אבא שלו שהיה ליד ערש לידתו של השיר "מה יפים הלילות בכנען", אבל את הסיפור הזה שאריה יספר בעצמו. בכל אופן ככה סתם מהאזנה לרדיו יצאתי עם הרגשה טובה. הנה אני הקטן זכיתי בימי  חלדי להיות באותו תור אצל אברשה במחלבה, גם עם טורנר שהיה אלוף בצלחות וגם עם פליישר ששרו עליו שירים ושמהימים של עוד דונם ועוד עז, רשומה על שמו בטאבו שורה שלמה בעניין העז. או הכבשה אם תרצו.

פה אני מגיע לעניין השני שרציתי לכתוב עליו. אני חושב שאת הייתי אחד המושבניקים, או התושבניקים, שהצטרפו אלינו בשנים האחרונות והיתה לי סבלנות לקרוא את הכתבה הזו עד כאן, הייתי אומר לעצמי רגע רגע רגע, אני משלם כאן מיסים, אני מממן את הדף לחבר הזה, נייר מזכירות הדפסה, מה הוא חושב לעצמו הרמי קורן הדפוק הזה, מה זה החידון הזה, מה צלחות, איזה עיזים, מאיפה כל השמות האשכנזים האלה, אז אני רוצה להגיד לכם חברה תרגיעו תרגיעו, זה היה תרגיל, אזעקת שווא, בסך הכל רציתי להראות איך אסור עכשיו לכתוב בדף לחבר כי פשוט זמנים השתנו, העם התחלף, דברים שהיו מובנים אולי פעם לשלושת קוראי ולשתי קוראותי נשמעים סתומים עכשיו לרוב הציבור וזה לא שהציבור נעשה מטומטם יותר, להפך ולהפך, דווקא גלי ההגירה ששוטפים אותנו בשנים האחרונות, בלי להעליב כן, דווקא שיפרו את הרמה הממוצעת של התושבים כאן באיזה עשר או עשרים אחוזים אני חושב, באמת הגיעו לכאן אנשים מצוינים. חביבים, נחמדים ילדים מקסימים, רק מה לא מדברים את השפה המקומית.
אז לטובתכם מילון קצר:
 צלחות - גומות השקיה בפרדס ובמטע חופרים אותן בעזרת טוריה.        
טוריה - מעדר גדול שעובדים אתו בעיקר ערבים
השמות האשכנזים: זה עוד כלום, אין לכם מושג מה שהלך כאן פעם, בסך הכל אני עוד ריחמתי עליכם, לא כתבתי ביצוצר, לא סודביצר, ועוד כמה שאני בכלל מפחד להגות אותם במחשבתי.
עיזים וכבשים: סיפור ארוך, תשאלו את אריה פליישר.

                                                                                                             רמי קובנסקי
  כדורסל

"אנחנו על המפה ונשאר על המפה"

ב-85 שנות קיומה של באר טוביה ובדרך ליום הולדת 86 התרחשו הרבה מאורעות. החל ברמה  העולמית, רמה לאומית, ובחיי הכפר.

המאורע הספורטיבי  ב-ה הידיעה התרחש השבוע בתחילת השבוע בעיר ללא הפסקה. בהיכל "נוקיה "לשעבר. קבוצת הכדורסל מכבי אשדוד/באר טוביה נצחה את קבוצת הפאר של מכבי תל אביב.

אני יודע שרבים מתושבי המקום והמועצה לא יודעים שיש לנו קבוצה שמשום מקום הגיעה ישר לליגה העלית של הכדורסל ונצחה את מכבי "פוקוס" תל אביב.

בדרך הטבע קבוצה נוסדת, מוקמת, מתחילה לשחק בליגות הנמוכות ומטפסת במעלה הליגות עד שמגיעה לליגה הבכירה.

בדרך לא של טבע  הכסף יענה את הכל. לא בדקתי איך זה שליד אשדוד מתנוסס השם באר טוביה. אבל כנראה השם באר טוביה יכל להתנוסס ליד העיר "הפועל טבריה" אם היינו מציעים לראש עיריית טבריה סכום כסף מכובד.

אינני יודע בוודאות את הסכום  שהועבר ומה מעבר לפרסום קבלנו אבל כנראה שכך עובדת השיטה. תקנו אותי אם אני טועה, שווה בדיקה.

אבל אודה ולא אבוש שגאוות יחידה התמלאה בחזי שראיתי איך ברבע האחרון של המשחק המדובר "קרענו" את אלופת המדינה, אלופת אירופה לפני שנתיים.

במסך הטלוויזיה הופיע השם באר טוביה במשך 40 דקות נטו שעה וחצי ברוטו.

אין ספק מהלך מבריק של משהו אי שם במועצה שלנו.

מאחר ומאורע כזה קורה פעם  ב... חשבתי שיהיה נכון להוציא מהדורה חגיגית של  "הדף לחבר "שלנו עם דף צבעוני כמו ב י"א באדר או ביום העצמאות. (הדף הלבן מעיד שנכשלתי במשימה).

בכל זאת אם בספורט עסקתי אני עדיין חושב שגדול הישגיה הספורטיביים של הפועל באר טוביה היה הניצחון בדרבי על שדה עוזיה במגרש חוץ מול קהל  עוין  עם 10 שחקנים (אחרי שצביקה גולדמן המכונה "ציווק" הורחק).

בשער היה אריה פליישר המכונה "מיצי" שנבחר באותו שבוע לשוער המחזור.(שוער לכל השבוע פרט לשבת). על הספסל ישבו אשר גולדמן ואיתן בצר וחיכו להזדמנות .שאר השחקנים באו מהמועצה האזורית באר טוביה.

כותב שורות אלה היה אוהד נאמן של הקבוצה לא החמיץ אף משחק . נזכר באיחור של  45 שנה לדווח על גדול הישגי הקבוצה.

                                                                                                    רועי יעקובי כיתה  ז1

אח, איזה חורף!

 

לחמותי, יוכבד חנין ז"ל, היו כמה השגות לגבי מזג האויר.

למשל: על חדש אפריל היתה אומרת ביידיש: "אפריל, אפריל, אר ווייס נישט וואס אר וויל" כלומר חדש אפריל הוא חודש מתעתע, הוא לא יודע מה שהוא רוצה. עדין חורף? כבר אביב? ועל תחילת החורף היתה לה קביעה נחרצת: החורף לא מתחיל לפני היום הולדת של מוליק, דהיינו מחצית נובמבר. מאיפה לקחה את הקביעה הזאת אני לא יודעת. אולי מהימים הרחוקים שחיים חנין, חמי ז"ל, עבד בתחנת הכח של רוטנברג בנהריים.

אמרו שפנחס רוטנברג, הזקן מנהריים, קבע שהחורף מתחיל באמצע נובמבר ועד אז זה בכלל לא בגדר חורף.

מה זה כל כך חשוב? מבחינת החשמל צריך לדעת מתי עוברים לכוננות חורף, ומבחינת החקלאות צריך לדעת מתי לזרוע את הפלחה, כי לפעמים הגשם הראשון מטעה, אנשים זורעים, אין רציפות בגשם והתבואה קמלה. לכן חשוב לדעת מתי מתחיל החורף האמיתי.

 

ועכשיו לימינו אלה. אצלנו התחילה הסופה במופע ראווה ליד הארכיון. שני עציצי ענק על העצים שבתוכם נגררו  על ידי הרוח על המדרכה עד המדרגות. רוח מתחשבת. לא שברה לא הפכה פשוט הסיעה... מראה שלא מן העולם הזה. מעבר לכך, עד כמה שידוע לי, עברו הימים אצלנו פחות או יותר בשלום זולת הפסקת החשמל, שגם היא היתה קצרה יחסית.

 

אבל אני, ליבי היה בשרון. ובעיקר דאגתי לכפר סבא עיר מולדתי, שפעם היתה כפר קטן מוקף פרדסים ובימים אלה הפכה לוונציה. דאגתי לבני משפחתי המתגוררים שם והקשבתי לכל הודעה ברדיו וצפיתי בתמונות שהופיעו בטלביזיה ובמחשב.

 

יודעי דבר קובעים שהאקלים העולמי משתנה וארועי מזג האויר מקצינים ואני כמובן לא אכניס ראשי למחלוקת בענין זה. רק רציתי להביא נתון מהתלמוד הירושלמי מסכת יומא ה, ב.

דברים שנכתבו בסביבות המאה השלישית לספירה. שם נכתב כי במסגרת תפילותיו של הכהן הגדול בבית המקדש ביום הכפורים, היה מתפלל גם על הגשם.

"... ועל אנשי השרון היה אומר – יהי רצון מלפניך ה' אלוהינו שלא יעשו בתיהם קבריהם.

...מחמת רוב גשמים שלא יהיו טובעים בתיהם..."

מה שאומר שכבר אז היו בשרון גם שפע גשם וגם בעיות נקוז...

 

וכיון ש"הדף" שלנו לא מתפוצץ מעודף חומרים, הרשו לי להזכיר בהזדמנות זאת גם את חוני המעגל הזכור לטוב. זה שעג עוגה ועמד בתוכה ולא זז עד שירד גשם. "התחילו גשמים מנטפים אמר: לא כך שאלתי, אלא גשמי בורות...התחילו לירד בזעף, אמר: לא כך שאלתי אלא גשמי רצון, ברכה ונדבה.

 

                                                  חורף טוב,

                                                                         דליה

 

ללמד בני יהודה קשר

השבוע עת ביליתי בפנצריה, אחרי שגיליתי בורג נעוץ בצמיג בפעם השביעית ברציפות בחודשים האחרונים, עלו במוחי חשדות עמומים אולי הפנצריות הן אלו המפזרות את הברגים בכבישים על מנת להגדיל את ההכנסות שלהן. אך מיד דחיתי את הרעיון. פעם תיקנו פנצרים אצל פנצ'רמאכר, למאכר יש צליל שלילי של איזה מקצוע נכלולי, כזה שיכול לפזר מסמרים בכבישים.
אבל היום אנו מתקנים תקרים אצל צמיגאי וזה כבר מקצוע מכובד שאין לו שום קשר למעשים כאלו.
נראה לי שהענין קשור יותר לתרבות הצריכה שלנו כיום. קנה וזרוק הם אבן יסוד בתרבות, אם נשארו לך ברגים באוטו אתה מטאטא אותם יחד עם האבק והלכלוך ולא טורח לאסוף אותם. עד לפני מספר שנים לא היינו זורקים מסמרים מכופפים אלא מיישרים אותם. היום אנו אולי ממחזרים בקבוקים ועיתונים אך בגדול אנו זורקים חפצים לזבל ביתר קלות מאשר בעבר.
ואגב זבל הדרך למזבלה היא המפג"ש זרועה לא פעם בענפים קרטונים קרשים וכו' שנפלו מעגלות שלא ניקשרו היטב. מעניין לעקוב בימי שישי שאז הנהירה למזבלה גדולה במיוחד אחר העגלות העמוסות הרתומות לטרקטורים טרקטרונים ואף טנדרים, חלקן קשורות הייטב וחלקן אינן קשורות כלל.
את האחרונות ניתן לזהות לפי נסיעתן האיטית ושובל החפצים שהן משאירות אחריהן. במו עיני ראיתי אב נאחז בכל כוחו בעגלה עמוסת גזם ושומר עליו מפני נפילה בשעה שבנו נוהג בטרקטור.
שאלתי אותו למה הם לא קושרים את הגזם לעגלה, פעם היינו נוסעים לקצוות הרחוקים של השדות עם עגלות עמוסות ברוסים, ארגזי פלסטיק, קרטונים חבילות קש וחציר והיינו גאים בקשירות שלנו, "בלוק נהגים" ששמר על המטען עד ליעד. ואילו העצלנים שלא קשרו היטב עבדו כפול, כי אספו שוב ושוב את המטען. בקיצור צריך ללמד את הדור הצעיר לקשור ושלא ילמדו מהחבר שנסע עם עגלה עמוסה מביתו הגיע למזבלה ראה שהיא ריקה ושב לביתו שמח וטוב לב.

                                                                                                                                  ניצן חנין

נסגר מעגל

את הרשימה שלי על נחמיה בסוקביץ ז"ל ב"דף" של השבוע שעבר סיימתי במשפט: "אמרתי לדן שאפרסם את הספור ב"דף לחבר" , אולי מי מאנשי חטיבת גבעתי , שעדין חיים עמנו, יוכל להוסיף משהו על נחמיה...
לא העלתי על דעתי כמה מהר יתגלגלו הדברים.
כבר ביום שישי קיבלת שיחת טלפון מאיש נרגש ונלהב הרוצה לדבר עם דליה, שכתבה ב"דף לחבר". זאת אני, אני אומרת, ומי אתה? שמי עודד נגבי, איש חטיבת גבעתי ואני גר בפתח תקוה. ואיך הגיע ה"דף" של באר טוביה לפתח תקוה?  אני שואלת והוא מסביר: יש לי ידיד טוב ושמו מיכה שמאלי, בן באר טוביה הגר ב"יעד". הוא מקבל את ה"דף" במייל כבר ביום חמישי והוא ששלח לי את הרשימה שלך. מתוך הכרותו אותי היה בטוח שאמצא בה ענין.
ואכן כן. הכרתי את נחמיה בסוקביץ ז"ל עוד מתל אביב, מבית הספר למסחר "גאולה" ואחר כך כמובן מחטיבת גבעתי ומתקופת המלחמה. מרגש אותי רצונם של הנכדים לדעת פרטים על דודם ולכן כבר יצרתי קשר עם דן שגב וכבר קבענו פגישה בה אספר להם על נחמיה ז"ל.
עוד עודד מדבר וכבר מופיע במחשב מייל מדן. הוא מודה לי על הרשימה שכתבתי ב"דף" ומספר שכבר פנה אליהם עודד נגבי והוא "יספר לנו פרטים רבים על נחמיה דודנו על דמותו, חיוכו, ויחסו לחברים..." ואנחנו מצפים לפגישה בהתרגשות רבה.

זהו נסגר מעגל.

                                                                                                       דליה

נחמיה בסוקביץ ז"ל - לוחם בחטיבת גבעתי

מי היה נחמיה בסוקביץ, למה אני רוצה לספר לכם עליו ומה גרם לי לעשות זאת דוקא עכשיו - על כל השאלות האלה אשיב ברשימה שלי המופיעה להלן. ומטבע הדברים אתחיל מבראשית...

דודה בתל אביב
למוליק חנין היתה דודה בתל אביב אחות אביו ושמה חנה. ביתה היה במעונות עובדים ו' ברחוב פרוג. בימי ילדותו היה מוליק נוסע בכל קיץ לדודתו בעיר הגדולה לשתות גזוז, ללקק גלידה, לרחוץ בים ולשחק עם בן דודו צביקה וחבריו בחצר הפנימית, הירוקה והיפה, שהיתה אחד מסימני ההכר של מעונות עובדים.
מוליק זוכר את צלילי הפסנתר של פנינה זלצמן, שבקעו מדירת הוריה, את נקישות מכונת הכתיבה של הפרופסור דב שטוק - סדן, שהדהדו עד שעת לילה מאוחרת מדירתו בקומה השניה. ואותו דב סדן מטייל עם בנו הקטן עזרא (שלימים היה מורה בבאר טוביה) כשראשו שקוע בעתון "דבר" שבידו. את התאומים אמנון וחובב כרובי מבאי החצר ואת נחמיה בסוקביץ, שגר בקומה השלישית והיה בן גילם של מוליק וצביקה ושותפם למשחקים ולבילויים.
השנים עברו, הילדים בגרו פרצה מלחמת השחרור ונחמיה התגייס לחטיבת "גבעתי" והיה לוחם בפלוגה ב' בגדוד 53. במסגרת הגדוד שהה פרקי זמן בבאר טוביה וסביבתה.
נחמיה נפל בקרב עירק אל - מנשיה, בחודש זה לפני 67 שנים.

ועכשיו לעצם הספור
לפני כחדש קיבלנו מכתב הממוען לדליה ושמואל חנין. שמו של השולח, דן שגב מחולון, לא אמר לנו דבר.
בגוף המכתב הציג דן את עצמו כאחיינו של לוחם גבעתי, נחמיה בסוקביץ הי"ד ואלה דבריו: בצרור מכתבים שמצאתי שמור בבית אמי ז"ל, גיליתי אסופת מכתבים שנשלחו מאזורי הקרבות בדרום לבית ההורים בתל אביב.
בחלק גדול ממכתבי נחמיה ז"ל הוא מציין את הכנסת האורחים הנאה לה הוא זוכה בבית משפחת חנין בבאר טוביה, בזמן שהיית הפלוגה באזור.
מבקש אני לשאול, כותב דן שגב, אם יש במשפחתכם מי שהוא שנושא עמו זכרונות מאותם ימים וזוכר את נחמיה שוהה בביתכם בימים של בטרם קרב... למרות השנים הרבות שחלפו מאז, ולצערנו לא נותרו במשפחתנו בחיים, אלא בני הדור השלישי, אנו זוכרים ובגאוה את זכר נחמיה דודנו.
...מצורפים למכתבי חלק מהמכתבים המאזכרים את משפחת חנין בבאר טוביה וכן תמונת צעירה מבאר טוביה בתוספת הקדשה.

אני משיבה לדן
בדברי תשובתי לדן סיפרתי לו על ההכרות והחברות שהיו בין מוליק ונחמיה באותם קייצים אצל הדודה חנה, בתל אביב.

על מדרכות   צמחיה ומטרדים.

לפני מספר שנים החלטנו על קבלת בנים להרחבה ולהפריד בצורה מוחלטת בין הוועד המוניציפאלי לוועד האגודה. (הפרדה שהייתה קיימת כל השנים אבל בכאילו). בחלוקת האחריות בין שני הגופים יש בעתיות מסוימת, שבזמנו לא היינו ערים לה די הצורך, ומספר נושאים בתפר בין  וועד המושב שבו חברים התושבים החדשים והוותיקים  וכולם משלמים מיסים מוניציפאליים כפי שקבע הוועד. לבין וועד האגודה שבו חברים בעלי המשקים, וחלק מעובדי הציבור הוותיקים שהתקבלו בשעתו כחברי האגודה, (אך אינם משלמים מיסים לאגודה)  בעוד שבעלי המשקים משלמים מיסי אגודה לפי החלטות אסיפה כללית המתקבלות אחת לשנה. אחד הנושאים המורכבים והמבלבלים הוא המערכת כבישים, מדרכות, צמחיה הגובלת בכבישים ובמדרכות. הכבישים הם באחריות המועצה האזורית כמו הביוב, התאורה והמדרכות. היא אחראית  על תחזוקתם, כשאיכות התחזוקה מותנית בין השאר גם במעורבות של מוסדותינו הפנימיים ובנכונותם להתנגש עם המועצה. הצמחייה היא באחריותנו, ולפי החלטות מועד המושב או הנהלת האגודה, כל משק אחראי שהצמחייה שלו לא תגלוש לשטח הציבורי. רוב המשקים מקיימים את ההחלטה, אך הבודדים שאינם מקיימים, גורמים למפגעים עם פוטנציאל לתאונות דרכים, ושמים לאל את מאמץ השאר.

נראה שהשיטה לברוח מאחריות, ולהטילה על בודדים לא הוכיחה את עצמה בין השאר כי האכיפה מסובכת ותלוית רצון טוב, ויש לשנותה ולמנות את האגודה כאחראית על הגיזום הנ"ל, כפי שהיא אחראית על הניקוז בתעלות לאורך הכבישים. וכרגיל תעלה השאלה מי משלם? הצעתי הפשוטה היא האגודה.

א.     כי תקציבה גמיש, ואולי ניתן להסיט תקציבים מההוצאות המשפטיות שהתמכרנו להן, ולהקצות כספים לאיכות חיינו.

ב.     היא אינה מצליחה להביא לתוצאה שלפי דעתי היא באחריותה.

ג.     לא צריך לחכות  לאסון הראשון, ולהכות על חטא לאחריו.

 אני פונה לכל החברים והתושבים שהנושא חשוב להם להביע דעתם, חיינו חיי ילדינו ונכדינו עומדים כאן  לדיון.

                                                                                                           אילן גולדמן

נ.ב-   

הייתי שמח לקרוא בדף לחבר לצד ההנחיות לפינוי הגזם, גם בקשות למצוא פתרונות נאותים לפחי אשר חלקם ניצבים בצידי הכבישים ובמרכזי המדרכות , כפיסול סביבתי התורם לנוף המושב.

הידעתם מהו הקשר של אריה אליאס ז"ל לבאר טוביה?

 

השבוע הלך לעולמו השחקן אריה אליאס ז"ל בשיבה טובה. לא רבים יודעים, כי בתקופה שקדמה להיותו שחקן, מילא תפקיד במודיעין הישראלי. במהלך מלחמת השחרור, הוצבו אריה וחבר נוסף במושבנו והוטלה עליהם המשימה של האזנה לאויב המצרי.

הם גרו בבית של משה כהן, אשר מאוחר יותר נקנה על ידי אברהם ומשא שפירא ולבסוף נרכש על ידי ציפורה ועזרה גולדמן.

במהלך כל היום והלילה הם מלאו תפקידם באדיקות ובסודיות, אך בהפסקות הצהריים הם היו יורדים לאכול אצל שרה זולר ז"ל. יחד עם חברתי הטובה דינקה זולר ישבנו לאכול איתם ולהאזין לסיפורים ולמעשיות שאריה הפליא לספר. כבר אז, במבטא עירקי כבד, ידע לספר מעשיות מצחיקות ולהציג בפנינו בהומור ובחן רב. כל ארוחה שיגרתית הפכה במחיצתו להנאה וצחוק. הוא היה בחור מוכשר ועם זאת צנוע ונעים וכך גם חיי את חייו בהמשך, לאחר שהתפרסם.

אריה וחברו מלאו את משימתם הסודית עד לתום מלחמת השחרור והמשך קורות חייו כבר מוכרים וידועים לכל.

                                                                                                      

                                                                                                           בבה רחמילביץ

בעקבות הארוע בבית הספר התיכון

בסיפורו המצמרר של הסופר האנגלי וויליאם גולדינג - "בעל זבוב", מסופר על קבוצת ילדים  בני טובים מפנימייה בריטית יוקרתית המוצאת עצמה תקועה על אי בודד לאחר שמטוסם נחת נחיתת אונס באי בזמן מלה"ע השנייה. תוך כדי שהותם באי מתגלים היצרים האפלים ביותר שנפש האדם יכולה להמציא כולל אלימות חייתית ורצח של שני ילדים מהקבוצה. אלו היו ילדים שקיבלו חינוך בריטי מוקפד וטוב, אך כאשר הם לבדם על האי, הם נתונים לכוח שליטתו האכזרית של אחד ממנהיגי החבורה, ומתפרצים החוצה היצרים האפלים ביותר הקיימים בטבע האנושי. הם משתחררים מכל סמלי החברה המערבית התרבותית והדמוקרטית הנאורה ממנה הם באים, והופכים לחבורת פראים, כאשר האויב הגדול ביותר על האי אינם החיות או תנאי המחיה כאם האדם עצמו. בכך מתריס גולדינג כלפי אלה המאמינים כי יצר האדם טוב מיסודו. הילדים מורדים וזורקים את כל הנורמות והערכים עליהם התחנכו, ונסחפים אחר דמותו הכריזמטית והאלימה של מנהיגם [אחד הנערים], ומבצעים שרשרת של אירועים אלימים ומחרידים. רגע לפני כיליון וטירוף מערכות שהם הביאו על עצמם מגיעה משחתת בריטית ומצילה את חלקם.

הדמוקרטיה במקרה זה מתגלה בחולשתה ובחוסר יכולתה לשלוט על הפראי והיצרי. ההקשר למה שארע בשבוע שעבר בתיכון האזורי בבאר טוביה ברור. אל לנו להקל ראש בכל מה שהתרחש שם. הניסיון להסתיר את מה שארע או נכון לומר- "לחזור לשגרה"- הוא בעוכרנו.

אני אבא מודאג שרואה כיצד נורמות התנהגות הולכות ומקבלות לגיטימציה או מנסות להיתלות בתירוצים כי מדובר רק בקומץ עבריינים. לא! לא מדובר רק בקומץ! מדובר גם בחברה מבתים טובים...

היכולת הכל כך קלה "לאבד את הראש" כתוצאה משכרות, או נטייה להשפעה אלימה של מנהיג כוחני, לפגוע באחר, לפגוע בערכי הסובלנות, תרבותיות, כבוד לזולת וכו'. מדובר בחייתיות לשמה בעיקר בפגיעה סדיסטית בבעלי חיים, ובעיקר לא מדובר במעשה שובבות! לא בפורקן של מעשי קונדס. האירועים שקרו בתיכון תוכננו מראש. תוכננו במוחות מעוותים. והגרוע מכך שהיה מידע מראש לכך שיקרה "משהו" רציני ואלים...

האם נוכל לחזור מהר לשגרת חיינו? בשעה שאנו שקועים בשעות נוספות בפיתוח הקריירות האישיות של כל אחת ואחד מאתנו, הנערים והנערות שלנו מוצאים פורקן בשתייה, בנסיעה פראית, בשאיפת גז ועוד מיני טכניקות לאיבוד הדעת והשפיות. הרעיונות ,כולל תמונות והסברים, נמצאים בשפע ,תוך שניות, בשיטוט במרחב האינטרנטי האינסופי.

הורים יקרים, אם אנחנו "שומרי הסף" נמשיך לעצום עיניים, ונאמר, לא- אצלי זה לא יקרה! אזי נכשלנו מראש במשימת ההורות. כן- זה יכול לקרות אצל כל אחד ואחת מאתנו.

 הדור הזה שמחובר קודם כל לאינסטגראם, לווטסאפ, לפייסבוק- הוא דור שמונע אחרת ממה שאנחנו באמת חושבים, יודעים ורגילים. זה העניין- שאנחנו לא יודעים כלום! לכן כל ניסיון לטשטש ולעצום עין באירועי הזוועה בתיכון אל מול איבוד הנורמות המוסריות, מחטיא למהות העיקרית של החינוך. איננו מחנכים להשגת ציון 100 במבחן- זו לא המהות החינוכית...

מדיניות ההכלה כלפי העבריינים היא משל לדמוקרטיה רעועה שאין בה יכולת לשלוט ביצר האדם הפראי.

אסור לנו לשתוק ולעצום עין. בפעם הבאה זה עלול להיות הילד או הילדה שלנו.

                                                                                                                 עופר גולד.

החרוב שלי

אנשים מפתחים אהבות מוזרות. טבעי שתאהב את משפחתך,אישה וילדים, מעגל משפחתי נרחב יותר, חברים. תאהב בריות ואנשים. במעגל הבא אנשים נקשרים לחיות. כלבים, חתולים, סוסים, תוכים הם בהחלט יכולים להיות, מושא לאהבה. קצת יותר מוזר לשמוע על אהבה לעץ.

אכן יש לא מעט אגדות וספורים על יחסי גומלין בין העץ לאדם. ככל שעץ עתיק יותר, גדול יותר, בעל היסטוריה רבה כך צומחת לה יחסי חברות ורעות בין האדם לצומח.

לא הייתי מעיז לכתוב על אהבתי לחרוב שבחצרי, לולא כתבה בעיתון ביום שישי החולף.

מאיר שלו הוא סופר וכותב  שאני נמנה על מעריציו.

בשבוע שעבר הקדיש כתבה שלמה לחרמש המוטורי. הוא מתאר את תכונותיו ומעלותיו, ולא מפסיק להתפעל מביצועיו " אני יוצא  אל המערכה בחרמש זקוף. משפיל את הלהב החרב המסתובבת אל האדמה, מכאן ייפול אלף ומכאן רבבה, אין כמו חרמש המוטורי להרגיע את הנפש אחרי הבחירות, עכשיו אני מרגיש יותר טוב"
אז אם הוא כותב אהבה לחרמש מוטורי, בעיתון של המדינה אני יכול לכתוב על אהבה לחרוב בעיתון של באר טוביה.

לא יודע בדיוק ממתי התחלתי להתאהב בחרוב. אך זוכר אני את הרפת של שלמה שמיר ז"ל. הייתי בא לבקר את דובי שמיר, בן גילי. בתוך התערובת של הפרות הייתי מחפש את חלקי החרוב השלמים ואוכל בתיאבון רב. לפי מיטב זכרוני אילו החרובים הראשונים שאכלתי. באותם ימים מחבילות החציר היינו  מוציאים את הבוטנים, ואם זה לא הספיק, אז אין כמו לקנח באבקת חלב לבנה וטעימה. (עד ליום שבו הוחלפה במילקוויט, אבקה זהה במראה החיצוני, אך אבוי לטעם ).

טעמי ילדות, כמו אוכל של אימא, גם אחרי שנים רבות, הם הטעמים הנפלאים שאנחנו מתגעגעים ולא מוותרים.

אז אני לא ותרתי על החרוב. בטיולי תנועת הנוער, אני מוצא את עצמי אוכל חרובים. השנים עוברות ואני ממשיך לאהוב חרובים. מדי פעם לוקח את הרכב נוסע לכיוון צומת האלה ובדרך עוצר לקטוף חרובים. הילדים וגם המבוגרים שואלים אותי איך אוכלים חרובים, ואני בטבעיות עונה פשוט אוכלים בלי הגרעינים.

בבאר טוביה אין אפילו חרוב אחד שאני מכיר.

אבל למה צריך לנסוע  אם אפשר לשתול. לפני 8 שנים שתלתי עץ חרוב. אתם אולי לא יודעים אבל לחרוב יש זכר ויש נקבה. ופירות יהיו לך רק אם שתלת נקבה. אז אחרי שלש שנים של אי ודאות , התברר לי שהעץ נושא פרי, לא עומד בשלכת ומתפתח יותר מכל העצים האחרים. לא היה גבול לשמחתי, קצת מוגזם להגיד.

אבל בהחלט הייתי גאה, מודה שמכל העצים בחצר הייתי מרבה  לבקר אותו.

והעץ השיב לי בחרובים חומים גדולים ומתוקים.

מתי אתה יודע שהחרוב מוכן. כאשר הוא  נהיה חום ועוד רגע הוא עומד לנשור מהעץ. וגם אם נשר עדיין טעמו עימו.

לא נרקב, מאריך ימים, מתוק, משביע הכל בחרוב אחד.

ובחורף שעבר, לילה אחד הייתה רוח חזקה, ובאתי לבקר את עץ החרוב ושחה קומתו. העץ נטה נטייה חזקה, ונראה היה  שקיצו מתקרב. באמת באמת נעצב ליבי. נקשרתי לעץ וחרוביו הטובים.

מומחה אחד הציע למשוך עם טרקטור וליישר, אך חששתי שהעץ יקרע משורשיו, ובא עוד מומחה, לקח את המשור המוטורי החדש שלי,(מאיר שלו היה מתלהב ממנו ,הרבה יותר מאשר החרמש המוטורי)ותוך דקות ניסר כל ענפיו והשאירו ערום. עכשיו אמר, תעצב את ענפיו החדשים, העץ יעמיק שורש, ויתפתח מחדש.

כמובן ששנה שעברה לא היו חרובים לחלוטין. בקיץ האחרון החלטתי לעזור לחרוב שלי,לתמוך בו.

חפרתי בור עמוק  ,שמתי עמוד ברזל שני צול עם V בקצה,ולתוך הבור יצקתי בטון. כך שהחרוב שלי נשען קמעה על העמוד.

והנה האביב הגיע והחרוב שלי פרח, וחרובים קטנים וירוקים נראו בין עליו.

והקוראים היקרים מוזמנים לראות את החרוב שלי, עם רגל הברזל, עומד לא זקוף, אבל בהחלט יציב והעתיד נראה ורוד.

אני לא מכיר בבאר טוביה עוד עץ חרוב . אשמח לדעת אם יש עוד כזה, ואם יש אז בטח ארצה לדעת את קורות חייו, את ההיסטוריה שלו.

אין כמו עץ  חרוב

כי האדם עץ השדה

כמו האדם גם העץ צומח....

 

ואני לא יודע למה ....

 

                                                                                               רועי יעקובי 

טוב שם משמן טוב

בשבוע שעבר פגשתי את רועי יעקובי, הוא אמר שמותר לי לכתוב לדף גם כאשר לא יורד גשם. אז הרמתי את הכפפה ואני רוצה להתייחס לרעיון שהעלה רועי בדף ה-85 לגבי שינוי שם ה"דף לחבר". לדעתי אין לשנות את שם העלון שלנו, שהוא ממש מותג, כיוון שאני סבור שאין קשר בין הרכב האוכלוסייה במושב לבין שם העלון.

כמו שהעיתון "ידיעות אחרונות" שהחל כעיתון ערב והיום הוא נוחת בפתח ביתי כבר ב-6 בבוקר לא שינה את שמו ל"ידיעות ראשונות" וכמו שהעיר "כפר סבא" שזקניה כבר מזמן היא היתה כפר, לא שינתה את שמה ל"עיר סבא". כמו ש"בנק הפועלים" שהוקם ע"י הפועלים ולמענם והיום הוא מפטר מאות עוברים ומחלק למנהליו מיליוני שקלים לא מחליף את שמו ל"בנק העשירונים העליונים", כך גם העלון שלנו כדאי שישאר בשמו "הדף לחבר" והתוכן שלו תלוי בכתיבה של כולנו, תושבים וחברים כאחד.

                                                                                    ניצן חנין

   לקראת יובל ה – 100

חגיגות יובל ה 85 חלפו עברו והשאירו אצל כולנו טעם טוב הרגשת לכידות חברתית וביטוי חברתי שהוא  "מוצר" נדיר במדינתנו.   ערב של שילוב בין דורי שהכיל את ההיסטוריה עם ההווה  וביצוע מעולה. רוח התנדבות של חברים וחברות נערים ונערות שהעניקו לכולם ערב מרגש ושמח.

הייתה זאת שעת נחת ונוסטלגיה לימים שעברו. זהו מנהגו של העולם להתרפק על עברו מבקר את ההווה ומודאג מעתידו. איני יודע אם זאת נחלתו של העם היהודי כעם או זהו הייחוד שלנו  בישראל, אולי זהו חלק מהגנום האנושי. אבל אין ספק שיש לבאר טוביה יש במה להתגאות בכל תחומי החיים והעשייה. חרף משברים חיצוניים ופנימיים המושב נשאר כיחידה חברתית וכלכלית אשר התאימה את עצמה לתקופות משתנות. השינויים גם נעשו לאט ובאיחור נוצרת כאן מציאות חדשה שהיא פסיפס חברתי כלכלי חדש.

המציאות כלכלית וחברתית חדשה במושב מתאפיינת בכל תחומי החיים, המשפחתיים, המשקיים והציבוריים. זהו שינוי  שכל משפחה חשה אותה בדרך שונה אך ככל חובה להסתכל אל אופק חדש כדי שהשינויים העוברים עלינו ייטיבו עם חיינו הכלכלים והחברתיים.

המשק המשפחתי:

המשק המשפחתי הקלאסי של עבודת האדמה בשילוב של בעלי חיים הולך ונעלם. מציאות של התארגנויות בענף הרפת למעשה סגרו את הרפת המשפחתית ואלו שעדין פועלות אני מניח שתוך 5-10 שנים תיסגרנה. למעשה קמו כאן כמה מפעלים ליצור חלב כאשר לכל מפעל יש מנהל וכמה עובדים. השותפים בחברה עסקית יכולים לדעת על כל הנעשה ברפת תוך ישיבה בבית מול המחשב וכוס קפה בידיהם וזה בסדר.

המציאות הכלכלית של עליה במחירי המים וירידה חדה בתמורה מפירות הביאה לידי כך שענף המטעים כמטע ונעלם. חלק גדול מהשטחים החקלאים אינם מעובדים או שמעובדים ע'י אחרים שאינם חברי המושב. ההיבט החברתי והאישי של מצב זה הוא עודף זמן של חלק גדול מבעלי המשקים, וחיפוש אחרי מקור הכנסה חדשים, דבר שגורר אי המשכיות של דור צעיר, וחוסר בתעסוקה ועניין לדור הביניים והמתבגר.

המשק הציבורי

מפעלי האגודה שהיו מרכזי רווח, תעסוקה, ומפגשים חברתיים נעלמו. המיכון, המחלבה, הביצייה, מחסן למכירת מזון לבהמות, הפרייה ועוד. מקומות אלו שימשו את המשק המשפחתי וגם מקום מפגשים חברתי בין חברי המושב. לא מעט אנרגיה חיובית ושלילית זרמה שם. המציאות היום שהתקשורת אלקטרונית מחברת בין החברים לבין המוסדות ואפילו בין חלקי המשפחה. יש חילוקי דעות אם זה שינויי מבורך אך נודה שהוא כאן ובעצמה הולכת וגדלה.

היפה והמכוער של מפגשים היסטוריים ליד המחלבה הם זיכרונות בלבד. השרותיים הללו שבנוסף להיותם חברתיים וכלכלים סיפקו תעסוקה לחלק מחברי המושב נעשים עי' אחרים. מפעל המים הוא כמעט האחרון שנשאר כמפעל של האגודה וחובה שימשיך כך.

אחת התוצאות של העלמות המשק הציבורי היא רזרבה קרקעית בתוך המושב (ואולי גם המחנה הצבאי בשמו הידוע בית דרס) קרקעות אלו יכולות לשמש לפיתוח חדש של תעשיה זעירה, מבני משרדים, עד כדי שרותיי עורף לנמל אשדוד. פיתוח שטחים אלו חייב להיעשות תוך הקפדה על איכות חיי הכפר ולמנוע עד כמה שאפשר תנועה מרובה ורעשי מכונות כבדות. אזורי התעשייה סביב המושב הולכים ונסגרים, טוב יעשה אם נגדיר למתכננים חלק מהשטח הציבורי בתוך המושב כתעשייה נקייה (היי – טק) ודומיהם. פיתוח שטחים אלו למטרות תעשיה נקייה ומשרדים יעודד בני המושב לבנות את ביתם במושב. גם יזמים אחרים באזור שלהם תעשיות נקיות יעדיפו לפתח עסקיהם במושב מאשר באזורי תעשיה אחרים. תהליך זה חייב להיות מלווה במערכת חוקים ותקנות פנימיות שמטרתן להבטיח שהפיתוח יהייה בהתאם לתכנון ושיהיה תואם את המבנה החברתי של המושב.

הדמוגרפיה במושב

בחלוקה פשוטה אפשר לקבוע כי מספר המועסקים בחקלאות מבין חברי המושב נמוך ממספר המשפחות שמקור פרנסתן הוא אינו חקלאות ואף רחוק ממנה. השילוב הזה עולה יפה והאינטגרציה החברתית נראה שעושה טוב לכל הקהילה. יחד עם זאת יש לשינוי זה הבייטים נוספים שיש לתת עליהם את הדעת בעיקר לטווח הארוך לקראת חגיגיות יובל המאה.

בית העם יהייה קטן מלהכיל את חוגגי יובל ה 100, אוכלוסיית המושב תגיע  ל- 500 בתי אב ואולי יותר. המשקיים החקלאיים יהייו מיעוט חשוב וערכי אבל עדיין מיעוט. פני המושב ישתנו לחלוטין. כל זה מחייב תכנון מסוג שונה שהיינו רגילים לו בעשורים הקודמים כאשר מוקד החשיבה יהייה איכות החיים במסגרת חברתית משתנה. 

קרקעות וחקלאות

השנים הקרובות יאופיינו במאבק עם רשויות המדינה השונות על זכויותינו בקרקע דהיינו מה זכותנו על הקרקע  לחקלאות לבניה ולשימושים אחרים. רזרבת הקרקע היחידה שיש למדינה לצרכי בניה וגידול האוכלוסייה לתקופה של 15-20 שנה הקרובות הן הקרקעות החקלאיות. גידול האוכלוסייה יביאו את התביעות לנגוס בקרקעות המושב. תהליך זה מחייב את המושב להתארגנות תכנונית משפטית ואורבאנית למציאותיות חדשה ודינמית.

א.  יש לחדול לחלוטין מהחכרת קרקעות למי שאינם חברי האגודה. החלטה זאת חייבת להיות מלווה באכיפה. יש לזכור כי אנחנו לא בעלי הקרקע אלא חוכרים לתקופה ובתנאים מסוימים. יש זכות מלאה למדינה לקחת את הקרקע חזרה ברגע שהקרקע לא משמשת את החוכר. האגודה היא צד להסכם וכל קנס או "הלאמה" שיושת על חריגה בשימוש בקרקע ע'י המדינה האחריות היא על החבר ועל האגודה.

ב.  כדי להמשיך ולעבד את הקרקעות ולמצות רווח כלשהוא במטרה לבטל סכנת "הלאמה" מומלץ שתוקם חברה של האגודה או של מרכז מזון לעיבוד מרוכז של הקרקעות הללו. לחברים צריכה שתהייה זיקה משפטית להסכם מסוג זה.

תכנון אורבניי

המושבים אורות, כפר ורבורג, ובאר טוביה גובלים עם קריית מלאכי. אינטרס המדינה הוא להגדיל ולהכפיל את אוכלוסיית קריית מלאכי דבר שיחייב נגיסה בקרקעות שלשת המושבים. כדי למנוע היטמעות שלא מרצון בקריית מלאכי עד כדי היות שכונות של הקרייה חייבים המושבים להתארגן לתכנון משותף בו תגדל אוכלוסיית המושבים באופן כזה שיהייה להם משקל ממשי בתהליך קבלת ההחלטות במוסדות הארציים בתכנון התפתחותה של קריית מלאכי מחד ושמירה על עצמאות המושבים מאידך. הכפלה ויותר של אוכלוסיות המושבים דורשת עבודת תכנון משולבת של תשתיות, חינוך, תעסוקה, וחיי חברה תקינים.

תעסוקה

כפי שציינתי לעי'ל השינויים במשק המשפחתי יצרו מצב של חוסר תעסוקה חלקי לדור הביניים וחוסר תעסוקה כמעט מלא לגיל המתבגר. מבחינה כלכלית אין הבדל בין מפעל ליצור חלב כפי שהוא כיום בנוי מהתארגנות של 5-7 משקי חלב למפעל אחד, לבין התארגנות של אחרים לחברה שכותבת תוכנות מחשב, מייצרת רהיטים, מפעל ליצור מוצרי חלב, מאפית עוגות, מפעל למוצרי קוסמטיקה, משרד לתכנון הנדסי, מכון יופי ובריאות,מעבדה לתיקון מחשבים, בית בד,מכבסה, בית קפה, מעדנייה, או משתלה לפרחי נוי וכו. התארגנות של מספר חברים לעבודה בקבלנות משנה לתעשיה זעירה שנמצאת מחוץ למושב. מציאות זאת מחייבת שינויים חוקתיים במוסדות המדינה שלהערכתי בימים אלו ובעתיד הקרוב יהייה ניתן ליישמם.

הגיל השלישי

זה מספר שנים פועל במושב מועדון לגיל השלישי בהצלחה גדולה וכל הברכות למייסדים ומפעילים היום. מועדון זה צר מלהכיל את המבקרים גם אם חלקם לא מהמושב. זאת התחלה מבורכת שזוכה להערכה רבה והיא גם ההוכחה לנחיצות של פעילות ושרותיים נוספים לגיל השלישי. האפשרויות הן רבות אך בעיקר תלויות במספר המשתתפים ובאמצעי תחבורה ותקשורת. הפתרונות הן בעיקר במישור האזורי אבל יש גם הרבה מה לעשות במישור המקומי. זהו חלק בלתי נפרד מהמרקם החברתי של המושב ויש בו תרומה מכרעת לאיכות החיים של ציבור גדול שמספרו ילך ויגדל.

סיכומים

יובל  85 לבאר טוביה זאת חגיגה גדולה בראש וראשונה לגיל השלישי שבייננו. הם יכולים לציין בסיפוק רב את אשר יצרו בנו והביאו את המושב למקום בו הוא נמצא היום. אין הרבה מקומות כאלו בעולם (וראיתי הרבה ישובים חקלאים בהרבה ארצות) אין גם הרבה כאלו בארץ שהצליחו לשמור על מירקם כלכלי וחברתי שעיקר פעילותו חקלאית ועובר תהליך בריא של התאמה למציאות חדשה. דומני כי לא אטעה אם אומר כי אלפי הפרות עיצבו את החיים בכפר במשך עשרות שנים, אבל אנו במציאות חדשה תנאי שוק אחרים, התייעלות מדהימה בטכנולוגיה החקלאית. קיימת ציפייה לאיכות חיים טובה יותר, אתגרים טכנולוגים וחלופות עיסקיות לדור הצעיר החליפו את הפרות במציאות חדשה ומאתגרת.

האתגר של דור הביניים הוא לשלב את הדור הצעיר בתהליך של שינויי מתחייב מבלי לסטות מעקרונות אנושיים של חברה תרבותית יוצרת ואחראית לחבריה. זה תהליך לא קל ולא קצר אך חייב להיעשות במתווה ברור ועקבי כדי להגיע למטרות מוגדרות מראש. מסר ערכי ומחייב מקשר בין יובל ה – 85 ליובל ה – 50  מסורת . בין מופע קלאסי שמרני מימי "הטוביטרון" למופע דיגטלי קופצני של ימינו אלה. בשניהם מככבת המסורת. זאת התקווה וזה היעד.

                                                                                                      שייקה גלעד

בחירות בשער

 

עם סיום כהונתה של ההנהלה (ועד האגודה) הנוכחית, אני מרשה לעצמי לומר מילים של שבח ותודה ליו"ר ההנהלה היוצאת אליק אביאלי על עבודתו המסורה אשר כולה בהתנדבות ללא קבלת שכר ועם לב ענק.

שמירת הקופה הציבורית עמדה לנגד עיניו ובסופו של תהליך הגיע הרגע שגם ידע לחלק ולהחזיר לציבור את שהצליח לצבור בקופה.

לפני ההנהלה החדשה עומדות שתי משימות עיקריות הן גדולות כבדות וישפיעו על חיי כל אחד מאיתנו.

 

המשימה הראשונה : מינהל מקרקעי ישראל

הידוע בשמו רמ"י –(רשות מקרקעי ישראל) .

משנה לשנה כוחנו הציבורי הולך ופוחת, תפקידנו ההיסטורי נגמר, את זרי הדפנה על ראשינו רק אנחנו רואים .

מעמדנו כחקלאיים הולך ונחלש ומצד שני הלחץ הנדל"ני הולך וגובר ובמרכז הארץ מגדרה ועד חדרה אוי ואבוי למי שינסה לחסום  את המינהל ולשמור על זכויותיו .

המינהל משתמש בשיטה הידועה של המקל והגזר, מצד אחד דורש שנחזיר לו את האדמות של 56 משקים שאינם מאוכלסים אצלנו סה"כ 1960 דונם.

ומצד שני מציע הרבה גזר או (גזר ענק) הקצאת נחלות נוספות להרחבה, בשילוב הזרמה של 19,000,000  ש"ח – המון כסף לטובת פיתוח תשתיות .

יצאתם מבולבלים ? כן גם אני .

אליק אביאלי ואשר גולדמן הקדישו הרבה זמן יקר להתקדמות עם המינהל שאיתו כל דבר שקול לריקוד טנגו הפוך, אחד קדימה שניים אחורה .

יש לחפש את הדרך לשמור על זכויותנו בשילוב היו"ר היוצא אשר הידע שלו וזכרונו הארכיוני הם נכס, והשילוב עם אשר והאנרגיות הרבות הוא שילוב מנצח.

המשימה השניה:– חלוקת הכסף שעדיין נמצא ויגיע לקופה  ומקורו בגבייה הסטורית מהמשקים החקלאיים .

עלינו לשכנע את התושבים להצטרף כחברים לבריכת השחייה וכך נוכל להחזיר סכומים גדולים אשר ניתנו ע"י האסיפה מתוך כוונות טובות ומתוך מחשבה שהגיע הרגע ונוכל להחזיר סכומי עתק אלה אל החברים בעלי המשקים אשר לא משתמשים בבריכה .

                                                                                               יואב צור

לתושבי הכפר

החלטנו להרים את הכפפה שהונחה כאן לפני כמה שבועות ע"י רועי יעקובי, לגייס קצת אומץ ולהיות מהסנוניות הראשונות שנחשפות על גבי הדף לחבר, על מנת לספר לאנשי באר טוביה מיהם האנשים החדשים, שמצטרפים לשורה.

אז...אנחנו משפחת כחילה – עודד, אורית ובננו יהונתן.

עודד הוא בן אחותה של מרים (מורין) ומוטקה רם. ירושלמי במקור, שכמעט כל חופשה בילדות עברה עליו במושב, בשעות רבות של חליבה משותפת עם מוטקה ובני הדודים, בריכה, שדות והרבה ימים מאושרים. לאחר הצבא הגשים את חלומו להיות רפתן בקיבוץ אפיקים.

אפשר לומר שאנחנו אנשים יוצרים – במהותנו ובעשייתנו. עודד הוא בוגר האקדמיה לאמנות בצלאל – ומתמחה בפיסול, איור, מסגרות, בניה אמנותית ועוד.  לפני מספר שנים הקמנו חברה עצמאית לפיסול ועיצוב, אותה עודד מנהל. במקביל, הוא עובד כמנהל טכנולוגי של חברת "שירותי אקולוגיה" באיזור התעשיה של באר טוביה מזה כעשר שנים.

אורית, ילידת קיבוץ קרית ענבים שבהרי ירושלים, אמנית רב-תחומית ומרפאה מוסמכת ברפואה טבעית. למדה במדרשה להכשרת מורים לאמנות ובמכללת רידמן לרפואה משלימה. בעלת עסק עצמאי לטיפולים, סדנאות והרצאות לאיכות חיים.

אורית משלבת את עבודתה העצמאית עם משרה חלקית כרכזת פרוייקט במכללת אחוה.

יהונתן, תלמיד כיתה א' בבי"ס מבואות. לפני כשנה וחצי החלטנו להגשים את חלומנו לעבור לגור בבאר טוביה, על מנת לאפשר ליהונתן להשתלב כבר בגן בקבוצת הילדים איתם יעלה לכיתה א'.

הוא נקלט בזרועות פתוחות בקיטנה של נוגה בן-דור (שהחצר והבית שלה נחקקו בלבנו לתמיד בתור ה"ברוך הבא" של באר-טוביה) ולאחר מכן בגן שקד, עם הגננת מיכל, הסייעת רותי והקבוצה הנפלאה שזכינו להצטרף אליה .

עם המעבר מצאנו בשכירות בית  אצל יעקב בן יהושע, ואנחנו מברכים שזכינו להכיר את האיש היקר הזה ומשפחתו המסורה, ועל התחושה של מגורים ב"באר טוביה הותיקה" - בבית המקורי של משפחתה של אילנה ז"ל, רעייתו של יעקב. להפתעתנו ושמחתנו הרבה, ימים ספורים לאחר שעברנו התכנסה אסיפת המושב בה הודיעו שהגיעו לסיכום עם המינהל ויוצאים לדרך עם ההרחבה!

לנו לא היה כלל ספק שכאן אנחנו רוצים לבנות את ביתנו,אך לא תיארנו לעצמנו שהחלום יתממש בכזו מהירות...אז תודה לאל – ולהנהלת באר טוביה שמלווה ומקדמת את התהליך בנחישות ובמהימנות רבה – ואנחנו מקווים למצוא את עצמנו בתוך בניית ביתנו בעתיד הקרוב מאד.

בינתיים...אנחנו נהנים מהשינוי הגדול שעשינו - מהרי ירושלים למרחבים הירוקים והחמימים של השפלה, מההכרות עם אנשים חדשים וטובים בכל מקום, ובעיקר מההרגשה, בלי שום הגזמה, שהגענו הביתה! נשמח להכיר...

                                                                                               יהונתן, עודד ואורית כחילה.

מחפשים את המטמון  וגם מוצאים

 

לאלה שלא היו ((והפסידו) לאלה שאין סבלנות לקרוא יותר מ50 מילים, לאלה שרוצים כבר לעבור לYES  נתחיל מרשימת הזוכים.

במסלול דואר זכה דביר לוין קבוצת יחיד.

במסלול בריאות  קבוצת כהנשטם שמנתה 15 איש 3מכוניות, כללה וסבתא וסבא דבורה וראובן ילד אחד וכלה אחת. 

במסלול חינוך זכתה קבוצת הטרומפים חניכי הקן מכתה ט.

ציון לשבח ניתן לשני ילדים ארז מוטגומרי ארז וסהר בן מוחה שעשו את מסלול הבריאות ברגל.

 

בכלל השתתפו 31 קבוצות וקרוב ל300 איש מכל הגילאים נטלו חלק במשחק, מספר מרשים לכל הדעות. רוב המשתתפים התניידו באופן ממונע, אבל גם רוכבי אופניים נטלו חלק וכאמור היו שניים שהלכו ברגל.

כבר יותר מחודש בכל צומת במושב פרסום חוצות. משטח עץ המודיע על משחק "מחפשים את המטמון "שיערך בשבת  03/01/15.

מודה שעברתי על סדר היום והתכוונתי להעביר את אותה שבת בגזרת הבית מנוחה מעמל השבוע.

אבל יומיים קודם קבלתי הודעה מהנכדה של צילה בן יהושע נכדה העונה לשם זהרה לוין .

בהודעה נאמר שהוקמה קבוצה הכוללת את יעקב בן יהושע ובתו זהרה. בשמחה נעניתי בחיוב לא לפני שנהלתי משא ומתן קצר. (נזכרתי בשחקני קרית שמונה והמאמן לפני שלש שנים לא הזכירו בחוזה מענק אליפות).

הודעתי לשותפיי החדשים שבמקרה של זכייה החלוקה לא תהיה שליש לכל אחד אלא בן יהושע 50% רועי 50%.

ומשהגיעה תשובה חיובית הפכתי חלק מהקבוצה.