משולחן הארכיון




איש האצ"ל הקבור בבאר טוביה

כ השבוע הגיע לארכיון יקר צמח, ( זה שמו) חבר כפר שמואל, לבקש מידע על עזרא עג'מי, איש האצ"ל, שקבור אצלנו בבית העלמין. יקר הוא סופר, שחקן, איש תאטרון, במאי קולנוע וטלוויזיה, שהיה שנים רבות מפיק ובמאי ברשות השידור. ההתעניינות שלו בעג'מי היא לרגל כתיבת ספר שהוא עוסק בו בימים אלה. גם הוא, כמו עזרא עג'מי, נולד בבגדד.

חנה אירחה אותו בארכיון ואחר כך נסעתי איתו לבית הקברות, לראות את הקבר המבוקש. הוא התרגש מאד, צילם את המצבה והודה על כל המידע שסיפקנו לו.
אני חושבת שזאת הזדמנות לספר את ספור חייו ומותו של עזרא עג'מי, שהדור הצעיר שלנו בודאי איננו מכיר.
מ
 התקפת האצ"ל על שדות התעופה הבריטים - ב- 25 לפברואר 1946 התקיפו יחידות של האצ"ל והלח"י שלושה שדות תעופה בריטיים. כפר סירקין, לוד וקסטינה (חצור). לשדה התעופה בקסטינה חדרו לוחמי האצ"ל בשתי קבוצות, הם הניחו חומרי נפץ על המטוסים, 12 מטוסי "האליפקס" עלו באש והלוחמים הצליחו לסגת בשלום. בדרך הנסיגה נפתחה אש מאחד הפרדסים ועזרא עג'מי נפגע.
 
מיהו נאזם, עזרא עג'מי - נאזם, עזרא עג'מי נולד בשנת 1926 בבגדד, בירת עירק. משפחתו הייתה אמידה והוא סיים ביס' תיכון. ב1945 - כשגברו הרדיפות על יהודי עירק, החליטה המשפחה לעלות ארצה. הם התגוררו במנשיה ליד יפו. לימים הצטרף עזרא לשורות האצ"ל וקיבל את הכינוי - יהונתן.
בהתקפה על שדה התעופה בקסטינה שימש כסייר ומורה דרך. לאחר בצוע הפעולה, בדרך הנסיגה, נפתחה אש מאחד הפרדסים ועזרא נפגע. חלק מן המקורות מציינים שהגיעו עם הפצוע לאחד המושבים באזור ובקשו עזרה, אך נענו בסרוב לקבלו.
הוא נישא ע"י חבריו על גבי אלונקה מאולתרת בגשם שוטף. בדרך הנסיגה - נפטר. ניתנה הוראה להשאיר אותו על השביל, כיון שהבריטים כבר הקימו מחסומים וסגרו את דרך הבריחה והנסוגים היו בסכנה.
למחרת היום נמצאה הגופה ע"י הבריטים והובאה לבאר טוביה.
למרות המחלוקת העמוקה בין אנשי באר טוביה, אנשי ההגנה, לבין ארגוני הפורשים קיבלו החברים את החלל בכבוד הראוי. הארון הונח בבית העם, כמנהג המקום, והנוטרים ובני הנוער עמדו במשמר כבוד עד מועד הלוויה.
כל אנשי המושב יצאו ללוות אותו למנוחת עולמים. נחום קרמר ספד לו. חבל שאין לנו העתק מדבריו
של נחום, בעיקר משום שנחום נהג לשאת את נאומיו, גם אלה שנשא בי"א באדר, בעל-פה.
עזרא נטמן בשם אברהם בן אברהם כדי שלא יוכלו לדעת את זהותו. לימים הקים צה"ל מצבה על קברו ובה נכתב שמו המלא וכן סמל האצ"ל, המחתרת שבשמה פעל.
גק
 לימים זכה מושבנו לשבחים והוקרה על היחס ללוחם האלמוני. ציפה פרי זוכרת שבמלחמת יום הכיפורים, בהספדו על קברו של מולה הרמתי ז"ל, הזכיר נתן ילין מור, ממנהיגי מחתרת הלח"י, את האנושיות והכבוד של אנשי באר טוביה לחלל האצ"ל.
                                                                                דליה

מי מכיר ? מי יודע?

קגצל ריידר

נפטר ה' טבת תש"א (1941) בן ע' לחייו
המצבה ממוקמת בסמוך לקבריהם של יונתן ומיכה לויט
מי שיש לו מושג מי האיש יפנה למזכירות.
כבר פנינו למדור של איזי מן ברדיו, אך יתכן שמישהו בכפר יודע מי מדובר.


ביקור אנשי המרכז לעיוור בבאר טוביה

"רוצה להודות על יום נפלא שעבר עלי ועל חברי המרכז לעיוור, קסם של מקום, ארץ ישראל הטובה, השפויה, העובדת, האידיאליסטית. אתם אור גדול בליקוי המאורות הכללי שעובר על החברה הישראלית, תודה על האירוח היפה והנעים".
דברים אלו כתב רון סואן, מלווה קבוצת המטיילים מהמרכז לעיוור בת"א, בספר האורחים של הארכיון, על ביקור קבוצת המטיילים בבאר טוביה. כבר עם בואם חיכו להם במועדון הותיקים תמי בן יעקב ודנה מזרחי, במאור פנים, קפה ועוגה, ליד שולחנות ערוכים וחיוך, שלא כולם ראו אותו, אך חשו בו. היה זה ביקור מרגש מאוד, קבוצת אנשים עיוורים וכבדי ראיה, לחלקם כלבי נחיה וליתר מלווים, הם באו לסיור בבאר טוביה. נערכנו לזה - הדגשנו את תיאור המקומות בהם ביקרו במלל, בארכיון הם הקשיבו, מששו וניסו לחוש ולתרגם את העצמים המוצגים במקום. הם שמעו בנסיעתם באוטובוס, על המקומות בהם עברו. בגן נעמי, בבית הספר מבואות, ובבית של פנינה וגרשון היימן, הם תיארו את הפסלים אותם מיששו, הם שאלו על מרקמי האבן ועל החומרים מהם עוצבו וההבדלים בין סוגי האבנים.
תודה לכל העושים במלאכה תמיד, ובסיור זה : תמי בן יעקב, דנה מזרחי, גאיה מטלון, מיקי אבניאל, יעל וניר שמואלי, פנינה וגרשון היימן, אבי עדי על תיבת הנגינה ויעל רחמילביץ.
לכולם תודה.
ולסגירת המעגל בביקור זה, רון סואן מלווה הקבוצה אמר לי: אמא שלי הייתה מורה בבית ספר מבואות בשנים 1956-58 שמה צלילה זמירי, לבית בית-הלחמי. אני עדיין לא הייתי בבאר טוביה, אבל המפגש שלו עם דליה חנין שעבדה עם אמו וגם פנינה היימן שאמה נעמי עדי ז"ל, הייתה חברה קרובה שלה היה מרגש. בשיחה איתה (בטלפון) הזכירה את תלמידיה ואמרה שאחד האהובים עליה היה יורם גולן ז"ל, איתו שמרה על קשר.
היה זה ביקור מרגש.
                                                         חנה פיריץ


בקשה מצוות הארכיון :

עדיין לא קיבלנו תמונות למזכירות, אנא עשו מאמץ :)
בארכיון שלנו נמצאים תיקי תמונות לפי נושאים מכל שנות קיומו של המושב.
במשך שנים רבות תועדו האירועים בכפר- בצילום ע"י חברים, שאחרי כל אירוע העבירו תמונות לארכיון.
היום, כשכולם מצלמים, אנחנו מבקשים להעביר תמונות מהארועים השונים בכפר לE-MAIL של המזכירות.
התמונות יועלו לאתר המו
שב ויצורפו לאוסף התמונות בארכיון

*** אפשר לשלוח תמונות ישירות מהפלאפון למייל ***
 
 מייל המזכירות : moshavbt@inter.net.il

בתודה
צוות הארכיון



דרישת שלום בת 40

 

פסאודו מושבניק, כמוני, קם בחמש בבוקר, אבל במקום לצאת לחליבה, עושה תרגילים למתיחת הגב מול הטלויזיה. ואור ליום שני השבוע צפיתי בשידור חוזר של תכנית "ניקוי ראש" ששודרה לראשונה ב-1976. במהלך התכנית שובצה, כמדי שבוע גם פינת תגובות של צופים "מהרחוב". והרחוב אליו יצא צוות הצילום הפעם היה רחובנו שלנו. חנוך טורנר, דוד צור, נגה בן יעקב, יוסקה בן יצחק, עוזי כהן, שייקה גלעד ואליעזר שוורץ (וגם מנחם רגב מכפר ורבורג וכן 2 שלא זיהיתי) חלקו עם הציבור את דעתם הנחרצת (למה גסויות, למה?)

 

לכל המעוניינים – ניתן לראות את הקטע הזה ( כמו גם את תגובותיהם המשועשעות  של יו"ר הכנסת ישראל ישעיהו, השר משה קול וראש האופוזיציה מנחם בגין) ב-YOUTUBE.

https://www.youtube.com/watch?v=CXnnGCPG7WY

החוויה הבאר-טובינית מתחילה ב-1:20.

 

אורי עמיר


פרשת נס הקוממיות

א. בשנה השביעית למדינת ישראל, העניקה ממשלת ישראל אות כבוד שנקרא "נס הקוממיות" לישובים שעמדו בגבורה במלחמת השחרור.
כשהסתבר לאנשי באר טוביה שמושבנו איננו נכלל ברשימת מקבלי ה"נס", הייתה אכזבה גדולה ואיתה כעס וזעם על ההתנהגות הבלתי הולמת כלפי המושב שלנו.
הכעס הוליד מאבק, עליו אנחנו רוצים לספר הפעם.
ראוי שבני הדור השלישי והרביעי יכירו את הסיפור.
ראשית נתחיל במכתב שנשלח ב 24.4.1955 אל הנוגעים בדבר, ובו הסיפור הבטחוני של כפרנו מיום היווסדו - עד אחרי מלחמת השחרור, וזה לשון
המכתב למשרד הבטחון:


המכתב נשלח, אך שום דבר לא זז
ועכשיו נביא את סיפורה של רות שטיינהרט - גלעדי, חברת שדה בוקר
המספרת על עזרתה בעניין הנדון (מתוך "הדף לחבר" 1.5.1957


זה היה במאי 1955, הייתי אז בבית הורי בבאר טוביה, אחרי לידת בתי הבכורה,
מאחר שבשדה בוקר לא היה עדין סידור לתינוקות.
יום אחד באו אלי אברהם נגב, בן עמי וגם אבי היה נוכח - הם בקשו ממני למסור לבן-גוריון (שהיה אז ראש הממשלה ושר הבטחון) שהם רוצים להפגש איתו בקשר לתביעתה של באר טוביה לקבל את "נס הקוממיות".
היו אז כמה ישובים אשר לחמו על זכותם לקבל את "נס הקוממיות" אך משה דיין ( שהיה אז הרמטכ''ל) קבע שאין לתת את הנס לישובים נוספים ולפי הוראותיו לא אפשרו לנציגיהם להפגש בעניין זה עם בן-גוריון.
ראוי לציין ששכנינו הקיבוצים נגבה וחצור היו בין אלה שזכו לקבל את הנס מלכתחילה.
כשחזרתי לשדה בוקר, באו לחדר שלנו בן-גוריון ונחמיה ארגוב (שלישו הצבאי) לברך אותי ולראות את התינוקת.
למחרת, בדרך לחדר האוכל נפגשתי עם בן-גוריון ואמרתי לו שחברי באר טוביה כועסים מאוד על שלא קיבלו את "נס הקוממיות" ושלא נותנים להם ולנציגי הישובים האחרים להיפגש איתו ולדון עימו על כך.
בן גוריון שאל את נחמיה ארגוב, אשר ליווה אותו, במה הענין, ונחמיה סיפר לו שיש שישה עשר ישובים הממורמרים על כך שלא קיבלו את ה"נס" ומשה דיין אסר עליו להפגישם.
בן-גוריון כעס מאוד ובקש שכל החומר בעניין זה יוגש למחרת לפניו.
אחרי ארוחת הצהרים נגש אלי נחמיה ארגוב ואמר לי :"רותה, את לא יודעת מה שהצלחת לעשות! במשך זמן ממושך לוחצים הישובים האלה עלי, אבל לפי הוראת דיין לא יכולתי לעשות דבר, והנה את פשוט נגשת אליו וסידרת את העניין!"
כעבור חודש הגיע בן-גוריון למשק, הוא ניגש אלי ומסר לי שהוקמה ועדה בקשר ל"נס" ושאורי רוזנבלום (רום) מבאר טוביה הוא אחד מהחברים בועדה.
ובאמת כעבור שנה קיבלה באר טוביה את ה"נס" עם יתר הישובים.
הטקס ברמת הרחל 
ביום העצמאות ה -9 למדינת ישראל זכה מושב באר טוביה לקבל את "נס הקוממיות"
מהמושב נשלחה משלחת מיוחדת לקיבוץ רמת-רחל, אשר היה גם הוא ממקבלי ה"נס", ובו נערך הטקס המרגש.
וזה נוסח המכתב שקיבלו חברי המשלחת המיוחדת לקבלת ה"נס" ממועצת הכפר:

לכב' החברים : אביאלי משה, בן יעקב דוד, גולן צפורה, גלעדי משה, הרצפלד אברהם, טרבלוב יצחק, כהן יוסף, קרמר נחום, בן יהושוע אילנה.

חברים יקרים!
בקשר עם החלטת משרד הביטחון להעניק למושבנו ביום העצמאות הזה את נס הקוממיות, לציון עמידתנו האיתנה במלחמת השחרור, מודיעה מועצת הכפר בסיפוק רב, כי לכם יש חלק ניכר ברוח העמידה ששררה בתוכנו בימים הגורליים ההם, וע"כ קבעה אתכם ראויים להיות נציגות הכבוד של כל חברנו ולקבל את נס הקוממיות אשר יובא בטקס חגיגי לבית העם בנשף יום העצמאות התשיעי למדינתינו בשעה 9 בערב.
ברגשי כבוד נעלים
בשם כל חברינו
באר טוביה

עד כאן פרשת " נס הקוממיות" , צוות הארכיון.

ביום של חג
קשה לתפוש היום כל מה שכבר עברנו
קשה לתפוש היום כיצד עברנו זאת
קשה להאמין על מה כבר התגברנו
ומה ממתין לנו עדיין בבאות.

קשה, קשה, היום לחוג מבלי לזכור בו
את כל החברים אשר אינם כבר כאן
את כל החברים, את הבנים - בנינו
אשר זכרם חקוק, צורב ומלובן.

הדרך ארוכה היתה וגם קשה לא פעם
אבל הלכנו בה, על אף הסיכונים
ובכל מקום שבו עזרה היתה דרושה שם
היינו גם אנחנו - לרוב הראשונים.

לפני 86 שנים, שתלו, תקעו פה שורש
השורשים היום עבים ועמוקים
וצמרות פרושות ומצילות כחורש
והפירות רבים ומתוקים.

הדרך עוד רבה היא ומה שלא הגשמנו
יגשימו אחרים. המשך יבוא מחר
כי האילן הזה שבן 86 הוא
עודנו רענן מוכן לכל אתגר.

(נקרא באחד החגים ע"פ ד.אלמגור)

מכתב מדוד בן גוריון
בי"א באדר בחג ה - 26, שלח דוד בן גוריון, ממקום מושבו בשדה בוקר, ביד רות וזאב שטיינהרט (רות אלכסנדרובסקי - גלעדי), שהיו אז חברי הקיבוץ, מכתב לבאר טוביה ביום חגה.

לחברים בבאר טוביה,
אני שמח לשלוח לכם בידי רות וזאב ברכת פולה וברכתי לחגיגת מחצית היובל לבאר טוביה המחודשת.
כשהלכתם לבנות מחדש את באר טוביה, לפני יותר מעשרים וחמש שנים התישבתם בקצה הדרום בימים ההם.
וזכיתם זכות גדולה להעתק צפונה - בהישארכם במקומכם.
רבים מאז ראו בכם דוגמא ומופת - ואף הלכו דרומה.
ואחת מבנותיכם הגיעה עד שדה בוקר - כמאה ק"מ דרומה מבאר טוביה בקו אויר, ואף היא עוד יושבת עם חבריה כ - 170 ק"מ צפונה מהנקודה הדרומית ביותר שלנו מאז קום המדינה - היא אילת.

אחולי הלבביים לכך - שיחד עם גידולה והתבצרותה של באר טוביה וסביבתה, יצאו מתוככם עוד הרבה רותיות וזאבים שידרימו יותר מכם וניישב מרחבי הדרום והנגב, כאשר העזתם אתם לעשות בקצה הדרום שלפני עשרים ושש שנה.

                                                                                 בברכת חברים

                                                                                                       ד. בן גוריון

יא באדר - חג  ה - 38
שולחנות ארוכים ארוכים, מפות לבנות, דברי מאכל ובקבוקי משקה, וקהל, קהל מאות. חברות, חברים, נוער, ילדים ואורחים הצטופפו ליד השולחנות כשרבים עומדים ליד הדלתות מחוסר מקום ישיבה -

חגיגת הי"א באדר הל"ח לכפרנו.

הנשף נפתח בקימה לזכרם של אלה שלא זכו. את ברכת הכפר נושא כמיטב המסורת, הח' נחום קרמר, שעמד בדבריו על התמורות הרבות שחלו בחיינו בכפר ובארץ בשנה האחרונה, על גורמי מלחמת ששת הימים ותוצאותיה הברוכות והמרות.

שלא כרגיל לא קויים השנה טכס קבלת חברות הכפר של בני הי"ח. כנראה שבגלל המצב הקשה ששרר לפני 18 שנה אין השנה בני י"ח לבמה.
פרסי המשק המצטיין, הפרה והמבכירה גבוהות התנובה וגינת הנוי היפה, חולקו כנהוג לזכאים להם. בפרס המשק המצטיין זכה גם השנה משק בן יהושע שקיבל הפעם לצמיתות את הגביע שיפסיק לנדוד. משק זה יוצא מן התחרות ועתה יוכלו גם האחרים לנסות לזכות בפרס זה.

לבמה נקראים בוגרי כתה ח' של השנה שעברה שהגישו עבודותיהם לפרס הרצפלד. הפרסים חולקו והרצפלד, שהגיע באותו זמן לאולם, הוזמן לשאת את ברכתו לבוגרים. כקנוח לחלק זה חזינו בסרטון מחלקת ההסברה של הועד הפועל של ההסתדרות על הרצפלד האיש ודרכו בישוב הארץ.

חבורת הנוער "אלומות" ו"עופרים" תפסו עתה את הבמה והגישו להנאת כולנו בחן רב, מסכת ריקודים ופזמונים מחיי הכפר בשנה האחרונה ומהשתקפות המלחמה האחרונה בכפר שבעורף.
כבוד כיד המגישים הטובה הוגש לשולחנות, התזמורת הציבה כליה על הבמה, ולאחר שפונו השולחנות והספסלים החלו הריקודים שנמשכו עד אור הבוקר - ואולי קצת פחות.

למארגני החגיגה הותיקים והחדשים, מדריכי הלהקות, האחראים על המרתף ועל עריכת השולחנות, שהשקיעו זמן, מרץ ויזמה וטרחו רבות להצלחת הערב - ברכת ישר כוח מכל באי הנשף.

תמה חגיגת י"א באדר תשכ"ח. גדלנו בשנה ומתחילה שנת ה 39 לכפרנו.
כה נזכה ונגיע לשמחות, ואך לשמחות, עוד שנים הרבה.

                                                                                דבר העורך: שמואל גבע - לוקי

מתוך ה"דף לחבר" מס' 683, 15.3.1968 




המנון לבאר טוביה
(נכתב בשנת 1945 ע"י המורה אסף בלוך מחבר המנגינה צבי קרון)

מן ההרים ירדתי
וכמו חלום לרגלי
מושב פורח פקדתי
שדות גנים לפני.

פזמון: רק לך ליבתי פועמת
פנינה את בזר פנינים
בלב דרום את שוכנת
באר טוביה באר הקסמים.

שיר עבודה על שפתיים
מכבר הגשמנו חלום
גדול תגדל שבעתיים
כפרנו פאר הדרום...

פזמון חוזר
בדרך להרחבת הכפר
לאור תנופת הבניה בהרחבה של היום מצאנו רשימה על הרחבת המושב בשנות ה30. כותב אברהם הרמתי - ריזנברג:
בכפרנו הקטן, שמנה 44 משפחות מתיישבים, הגענו למסקנה שקשה לקיים כפר במסגרת כה מצומצמת.
במזכירות התגבשה הדעה לעשות ככל האפשר כדי להרחיב ובהקדם את מספר החברים.
בתנאי הזמן, כשלא הייתה כל אפשרות לרכוש אדמה בסביבתנו, ניתן לביצוע ענין הרחבת הכפר אך ורק על בסיס של ויתור מצד המתיישבים על חלק מאדמותיהם.
בהקשר זה יורשה לי לספר אפיזודה אחת הקשורה בנסיעה לירושלים של שליחי הכפר, גרשון פליישר ואברהם ריזנברג לפגישה עם מר אוסישקין ז"ל בקשר לרכישת אדמות הגובלות עם הכפר מצד צפון.
אדמה זו שהייתה ברשות הכפר הערבי ביתניה, גבלה ממש עם בית הספר (הצרכניה דהיום). יצאנו לדרך לא מצוידים כראוי, היו לרשותנו רק הוצאות הנסיעה לירושלים, אך לא לנסיעה בחזרה.
בקופה הציבורית שלנו לא היה אז כסף מזומן בנמצא פרט לבונים של האגודה.
זכורני כשהגענו לרמלה זכה האוטובוס, בו נסענו, לברד אבנים - כמפרעה למאורעות 1936.
מיד מצאנו כולנו מחסה על קרקעית האוטובוס, נופצו שמשות אך האוטו המשיך בנסיעתו, רק נוסע אחד ראה פחיתות כבוד לעצמו למצוא מחסה יחסי על קרקעית האוטובוס ונשאר זקוף במקומו, זה היה כמובן חברנו פליישר.
היגענו בשלום לירושלים וקיימנו מגע די ממושך עם מר אושיסקין ז"ל, שהסביר לנו שיש מקומות שונים בארץ שרכישת שטחים בהם חשובה וקובעת יותר לעתיד הישוב מאשר אזור באר טוביה.
הפתרון הכספי של חזרתנו הביתה נמצא ביתר קלות באירוח אצל משפחת ליטבק (איש אמיק"א) שדאגה לנו גם להוצאות הדרך חזרה (וזאת למרות שכידוע לו לא עמד הכפר בתשלום חובותיו).

בסופו של דבר נבנתה ההרחבה בשנת 1935 ועל כך ברשימה נפרדת.

ילדה מהמעברה
בטיול של גימלאי רמת גן, שהתקיים לאחרונה בכפר, ביקרו המטיילים גם בארכיון. בטיול השתתפה אשה בת 73 בשם שושנה, שספרה בהתרגשות שבראשית דרכם בארץ התגוררה עם משפחתה במעברת מסמיה. בחורף הקשה של 
1950 כשהמעברה היתה מוצפת העבירו את הילדים למושבים הסמוכים. היא ושני אחיה הגיעו למשפחה בבאר טוביה. היא איננה זוכרת את שם המשפחה המארחת ומקווה שאולי בני המשפחה זוכרים אותם. שמם - שושנה, יעקב ויוסף מיימון.
כשנכנסו למושב וירדו בבית העם היה המקום מוכר לה והיתה נרגשת מאד. מי זוכר?

בקשה של סטודנט
יגאל נחושתן לומד באוניברסיטת בר אילן וכותב עבודה על מלחמת השחרור בבאר טוביה. הוא פונה בבקשה לחברים שיש ברשותם מכתבים, תמונות או מסמכים אחרים מאותה תקופה שיידעו אותו. הוא מודה מראש למי שיתקשר אליו לטלפון: 052-5802613 .

ברכת החלמה לחנה
לחנה, המנהלת שלנו, החלמה מהירה. מחכים לשובך לארכיון בקרוב מאד.

                                                                                   צוות הארכיון
מועדון וותיקים
ביום שלישי 15.3.16 ירצה יוני בן מנחם
ערביסט ופרשן מדיני. כיהן כמנכ"ל רשות השידור וכמנהל קול ישראל.
נושא ההרצאה:הסכנות האסטרטגיות האזוריות למדינת ישראל.
התכנסות ב -  9:30

מחכים לראותכם  צוות המועדון

ראשית תודה

ראשית תודה לחברים שמוצאים ענין "בעתיקות" שלנו, ומגיבים בדברי עדוד "תמשיכו, זה מעניין".


"רוח, רוח, רוח בפרדס נפל תפוח" (אשמן)

הפעם, לכבוד ט"ו בשבט, חג האילנות, נקדיש את רשימתנו לפרדס. תפוזי השמוטי היו הנטיעות הראשונות במושב באר טוביה, עם היווסדו.

מים וקרקע

הגוף המיישב התנה את הקמת המושב ראשית, במציאת מים ושנית בהתאמת האדמה לנטיעת פרדס. הבאר שנחפרה ליד בית הקברות שפעה מים והאדמה התאימה לנטיעת פרדס.

כותב בזכרונותיו אברהם הרמתי (ריזנברג) "האגרונום עמרם חזנוב, איש גדרה מבני הבילויים, קבע שאפשר לטעת פרדס על אדמות באר טוביה, בהסתייגות, שאולי לא יהיה מפרדסי הארץ המעולים.."

וכך, כבר בראשית התישבותם נועד הפרדס להיות הענף החשוב במשק.


"הוא נפל מראש העץ, הוא נפל והתפוצץ"

בתחילה, כשהיו עדין 44 משקים בלבד, אמור היה הפרדס להשתרע על שטח של 4 דונם לכל משק. אבל, פרנסי המושב ביקשו מן החברה המיישבת להכפיל את שטח הפרדס, שלתוצרתו, לפני מלחמת העולם השנייה, היה ביקוש גדול בשווקי העולם.

לצערנו - כותב הרמתי - הם נענו לבקשתנו זו והכפילו את השטח לכדי 8 דונם לחבר. ואת התוצאות הכלכליות שילמנו שנים רבות אחר כך. הפרדס, שנועד להיות ראש וראשון במשקינו, זכה בחלק הארי של התקציב. כתוצאה מכך הסכוי להכנסה נכרת מהמשק נדחה למספר שנים לא קטן. והיה הכרח לחפש מקורות פרנסה מיידיים בשנים הראשונות, בנוסף לפרדס.

אנחנו, כותב הרמתי, שהורגלנו לתפיסה של משק חקלאי מעורב דרשנו לאפשר לנו להקים רפת. כיון שהכסף אזל, בקושי הצלחנו להשיג תקציב לרפת קטנטנה ללא רצפה ופרה אחת.

כאשר הגיע הפרדס לפוריות והיה סיכוי להכנסה טובה, פרצה מלחמת העולם. השווקים נסגרו והפרי, לאחר כבוד, שימש להאבסת הפרות.

מכיון ששאר ענפי המשק טרם הבטיחו "שפע" הכנסות והון חוזר, נדון המושב לתקופה ממושכת של מצוקה.


"הוי חבל, חבל, חבל על תפוח שנפל"

הרמתי מונה בעיות נוספות שהיו קשורות בפרדס. כגון קווי השקיה שהיו משותפים לכמה חלקות וגרמו קשיים וויכוחים בין החברים.

הרעיון, שהגה אחד החברים, שעבד בשעתו בפרדסי רחובות, לאפשר עיבוד, טיפול והשקיה משותפים - נדחה על הסף.

"הבאר - טוביינים דאז, כותב הרמתי, מתוך מנטליות של יוצאי קבוצות וקיבוצים הגיבו על הצעה מסוג זה כתרנגול הודו לצבע אדום".

בין לבין, כך או אחרת, הפרדסים גדלו והעצים שפעו תפוחי זהב. בכפר הוקם בית אריזה, החברים קטפו, בררו, דינגו, עטפו וארזו והפרי נשלח מעבר לים. ואחדים מהבנים זכו לצלשים כגון: "העוטפת הכי זריזה" או "האורז הכי מהיר".

באחד החגים, מתי שהוא, הוצגו שקפים מחיי הכפר.

גדעון ליווה את התמונות בחרוזיו מאירי העיניים.


וכך כתב על בית האריזה


בפינה צדדית בן שטופר ושמואלי

ניצב לו צריף ארוך עשוי קרשים ופח

תפקיד לו, כך הוגדר

בית אריזה לפרי הדר.


גם פרי הדר ארזו בו לא נכחיש

אהרון גבזה דפק עם הפטיש

שמחה רימר החתים את התיבות

החישוקים היו מושרים ומסריחים במים

וגלדשטיין על סוסתו רכב עם בריצ'ס ומגפים,


אך חוץ מזה למה הוא לא שימש

מקום לאספות - אולם לחגיגות

מקום לאימונים - שכון לבנאים

מקום למחנות - וסתם התאספויות

וחוץ מזה ידעו כולם, צעיר וגם ותיק

ששם היה מקום הסליק.


אחרי מלחמת השחרור נעקרו רוב הפרדסים.

מאוחר יותר, במרוצת השנים, חזרו חברים ונטעו וולנסיות, אשכוליות, לימונים וקליפים.

היום - הפרדסים כבר אינם, בית האריזה כבר לא קיים ונשארו רק החרוזים.

כדי לסיים בנימה אופטימית נציין שהיום גדלים בשדותינו "גפן ותאנה ורימון ועץ שמן" משבעת המינים שנתברכה ארצנו.

ועליהם נברך בחג האילנות.


                                                                                 צוות הארכיון


"שלוש היריות ששינו את המדינה"

זה שמה של התערוכה המוצגת, בימים אלה, באולם הכניסה של תאטרון ה"בימה" מי שכבר הספיק לבקר בה אמר, שהיתה לו תחושה של חזרה בזמן. לימים ההם. ללילה ההוא. הלילה שבו נרצח רבין.
הלילה שלעולם לא ישכחו אלה שהיו בככר, אלה שהיו בדרכם הביתה ואלה שישבו מול הטלביזיה ושמעו את המילים של איתן הבר שצרבו את הלב.
"ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה, בצער רב וביגון עמוק על מותו של ראש הממשלה ושר הבטחון יצחק רבין, אשר נרצח בידי מתנקש..."
הורדנו מן המדף בארכיון את כרך "הדף לחבר" של שנת 1995 פתחנו את "הדף" של אותו השבוע המר. מצאנו את רשימתו של שיקה גלעד "מול פני האסון"
ביום הזכרון ה - 20 ליצחק רבין, אנחנו מביאים את דבריו ככתבם וכלשונם.

                                                                                                                   צוות הארכיון

מול פני האסון

הכדור אשר נורה ממתנקש יהודי אל ראש ממשלת ישראל הביא את כל עם ישראל להתבונן במראה, להתבונן ישירות ללא איפור, ללא מסכה. מבט כנה ישר ומכאיב. באותו ערב גילה ישראל כי חבורות סרטניות על פניו. כי העלם ישראל שהיה כה יפה כה חסון חזק ומצליח, ישראל אשר רבים בעולם קינאו בהצלחתו ביופיו ובהשיגיו, אותו ישראל אינו מה שהיה אינו מה שחשב שהוא הוא אינו כליל השלמות.

ישראל אשר אצלו המושג "יהיה בסדר", "אצלי זה לא יקרה" "הכל בסדר"  אלה מושגים שהפכו לשגרה, לאמונה שניה, באה המציאות וטפחה על פניו בעוצמה אדירה.
שגינו בראיית הקורה סביבנו, שגינו באבחנת המתרחש אצלנו, רצינו להאמין שאצלנו זה לא יקרה, אפילו השומרים האישיים חשבו שהם לצורך הנוהל, אך נכשלו בתמימותם. חשבנו. אנחנו נתווכח, אנחנו נצעק, כי אנו רגילים לכך, אנו עם הבחירה, הרי אנו עם אחד. נכשלנו. נכשלנו באופטימיות, נכשלנו בתמימות, נכשלנו שלא למדנו כי תופעות הופכות לנורמה,נכשלנו להבין כי הויכוח בין אמונה דתית לסדרי שלטון מודרניים הוא ויכוח על מסלול התנגשות.

החופש והסמכות שנטל לו כל פוסק הלכה מתלהט מקרן רחוב או מפיסגת ישיבה סמכותית הסיטו צעירים ובוגרים מדרך חשיבה דמוקרטית. השימוש הפרוע והמסית של נבחרי ציבור הפך לתו של מן הכוח אל הפועל, ואנו לא הבנו, לא רצינו להבין את אשר קורה ומתרחש מול עינינו.

יצחק רבין קיבל החלטה היסטורית כאשר החליט לותר על שלטון על העם הפלסטינאי ומדינה דו -לאומית גם כאשר המחיר הוא ההתנתקות הפיזית מחלקי מולדת.
גם המנהיגות הדתית בישראל תידרש לקבל החלטה היסטורית האם היא תנהיג את צאן מרעיתם אל מדינה דמוקרטית שומרת חוק או שיובילו את מאמיניהם אל התנגשות עם חוק של מדינה אשר מתנהלת עפ"י כללי שלטון דמוקרטיים.
עברינות אידאולוגית תחת מסווה של כיבוש הארץ חייבת להיפסק.
 עברינות זאת טיפחה את הפלגנות הימנית טרוריסטית אשר למרבה הצער קיבלה חסות פוליטית.
אם כמעט אחרי 50 שנות עצמאות חייב ראש ממשלה בישראל ללבוש אפוד בשעה שהוא נפגש עם "עמך", צריכה המדינה ללבוש אפוד של חוק קשה והחלטי להגן על עצמה.
הספונטניות האדירה שסחפה מליון אזרחים לעבור על פני ארונו של יצחק רבין משמעותה היא הרצון לחזור אחורנית לנסות להחזיר את הגלגל אחורה. הבושה הלאומית שזה קרה לנו, לנו, שבזנו לשכנינו הקרובים והרחוקים על מנהגי השלטון שלהם. לנו זה קרה. וממי זה קרה? בן הארץ, צבר משלנו, סטודנט מצטיין, תלמיד ישיבה, כיפה סרוגה.

יותר משמונים ראשי מדינות באו ללוויתו של צחק רבין, הם אמרו: "באנו לחלוק כבוד אחרון למנהיג דגול". הם באו לומר לנו, ישראל, הייתם שונים הייתם טובים יותר, זה טוב גם לנו שהייתם שונים, אנא הישארו מה שהייתם העולם זקוק לכם.

הנוער העצום שעמד שעות בתור לעבור לפני ארונו של יצחק רבין רוצה את ישראל כמו רבין. כנה, ישרה, מחוספסת, צברית. רבין נתן לצעיר ולבוגר בטחון של אב, של סמכות, של שקט, אין הם רוצים להיפרד מהאדם שסימל להם יותר מכל את ביטחונם. היתה כאן הזדהות בין עברו המפואר לבין העתיד החדש שהחל בבנייתו. עד כדי כך היינו בטוחים ושלוים עד כי נתנו לקוצים סרטנים לגדול ללא הפרעה בשדה תרבותנו. הקוצים הללו עשו זרעים והתרבו פגעו בכולנו. קוצים אינם קמלים אלא אם עוקרים אותם מן השורש, ואנו הרי סלחניים.
נכשלנו להבין עצמת הנזק של עשבים שוטים, אזנינו היו כבדות להאמין להסתה פרועה שבאה מעברים שונים. ועינינו סומא מלראות את אשר קרב ובא, הרי אמרנו "אצלנו זה לא יקרה".
הויכוח הקשה בארץ כבר אינו ויכוח על מולדת, על קרקע, הוא ויכוח על דמות כיבוד החוק, על דרך ארץ, על תרבות הדבור, על איזה מדינה אנו רוצים כאן. הכל כאילו חזר לנקודת ההתחלה. על מה יחנכו ילדים בארץ ישראל על כך שהמדינה נוסדה וקבלה עצמאותה במחיר של דם ושכול כדי שתהיה מדינה יהודית חופשית ומודרנית לעם היהודי עם ערכי יהדות או שתהיה כאן מדינה המשלבת מנהיגות של פוסקי הלכה שמקורם בהיסטוריה של ימי הביניים יחד עם פורעי חוק לשון וסדר ציבורי.

יצחק רבין החל בסלילת הגשר על פני התהום של מאה שנות מאבק אלים על ארץ ישראל. יצחק רבין הוא הקרבן השלישי של מנהיגים באזורנו שנרצח על מאבק השלום לעמו. (המלך עבדאללה, הנשיא סאדאת, יצחק רבין).
אנחנו לא סככנו עליו. נכשלנו. יצחק רבין פתח צוהר חדש לעידן חדש, פתח את הצוהר ונגדע היכן היינו?

יעשה כל אחד חשבונו שלו מול פני המראה הציבורית אך לא יחשה עוד כי בנפשנו הדבר.

                                                                                                 שייקה גלעד
סיפור עלייתו ארצה וקליטתו
בבאר טוביה של יצחק ריכנבאום

עליתי ארצה במסגרת עליית הנוער, בסיועו של החי"ל - החטיבה היהודית הלוחמת". אנשי החטיבה פשטו בכל אירופה בחיפושם אחר ניצולים, מצאו אותנו הילדים שרידי אושוויץ ומטהאוזן, קיבצו אותנו והעבירונו במכוניות משא מוגפות ברזנטים מאוסטריה דרך האלפים המושלגים לטרוויזיו - מחנה ראשי של הבריגדה בצפון איטליה ומשם לכל אורכה של איטליה, דרומה ל"סנטה מריה דבאני". במקום זה הוקם כפר ילדים "אודים" שנוהל ע"י הבריגדה. שם למדו עברית ורכשנו ידע בסיסי על ארץ ישאל.
אין לתאר ולהעריך את נושא העפלה לאחר מלחמת העולם השניה ללא ראית משקלה ותיפקודה של "החטיבה היהודית הלוחמת". בתאריך 8.11.45 הגיעו לארץ 370 ילדי "אודים" באוניה והועברנו למחנה המעצר בעתלית ומשם למקומות קליטה בכל רחבי הארץ.

הקבוצה הצעירה ביותר בכפר הילדים היתה קבוצת "צברים". היא הופנתה לבאר טוביה והנערים נקלטו אישית אצל המשפחות.
האוטובוס שהביא את הקבוצה עצר לפני הכניסה למושב והנערים עם המדריך חיים קרת (קרימילובסקי) צעדו לבית העם כשבראש התהלוכה מתנוסס דגל הקבוצה ושירת ההימנון נשמעה ברמה. שם נערכה להם קבלת פנים ולאחר מכן הופנו למשפחות הקולטות. בבואי לבאר טוביה התקבלתי ע"י משפחת לב ציון (לובצקי) אשר תוך הבנה ורגישות עמוקה העניקה לי חום אהבה והרגשת בית שכה חסרים היו במשך שנים רבות ואיומות.
עברו כבר 52 שנה מאז הגעתי לבאר טוביה ו 50 שנה מאז עזבתיה. ביקרתי במקום פעמים ספורות בלבד ואני חייב להודות שהגעגועים אינם פוסקים לרגע.
באר טוביה היתה עבורי בית חם, מרפא ומזור ושיבה לחיים חדשים לאחר שנות שואה וחידלון. על כן, אם יש את נפשנו לדעת את המעיין ממנו שואבים אנו בימים אלה עוז, תעצומות נפש, אורך רוח ואמונה, אל באר טוביה נסור, באר טוביה הישנה הנושנה וטובה.

                                                                                                               יצחק ריכנבאום
                                                                                                             מקבוצת ה"צברים" 

יצחק מבקר בארכיון

הסיפור הנ"ל לקוח מחוברת שהוציאו בשעתו, לכבוד כנס בני עליית הנוער בבאר טוביה.
השבוע באו יצחק ורעייתו לבקר בארכיון. בהתרגשות רבה הסתכלו בתמונות ובמסמכים. בסיפוריו חזר יצחק לשנותיו בבאר טוביה. נער ניצול שואה עם מספר על היד, שזוכר בגעגועים את באר טוביה של אז, הקולטת בחום והברגישות את הנערים והנערות קבוצת ה"צברים" ומעניקה להם חיים חדשים.
לסיום הביקור לקחה אותם חנה במכוניתה לסיור בכפר. בנין המזכירות - בית הספר של אז, בית העם והשכונה שבה היה ביתה של משפחת לב ציון. ההתרגשות היתה רבה והזכרונות שמורים בלב, כאילו לא עברו כל כך הרבה שנים.
בסוף הביקור כתב יצחק בספר האורחים בארכיון:
"התרגשתי לבקר שוב בבאר טוביה אחרי 70 שנה, אם יש את נפשנו לדעת את מקורות העוצמה שלנו, אל באר טוביה נסור. הטובה הישנה הנושנה"

                                                                                                          בלה ויצחק ריכנבאום

עולה חדש, מכונת כתיבה, גנב, קצין משטרה ומושב באר טוביה

המכתב שלהלן נשלח מתל אביב לבאר טוביה ב 19.1.1950 וזה לשונו:

לכ' ועד כפר באר טוביה
ועד נכבד,
אני עולה חדש ובקושי פתחתי בית מלאכה לתיקון מכונות כתיבה. והנה באחד הימים הופיע אדם עם מכונת כתיבה בעברית וטען שאשתו חולה והוא רוצה למכור את מכונת הכתיבה, שהביאה מחוץ לארץ.
בנוכחות עדים קניתי את המכונה שהיא היתה במצב עלוב. הכנסתי בה חלקים ותיקונים שאני מעריך בסך של 15 לא"י.
לבסוף הופיע קצין משטרה והחרים אצלי את המכונה הנ"ל, ששילמתי עבורה, בטענה שנגנבה מכם.
הנאשם נשפט והקצין מסר לכם את המכונה הגנובה.
אולם אני פונה אליכם עם בקשה, שאני עולה חדש, ואתם צריכים להתחשב עם מצבי ולהחזיר לי, לכל הפחות, דמי התיקון, שזה סך של 15 לא"י.
אהיה אסיר תודה אם תודיעוני בהקדם את תוצאות החלטתכם בענין. מה שאני חושב, שאני בהחלט צודק לקבל דמי תיקון.

                                                                        בכל הכבוד

                                                                                      מר אונגר מקסימילין
                                                                                   רח' ג'ורג' אליוט 12 תל אביב

והשאלה היא:
ממי נגנבה מכונת הכתיבה ב 1950?
השילם מושב באר טוביה את דמי התיקון לעולה החדש?
ובכלל כל הכבוד למשטרה שגם תפסה את הגנב וגם החזירה את הגנבה לבעליה (הלוואי היום...)
ומר אונגר מקסימילין מה שלומו?

לכל בוני הבתים החדשים בהרחבה
(כדאי לקרא בעיון)

ב 1934 בנו בבאר טוביה את המרפאה הראשונה, מה שהיום "בית אסתר". המהנדס דגני, שבא לבדוק את עבודת הטיח, היה מאד לא מרוצה. וזה המכתב שנשלח מקופת חולים, המשרד המחוזי למושבות יהודה והשרון - לועד המושב באר טוביה.

חברים נכבדים,
לפי דברי המהנדס דגני הטיח בבנין המרפאה נעשה באופן רע מאד.
הרינו להודיעכם בזה, כי בעבודת הטיח ובכלל בכל עבודות הגמר צריך לדייק בתכלית הדיוק. אנו לא נקבל טיח אם לא יהיה עשוי באופן הכי טוב. הבקרה תעשה בסרגל ובפלס מים וכל ליקוי תצטרכו לתקן. כל הקוים צריכים להיות ישרים והפינות מעוגלות. כל עקמומיות בבטון צריך לישר בטיח או ע"י סיתות או ע"י שניהם יחד.
בטיח החיצוני צריך לשים לא פחות מ - 300 ק"ג צמנט לכל מטר מעוקב טיט. בטיח הפנימי לא פחות מ - 100 ק"ג.
בבליטות הגג וכ' וכ'...
נא לשים לב לאמור לעיל ולאחוז באמצעים שהטיח העשוי יתוקן ושבעתיד יעשה באופן טוב בהחלט.

                                                                   בברכת חברים
                                                                                        החתימה לא ברורה
אמנם טיח זה רק טיח, אין מה לדבר
אבל הביצוע צריך להיות הטוב ביותר.

הערה:
ב 1955-6 נבנתה המרפאה החדשה (הארכיון של היום) והמרפאה הישנה שופצה לבית תרבות שנקרא על שם אסתר (אתיק) בן יעקב לוין. היום שוכנת בו הספריה.

מכתב מבית הספרים הלאומי
מכתב מבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי שנשלח למזכירות המושב ביולי 1963 בענין ה"דף לחבר",
באותם ימים נהגו לשלוח את ה"דף" לבית הספרים הלאומי ולפנינו בקשה לשלוח מספר גליונות שחסרים להם. בהזדמנות זאת הם כותבים על ה"דף לחבר" את הדברים הבאים:
"העלון המוצא על - ידכם עשוי לשמש מקור חשוב לחקר תולדות ההתישבות בארץ ולספק חומר חי לכל חוקר בשטח זה. נודה לכם אם תעשו מאמץ מיוחד ותמציאו לנו הפעם את הגליונות הדרושים לנו והקפידו מכאן ואילך על משלוח סדיר של הגליונות השוטפים..

                                                                                 בברכה
                                                                                       ובכל הכבוד
                                                                                                   ד"ר ע.פפרמן - מח' העתונות
את ה"דף" הפסיקו לשלוח לבית הספרים הלאומי ב2008.
עכשיו יכול כל מתעניין לקרא אותו באתר המושב.
                                                                                      צוות הארכיון

מכתב תודה מבי"ס "מבואות"
הלב אומר תודה!
כחלק מהלמידה בתוכנית "מהולדת למולדת" מבקרים תלמידי שכבת ו' בארכיון באר טוביה.
ברצוננו להודות ולהביע את הערכתנו על ההדרכה המעניינת בארכיון. הילדים למדו רבות על ההיסטוריה והמורשת המרתקת של באר טוביה.
הם נהנו להקשיב לסיפורים ולצפות במוצגים ובפריטים שהוצגו להם. רבים מהם אף המשיכו ללמוד ולחקור את הנושא באמצעות עבודות חקר שהכינו.
ישר כח על פועלכם המבורך!
בברכה להמשך שיתוף פעולה!

צוות מחנכות כתות ו'
סימה עטייה מנהלת ביה"ס
מקרר לחבר
בסוף חודש מאי 1949 נשלח מכתב מועד הכפר באר טוביה למפקח על היבוא בתל אביב.
וזה לשונו: אדון נכבד, בזה נבקשך לאפשר לחברנו (את השם השמטנו בגלל צנעת הפרט) רכישת מקרר חשמלי.
אספקת הקרח במושבנו אינה מסודרת כל צרכה והחבר הנ"ל זקוק למקרר מטעמי בריאות.
המקרר של חברנו ישמש גם מספר משפחות אחרות הגרות בשכנות אתו.
אנו מקוים, שתאנה לבקשתנו.
                                                                   בכבוד רב ועד הכפר

סוס לרופא
מכתב שנשלח בחדש נובמבר 1938 מקופת חולים, המשרד המחוזי למושבות יהודה והשרון, אל ועד המושב באר טוביה בענין בהמת רכיבה לד"ר וולף וזה לשונו:
  לא נהוג אצלנו כמעט בשום מקום, שרופא העובד רק בנקודה יחידה, זקוק לכלי רכב.
  מכיון שלרופא היה סוס באופן פרטי שבו השתמש גם לצרכי עבודתו במושב, הסכמנו בזמנו להשתתף
  בסכום ידוע בהחזקת סוסו.

  עכשיו, באופן יוצא מן הכלל, החלטנו להעמיד לרשותו חמור. בא כחנו הח' ביברמן מתענין כעת באפשרות רכישת בהמה זו.

                                                                               בב"ח

                                                                                                  נ.פרפליצקי
העתק: למשרד קופת חולים, רחובות
לד"ר וולף, באר טוביה

                                       זה קרה , זה קרה, לא על הירח - אלתרמן.

                                                                                               
                                                                                                               צוות הארכיון


48 שנים למלחמת ששת הימים
(מתוך הדפים לחבר, יוני 1967)

לבנינו - חיילנו הפזורים עם כל צה"ל
ברחבי "הגדה המערבית" לשעבר
בסמטאות ירושלים, בעזה ובסיני -

                ברכה!!!

השבוע בבית - עורך תורן יוסף זולר

שבוע של מתח במשרד, ע"י הטלפון ובשעת מיון הדואר.פנים רציניות והידיים נמשכות קודם כל לדואר הצבאי.
וביום השישי - לא היתה זאת אנחת רווחה - קורבנות כלל ישראל עצרוה. בפנים היתה הרפית מתח ועצבים, כעין הרפיית מיתרי כנור אחר נגינה דרמטית.

המגויסים החלו לחזור מראשית השבוע. בסופו רובם חזרו ודרישות שלום הגיעו מכל אלה שעוד לא הספיקו לחזור.
מבנינו נפצעו שנים: דן שינבויים נפצע קל ואחר בקור קצר בבית חזר ליחידתו. אילן גולדמן נפצע קל פלוס ושהה מספר ימים בבית חולים.
רבים הספורים - אגדות ששמענו השבוע. אחד מהם נוגע ישירות גם לנו: שמוליק שפר טס ל"ביקור" בסוריה. עמדו הסורים ופגעו במטוסו. נאלץ שמוליק לצנוח כשהוא פצוע בכתפו מרסיס וברגלו מכדור ובצניחה נפגעה רגלו השניה. הצגה דרמטית סידר לו חיל האויר שסוכך מעליו במטריה של אש ותמרות עשן ומכסהו מעיני הסורים עד שהגיע הליקופטר וחלצוהו.

קטעים ממכתבים
                                                                                                       10/6 יום שבת בצהרים
                                                                                                              ראס סודר
יקירים ואהובים,
עוד שבת. רביעית במנין ואנחנו כל כך רחוקים. ממול נשקפים הרי אפריקה. ברגע זה הצלחתי סוף סוף להתרחץ לאחר שבוע שלם, אך הפעם היה זה במימי מפרץ סואץ. משהו פנטסטי. חוף שקט, רדוד ומלא צדפות. ימינו האחרונים היו מלאי חוויות מסעירות ומזויעות כאחד.

                                                                                                         11/6 יום א' 8 בבוקר
                                                                                               פורט טאופיק (מול פורט סואץ)
יקירים ואהובים,

אנחנו כרגע מול פתחה הדרומי של תעלת סואץ. לפנינו 300 מטר התעלה ומיד אחריה עיר גדולה, בנינים רב - קומתיים, נמל עטור מנופים, סביבנו ודרכינו זורמים מאות, מאות פליטי - צבא, שאריות הצבא המצרי המפואר.
אנו פורקים את נשקם ומשלחים אותם הביתה בברכת "סלם עליכום" והם בוכים מפחד ושמחה וכתוספת שולחים קללה על ראשו של נאצר.
מה נאמר ונדבר: אנו חיים בימים ובמקומות שנוכל להעריכם רק עם חלוף הימים. מדי פעם אנו תוהים ושואלים את עצמנו: האם זה חלום ומציאות?
על תחנת הביקורת של גבול המעבר בין סיני ומצרים העלינו דגל ישראל וכתבתי כתובת "יציאת המצרים תשכ"ז". היסטוריה, הא!
הידיעות מהגבול הסורי מעודדות אך מדאיגות כי נדמה לי שההתנגדות שם היתה קשה.

                                                                                                                   שלכם גדעון

רשמים
היתה לי הזכות להמנות  על אנשי החטיבה אשר שחררה את ירושלים העתיקה וכל אזור צפון מערב ירושלים. ואמנם הרגשתי בזמן הכבוש כי כאן נעשית היסטוריה, היות ועד הרגע האחרון נראה דבר כבוש העיר העתיקה ובעיקר אזור הכותל, כדבר דמיוני ובלתי ניתן להשיגו. בגלל מבנה הביצורים והעמדות המרובות, כל דירה שמשה בפני עצמה או עמדה מבוצרת לעצמה או עמדת צלף וכבושם נראה לנו כחלום רחוק.

אין ברצוני להעלות כאן את הצד הצבאי של הכיבוש, אותו אשאיר ליותר מוסמכים ממני, אולם מה שרציתי להעלות כאן הן הרגשותי בשני מעמדים שהיוו לגבי חויה גדולה. האחד: המעמד ליד הכותל המערבי ביום הכיבוש והשני: ערב חטיבתי באמפיתאטרון בהר הצופים בהשתתפות כל האומנים שהיה להם פעם איזה שהוא קשר עם ירושלים.  

לגבי הכותל, הרי היתה זו  התרגשות גדולה ביותר כשראיתי חיילים הרחוקים מדת ועיניהם דומעות. כיצד בחורים שאף ביום הבר מצוה שלהם לא הניחו תפילין והנה כאן ליד הכותל הניחו תפילין. היה רגע מסוים שכולי הייתי מלא קנאה לאותם בחורים בעלי אמונה איך שהיו שרויים באטמוספרה עליונה. 

חוויה שניה בהר הצופים. זו לי הפעם הראשונה להיותי על ההר. ישבתי באמפיתאטרון חוזה בהופעה ואינני יודע האם בחלום זה או בהקיץ. ערב חטיבתי מרשים! דברי המח"ט הדהדו וחדרו  ללבנו. לא פחות נרגשים מאתנו היו האמנים. כל אחד תרם את חלקו בהכרה שגם הוא עושה היסטוריה בהופיעו על ההר.

בשירת "התקוה" נרגשת נסתיים ערב זה שלא ישכח.
                                                                                                         דודו פרי       
 

לחיילנו החוזרים
 
  ברכת הניצחון

  מכלנו


וזו ברכתנו,
עם כל בית ישראל אנו גאים ומאושרים על נצחון האור את החושך.
כבוד ויקר:
לגברים שלחמו בחזית,
לאבות ואמהות שעבדו בפרך למרות גיל ובריאות רופפת,
תוך דאגה וחרדה לבנים.
לנשים הצעירות שחלבו וקצרו וגידלו ילדים וחכו למכתבים בדאגה.
לילדים הקטנים והגדולים שמלאו תפקידיהם בנאמנות ומסירות,
וספגו בשבוע אחד את רוח החשול והאחוד שקוננה בעם כולו.

ומרכינים ראש בכבוד ויקר - לנופלים בקרב.

               ההנהלה


השלט לזכרו של ד"ר יזרעאלי

בענין הנצחת זכרו של ד"ר חיים יזרעאלי, מצאנו בארכיון שני מכתבים.
מכתב אחד של הקרן הקימת לישראל ממוען לועד המושבה באר טוביה, תחנת אשדוד (הכוונה כמובן למושב)
ומכתב שני של ועד המושב באר טוביה, ממוען לקרן העזרא לארץ ישראל, ירושלים.
התאריך של המכתב הראשון הוא ח' סיון תר"צ (4.6.1930) (3 חודשים בערך לקיומו של המושב)
וזה תוכנו: "מר מ. אוסישקין מלא את ידי להודיעכם בנוגע להקמת שם וזכר למנוח ד"ר חיים יזרעאלי ז"ל במושבה באר טוביה, כי אפשר יהיה לכם לקרוא את הרחוב או את הגן הציבורי של המושבה ע"ש המנוח היקר ז"ל. בכבוד רב קרן קימת לישראל בע"מ."
המכתב השני הוא העתק ואין עליו תאריך וחתימה וזה נסוחו:
הנדון: זכר למנוח הד"ר יזרעאלי
בהתאם למכתבכם אלינו הננו מתכבדים להודיעכם, כי החלטנו לקרוא את גן המושב אשר על -יד בית הספר בשם: גן יזרעאלי ע"ש המנוח הד"ר יזרעאלי. על החתום ועד המושב באר טוביה.
עד הנה המכתבים.
ההמשך הוא שיחה עם בת עמי, הזוכרת, שצילה בן יהושע סיפרה לה בעבר הרחוק, שהיתה פניה לבאר טוביה בקשר להנצחה הנ"ל.
הק.ק.ל וחברת אמיק"א פנו לבאר טוביה, סמוך למועד ההתישבות במקום, להנציח את ד"ר יזרעאלי בחורשה ציבורית.
בת עמי מציינת שהחורשה אכן ניטעה אך לא הוצב בה שום שלט שייחס אותה לזכרו של הרופא.
לימים הוצב שלט ע"י המועצה לשמור אתרים ליד ברכת השחייה, המקום שבו היתה אי פעם החורשה.
המועצה לשמור אתרים שילטה אז את כל המקומות ששמשו להגנת המושב. במסגרת זאת הציעה בת עמי לציין גם את זכר המושבה ומגיניה ואכן הוקם השלט.
מאוחר יותר, במסגרת שפוצי הבריכה נעלם השלט. ועכשיו הוצב מחדש.

                                                                                                                      צוות הארכיון 




והפעם בענייני ביצים
בשנת 1932 העניק משרד החקלאות של המנדט, כמה אלפי ביצים למושב הצעיר באר טוביה להדגרה עצמית.
המכתב שמצאנו, ממוען לתחנת הנסיונות החקלאית ברחובות, כתוב בכתב יד ואיננו חתום (כנראה טיוטה).
הכותב מדווח בפרוטרוט מה עלה בגורלו של כל אחד ממשלוחי הביצים שנשלחו למושב.
להלן הדברים:
"...הננו להודיעכם כי קיבלנו מתחנת הנסיונות הממשלתית בעכו 4000 ביצי דגירה, מהן בערך 400 ביצי ברווז והשאר ביצי לגהורן. את כל הביצים קיבלנו ב - 4 משלוחים.

משלוח 1: (פברואר) 820 ביצה (החצי בערך ביצי ברווז) כל המשלוח הזה לא נתן כמעט תוצאות. סיבת הדבר: הטלטול הרב בדרך. כי מעכו הובילו אותן באותו מוביל לחיפה ומראש העין עד לבאר טוביה שוב באותו מוביל. אחוז השבר היה 20%, ברוב הגדול של המדגרות לא נתבקעה אף ביצה אחת.

משלוח 2: (מרץ) 1310 ביצה. תנאי ההובלה במשלוח זה היו טובים יותר, היות ומעכו עד תל אביב הובלו ברכבת. אולם הטלטול בדרך שבין תל אביב לבאר טוביה וביחוד מרחובות והלאה גם כן הספיק להשפיע לרעה, אחוז השבר היה 50%, תוצאות הדגירה היו לא רעות.. אין לנו נתונים מדוייקים כיון שרוב החברים היו מיואשים מן התוצאות של המשלוח הראשון לא סימנו את הביצים ורק מעטים עשו זאת ודווחו על תוצאה טובה.

משלוח 3 (אפריל) 1050 ביצה
תנאי ההובלה כמו במשלוח הקודם ובכל זאת אחוז השבר כפליים בערך וגם התוצאות פחות טובות.

משלוח 4 (אפריל) 820 ביצה
תנאי ההובלה הטובים ביותר, מעכו עד אשדוד ברכבת ומאשדוד לבאר טוביה בחמורים, ובאמת אחוז השבר קטן מאד והתוצאה מצויינת. אולם כאן קרה גורם אחר אשר לא נתן לנו להנות ממתנת הממשלה.
אנחנו ביקשנו להמציא את הביצים לכל המאוחר עד חצי מרץ, וכפי שהנכם רואים קיבלנו כמעט מחצית מהסכום באפריל.
ואצלנו בנגב כבר הולך החום ועולה בזמן הזה והרוב הגדול של האפרוחים שנדגרו בחודש הזה מתו אחר כך. וכל מתנת הממשלה, החשובה מצד השבחת המין והגזע וההגונה מהצד הכספי נפרטה לפרוטות ועלתה בתוהו. ועוד אנו הוספנו מכיסנו הוצאות הובלה ובטול ימים שעלו לנו גם כן בסכום לא קטן.

                                                                                                בכבוד רב
                                                                                                                 (אין חתימה)
הערה: המדגרות היו "על נפט"
           ועמדו ברוב הבתים "במרפסת הסגורה"

                                                                                           צוות הארכיון

 



מועדון הותיקים הזיקנה היא זכות

רשימה של ברכה שמואלי שנכתבה לפני 35 שנים לקראת חג היובל של המושב.

כשמגיעים לזיקנה צריך לדעת איך להתמודד אתה, איך לקבלה ואיך לחיות אתה. יש בתוכנו חברים שהצטיינו בצעירותם בעבודה במשק, בבית ובחברה, גידלו דורות שאפשר להתגאות  בהם, והנה התאכזר להם הגורל וחרב עולמם. מחלות קשות, יסורי גוף ויסורי נפש. כל מה שנשאר לעשות הוא לבוא לקראתם ולעזור להם, לבקרם ולעודדם. מאידך, נמצאים עדיין בתוכנו לא מעטים, שגם לעת זיקנה זקוקים לצוותא, לחברותא, לענין, לבידור ולתוכן.
כל כל הצרכים האלה בא לענות המועדון. אמר לי אחד הבנים אשר יש לו אמא זקנה: "מי יתן ואזכה אני שבגילי יתקיים מועדון לוותיקים כשלכם, זהו מפעל שיש להעריך אותו ולהתגאות בו"
מי שיכול מגיע למועדון ברגל , למי שקשה - מסיעים אותו. לתפקיד זה מגוייסים חברים מדור ההמשך ותבוא ברכה עליהם. ישנם חברים שהמועדון הוא לחם חוקם. איך אומרת חברה אחת: "אני קמה בבוקר חולה, אבל כשאני מבקרת במועדון הכל נלקח ממני, אני חוזרת הביתה בהרגשה נפלאה" ובזה ערכו של המועדון.
מועדדנו בצורתו הנוכחית קיים קרוב לשנתיים, בחרנו בועדת המועדון המחלקת בינה את התפקידים, וישנה אם הבית. כל ההצלחה במועדון היא בהבנה הדדית ובריכוז המוצלח של העניינים ללא ליאות, ובמסירות הרבה של כל חברי הועדה.
פעם בשבוע, ביום שלישי, אנו מוסעים ע"י המועצה האזורית לכפר ורבורג, למועדון המשותף לכפר ורבורג, באר טוביה ובצרון. יש להעריך ולכבד שותפות וכן שיחות, בנושאים שונים, וגם מתנהלת לפעמים בין החברים שיחה חופשית, דבר העוזר להיכרות בין החברים. הצד הכספי מתחלק לשלושה חלקים, וזה מקל על כולם. נעים מאוד להפגש בצוותא, אנו גם עורכים טיולים משותפים קלים להכרת הסביבה מקרוב. כל הפגישות במועדון נערכות על כוס תה.
בכפרנו, החברים והחברות נענים ברצון לפניותיה של מרכזת המועדון ובאמתחתה ישנה רשימה נכבדה של מרצות ומרצים מכוחות פנים שהתברכנו בהם והמוכנים להעניק למועדוננו הן מהידע שלהם בספרות, בתנך ובאמנות, והן מרשמיהם ממסעות וסיורים בעזרת שיקופיות.
לעתים אנו מציינים במועדון ארועים שונים בצורה חגיגית.
כוחותינו הפיזיים דלים, אך אנו משתדלים לשמור על קשר עם חברינו הרתוקים למיטה. בענווה רבה ובמסירות ללא גבול נעשות פעולות בין הזקוקים לכך.
אי אפשר לברוח מן הזקנה, הזיקנה היא זכות. מועדון הותיקים מוסיף הרבה ענין והרבה יופי לתקופה הזאת בחיינו.

ברכה שמואלי

בענייני מזוזות
(בהמשך לכתב החידה על הדואר, להלן תכתובת שמצאנו בענייני דואר ומזוזה)
  1. ב26 לנובמבר 1979 נפל דבר - בביקורת שנערכה בתאריך הנ"ל ע"י המבקר המחוזי בסוכנות הדואר של באר טוביה, הובחן כי אין מזוזה בדלת הכניסה לסוכנות הדואר במקום. מכתב נשלח למזכירות המושב ע"י מנהל מחוז הדרום בנוסח זה "אבקשכם לפעול בדחיפות לקביעת מזוזה בדלת הכניסה לסוכנות הדואר במקום".
  2. כעבור ימים אחדים ב 2 לדצמבר נשלח מכתב תשובה מבאר טוביה אל מנהל מחוז הדרום של משרד התקשורת בבאר שבע. כותב דוד אביאלי מרכז הכפר "הנדון: מזוזה בסוכנות הדואר". כבכל מוסדות הציבור בכפרנו אין גם
    בסוכנות הדואר מזוזה, ואף אחד מחברי הכפר לא התלונן על כך עד היום."
  3. ב-13 לדצמבר כותב מנהל מחוז הדרום למר דוד מרכז הכפר "הנני להודיעך, כי הורתי למנהל דואר קרית מלאכי לטפל בהתקנת מזוזה בסוכנות הדואר בכפרכם. התקנת המזוזה תבוצע בהקדם"
  4. על התקנת המזוזה ומי התכבד בקביעתה והאם נערך טקס ראוי לכבודה - לא מצאנו דבר בכתובים.

                                                                                                                צוות הארכיון


מחפשים את המטמון
על פי בקשת הקהל אנו מצרפים את כתב החידה של מחפשים את המטמון שנערך בשבת.
במשחק היו שלושה מסלולים: בריאות, חינוך, ודואר. בכל מסלול היו חמש תחנות
אחרי התחנה החמישית כולם היו צריכים להגיע לבית העם.
בכל תחנה קיבלו המשתתפים הסבר על המקום ואת כתב החידה לתחנה הבאה.





































דב שמואלי מוביל פרה מכפר מל"ל
לפני המארעות של 1936 נסעתי לכפר מל"ל לקנות פרה.על דבר מכירתה נודע לנו מפי ידיד של המשפחה.
תנאי ראשון אז היה לודא שהפרה נקיה ממחלת השחפת. לפיכך ישבתי שם ומדדתי לפרה את החום בכל שעתיים במשך 24 שעות.
בחצות הלילה, מדידה אחרונה. התוצאה - הפרה נקייה משחפת. החלטתי לקנות אותה ולזוז הביתה לבאר טוביה מיד.
השעה כאמור, היתה שעת חצות. את הפרה קשרתי חזק בחבל ועם מקל ביד יצאנו לדרך. הלכנו בכביש מכפר מל"ל, דרך רמתיים עש שעלינו על המסילה המוליכה לראש העין.
הלכנו (אני והפרה) שעות בדרך האפלה. מסביב אקציות אקליפטוסים, ברושים גבוהים מסביב לפרדסים, שועלים ותנים ואף לא אדם אחד.
לפתע הגיעה לאוזני צפירת הרכבת מרחוק והנה נתגלתה תחנת הרכבת ועליתי עם הפרה לקרון המשא ונסענו ללוד.
הגענו ללוד לפנות בקר. משם היינו צריכים להמשיך לאשדוד. אבל מסיבה לא ברורה נותק הקרון שלנו מן הרכבת ונשארנו תקועים עד לפנות ערב בלןד. מנהל הרכבת דאז, שהיה אחיה של מרים פוקסמן, השתדל שנגיע לאשדוד. בינתיים הערבים שעבדו שם, באו עם דליים לחלוב את הפרה והתאכזבו מאד כאשר נודע להם, שאין לה חלב.
סוף, סוף המשכנו בנסיעה וירדתי באשדוד. ומכאן  המשכנו ברגל אני והפרה.
היה זה בחודש נובמבר, בדרך חושך ואפלה, ברקים בשמים. עברנו את הואדי הגדול וסוף סוף ראיתי שאנו מתקרבים לעצים והייתי בטוח שאלה העצים של המושבה הישנה - אך התבדתי. נוכחתי לדעת שזהו בוסתן. חלחלה וצמרמורת תקפו אותי הסתובבתי ועליתי על הדרך הנכונה. והנה אנו עוברים על יד בנין המשטרה - פחד תקף אותי. עייף וצמא המשכתי הלאה ללכת, לא התעכבתי כי לא ידעתיט מי ומי נמצאו בבנין. סוף, סוף הגענו לבאר טוביה.
ב 3 בלילה הגעתי הביתה. רק פתחתי את הדלת והנה ניתך ארצה מבול ממש. חיכה לי בחרדה וציפיה בית חם.
נעים להזכר כשכל זה מאחורינו ועוד יותר מעים כטשר זכינו לראות נקודה פורחת ומשגשגת, ודור המשך פעיל וגאה בה.
(מתוך ראיון עם דב שמואלי, (אבא של עודד וישראל)
שנערך ב 1983 לקראת חג ה 53 של המושב)

הארכיון




לקראת תערוכה בארכיון בחג ה - 85

לכבוד החג יש בכוונתנו להכין תערוכה חדשה בנושא "אז והיום - ישן מול חדש"
אנחנו פונים לחברים בבקשה לחפש באלבומי התמונות ובקופסאות הנעלים,
שבהן מאוחסנות בדרך כלל תמונות ישנות
ולהעביר אלינו צילומים מתולדות המושב וחבריו.
בגב התמונה כדאי לכתוב תאריך והסבר ולציין מה ומי מופיע בה.
אין כמו הארכיון לשמר את עברנו וכל הממיין בעצמו ולא משאיר את המלאכה לדור הבא - יבורך.

בתודה צוות הארכיון


לקראת החג נשתדל להביא בכל "דף" קטעים מן העבר

בחג הבר מצווה של באר טוביה /
(קטעים מתוך כתבה של דוד בן צבי)

..אותו בקר עלינו לראשונה לבית הקברות והתיחדנו עם זכרם של ראשוני המקום. חברנו שמחה סיפר על אישיותו של ד"ר יזרעאלי ועל פרשת הגנת המקום. אז עוד טרם ניחש הלב, כי ברבות הימים יטמנו כאן גם בנינו ורעינו.

..בערב נדלקו האורות, אורות רבים מספור, והלב רגש לקראתם.
הופיעו אורחים, אנשי יקר. דוד זכאי - המורה לשעבר בבית הספר של המושבה, משה סטבסקי, שידיו חרשו ועמלו שנים רבות באדמה זו, ואחרים שהיו פעם "נוער" במושבה. תשומת לב מיוחדת עוררה בתו של הד"ר יזרעאלי שנענתה להזמנה ובאה מירושלים.
האולם היה מלא וגדוש. אותות החדוה והגיל זהרו מכל פנים וכשעלו ילדינו עם כלי המיתר שלהם ובראשם חברנו קרון על הבמה, קבלום בהתפרצות של שמחה. עם תום נגינת הפתיחה מסר אפרים רשות הדבור והברכה לנבחר הכפר חברנו נחום ואחר כך לאורחים.
..לאחר מכן הגיע תור המסכת. הנערים עלו על הבמה, בצהלם, רעשם וגעשם...
הילדים שחקו בהתלהבות, בהבנת הענין ובמאמץ לבטא את התוכן עד תום.
..לבסוף הגיע האקט האחרון - הופעת בני הי"ח לקבלת זכויות חבר (לחג זה חוברה המגילה לבני הי"ח)
דבר מה מרנין ומרעיד כאחד שפע מן המחזה הזה שעל הבמה, למראה בנים ובנות זקופים אלה, העומדים מתוחים, רגושים, דוממים,... אפרים הקריא את המגילה... כל שם שהוקרא, כל לחיצת יד על הבמה עוררו תשואות שמחה.
..בתום הערב כשעמדתי כבר ליד ביתי עדין נשמעה המולת השמחה מעבר בית העם.
רגליים צעירות, איתנות ואמיצות רקעו בעוז ובבטחה. בתוך הדומיה הרוחפת של הליל פרצו הקולות העליזים ועלו לשחקים...

מן הארכיון


"מזדהים עם עוטף עזה"

אנו מביאים בזה את זכרונותיה של בת עמי עמיר על פינוי ילדי באר טוביה במלחמת השחרור

הפינוי במלחמת השחרור

חויה מרכזית שהטביעה חותמה על הילדים של אז, הייתה חווית  הפינוי. הטראומה הזו נחרתה היטב בזיכרון כל החברים. כנראה שכל קושי אחר הוא דבר שניתן להתגבר עליו, אבל הכורח לעזוב את הבית ולהינתק מאלה שנשארו במקום הוא דבר שאי אפשר לשכוח גם אחרי שנים רבות.
עם כל הקשיים שעמדו בפני החברות שיצאו בפינוי עם הילדים, ורבות מביניהן לא עם ילדיהן בלבד, הרי גם היום שמור בלב כולם זיכרון טוב, ורגשי תודה לכל הבתים שנפתחו לקראתם, והשתדלו לתת להם פינה חמה בשעות הקשות.
אם בחניית הארעי בראשון לציון ובתחנה הקבועה הראשונה גבעת חן, ומעל ומעבר בנטעים, הבתים שהעניקו מחסה לילדים ובית ההבראה שהפך להיות ביתם במשך חודשים ארוכים.
האמהות של התינוקות דאז זוכרות את החוויות מגורלן המשותף. מספר אמהות עם ילדיהן בחדר אחד, שירות האספקה היום יומי מבאר טוביה, וזכורות לטוב החברות שטרחו בניהול המטבח המשותף. הרבה הערכה למורים שליוו את הילדים והשתדלו להעסיקם, אם לא בלימודים, הרי לפחות בבילוי בצוותא, ולהקל עליהם את הניתוק מהבית. ואל לנו לשכוח, לא מעטים היו הילדים בני שמונה ועשר ששהו כל זמן הפינוי ללא אימותיהם.
לא נשכח את חוויות ליל הפינוי על כל מוראותיו. ההפגזה הקשה שהחלה בשעות אחה"צ. שהביאה להחלטה על פינוי הילדים בחצות הליל. ההתארגנות החפוזה לפינוי, ודרך החתחתים, דרך חצור ומשם בשיירה דרך גדרה ורחובות לראשון לציון, כאשר לאורך כל הדרך "מלווים" אותם מטוסי האויב.
ההפצצה על ראשון שהביאה להחלטה להמשיך לגבעת חן, אשר בה הושגה שלוות מה.
בין כל הסיפורים על הפינוי הכללי זכור סיפורה של הילדה קניגסבוך על הפינוי הפרטי של ילדיה.
שני ילדיה נורית וגדי הודיעו לאחראים על המפונים, כי להם יש קרובים ברחובות והם נשארים אצלם. ה"קרובים" היו בעלי חנות מכולת, יקים, שאימם הייתה קונה שם מדי פעם והילדים חשבו שאלה הם קרובי משפחה. וכך בשעות הלילה המאוחרות ירדו מהמשאית וישבו להמתין על מדרגות החנות לבעליה שיבואו. והם מסיבות שלהם לא באו בבוקר לפתוח את החנות, ונשארו הילדים ללא סידור ברחובות. למחרת נמסר להילדה שילדיה מסתובבים יחפים ברחובות, מיהרה לקבל אישור חופשה ("פס") ויצאה לחפש אותם. למזלה הייתה רחובות "כרך" קטן וכך מצאה אותם בנקל אצל האישה שאספה אותם ברחוב, כששמעה שהם מבאר טוביה וטיפלה בהם. מיהרה הילדה ולקחה אותם לראשון לציון אל קרובי משפחה. הייתה איתה מזוודה עם בגדים לילדים והדרך לבית הקרובים רחוקה ובלתי מוכרת, עצרה "טקסי" ובקשה ממנו שיוליך אותם לכתובת, התנצל הנהג ואמר שהוא בשירות צבאי ועליו לחכות לקצין מסוים. כשהגיע "הגנרל" ושמע שהילדים הם ממפוני באר טוביה הורה לנהג להובילם לקרוביהם. רק מאוחר יותר הובהר לה כי היה זה יגאל ידין.


                                                        בת עמי עמיר
                                                             (שאר ספורי הילדים המפונים נמצאים בארכיון)


הדו"ח שכתב בנושא זה אורי חפץ ז"ל

הפינויים במלחמת השחרור

הפינוי הראשון של הילדים והאמהות של ילדים קטנים היה בשבת 29.5.48 באותה שבת התחילו המצרים שהגיעו עד גבעה 69 - להפגיז את המושב בצורה מסיבית.
עם גמר הפינוי התברר שהמשפחה של נג'י הספר שגרה בצריף של קורש הסנדלר, (במקום שהיום הבית של משפחת סתיו), לא הגיעה לפינוי. אברהם נגב סידר מיד טנדר ונהג, והטיל עליו לקחת את המשפחה הזו ועוד 2 משפחות מכפר ורבורג שלא הגיעו לפינוי, ולרדוף אחרי השיירה ולמסור אותם לשיירה. בשדה התעופה של חצור  השיגו את השיירה. היעד היה להגיע לרחובות.
כשהיגיעו לרחובות קבלו הוראה להמשיך לראשון לציון. כעבור כמה ימים הפציצו את ראשון ופינו אותם לגבעת חן, לבית הסוכנות, בניין דומה לזה שהיה אצלנו במקום שנמצא היום מרכז המזון.
בזמן ההפוגה הראשונה באר טוביה הכינה מקום במושב נטעים לפינוי שיבוא. המושב העביר שני מבנים מהחלק שלנו בפירוק מחנה קסטינה לנטעים לצרכים ציבוריים, שם כבר הכינו מקום לילדים ללמוד, וחדר אוכל משותף.

הפינוי השני בוצע עם תחילת הקרבות.
הפינוי השלישי היה בערב שבת שבין ראש השנה ליום כיפור. אני הייתי באותו יום בתורנות במפקדה (חברי המפקדה איישו בתורנות את התפקיד). הבונקר של המפקדה היה במגרש של שחורי ז"ל והבור של הקשר היה בצד השני של הכביש, איפה שהיום הבית של יקי קול. בצהרים קיבלתי בקשר פקודה לפנות מיד את הנשים והילדים, ניהלתי איתם משא ומתן שירשו לנו להתחיל בפינוי אחרי ארוחת הערב של ערב שבת בקושי קיבלתי את הדיחוי.
הפינוי הזה עבר בכביש הראשי שלנו לצד מזרח (שני הפינויים הראשונים היו דרך שדה התעופה וקיבוץ חצור, כי כביש קסטינה מסמיה היה בלתי עביר). בשיירה היו שתי המשאיות של המושב ואוטובוס של דרום יהודה - האוטובוס היה האחרון בשיירה. כשהאוטובוס הגיע לסביבות הבית של אלכסנדרובסקי (גלעדי) התחילו פגזים להגיע לאורך הכביש.
ההפגזה נמשכה כל השבת וגם הפצצה ממטוסים. באותה שבת נהרגה נחה יתום ז"ל ונפגעו בניין הצרכניה ומחסן האספקה שנשרפו.


                                                                                    (מן הארכיון)



גלות קפריסין

לאור פניה של "בנתיבי - העפלה" (מאגר מידע לתולדות ההעפלה) התחלנו לאחרונה לערוך רשימות ולמסור פרטים על חברינו, שהיו שותפים להורדת המעפילים מהאוניה שבתאי לוז'ינסקי והוגלו יחד עם העולים לקפריסין.
את הרשימות ערכנו לפי דברים שנכתבו בשעתם ולפי הזכרון.
משום מה נשכח שמו של ברוך שחורי. והנה בצרוף מקרים, העבירו אמנון וצלילה לארכיון פריטים מעזבון הוריהם ובינהם מכתב תנחומים שכתבה אראלה שחורי - אלעד למשפחה, לאחר מותו של יריב.

בין היתר כתבה "אני זוכרת שיריב בא לעזרתו במשק וחלב אצלנו בזמן שאבא היה בקפריסין, אחרי הגלית הישראלים בתפיסת האוניה שבתאי לוז'ינסקי" כך נודע לנו שגם ברוך שחורי היה בקפריסין והפננו שאלון לאראלה בתו.
בהשיבה על השאלון הוסיפה ספור מרגש.
"כשאבא הוגלה לקפריסין התידד שם עם אחד מהעולים מפולין, שידע עברית. כשהבריטים שאלו "מי אתה?" השיב " יהודי מארץ ישראל", בתקופת השהות המשותפת באי, התידד שחורי עם  אותו יהודי ששמו יעקב קרדש ולימד אותו פרטים רבים על ההווי והמציאות בארץ, מה שעזר לו להתחזות ליהודי מארץ - ישראל. ואכן הצליח לעבור את הבחינה והוחזר עם הישראלים לארץ. בארץ היתה לו אחות שגרה ביד אליהו.
כשחזרו לארץ ועברו בתל אביב ניגש ברוך שחורי לאחד מנהגי האוטובוס והסביר שאין להם כסף, כי זה עתה חזרו מקפריסין וביקש שיקח את העולה החדש ליד אליהו.
מאז שמרה המשפחה על קשרים ובפסח תש"ז בא לבקר בבאר טוביה ונתן לאבא שלי את תמונתו למזכרת. על התמונה כתוב "לאות תודה למצילי ממצולות ים, ברוך שחורי ומשפחתו מאת יעקב קרדוש (6.4.1947).
אראלה העבירה את התמונה לארכיון ובקשה לצרף אותה לתיק המשפחה.
מצאנו לנחוץ לפרסם את הספור ב- "דף"

ועדת הארכיון

לבאר טוביה בת ה - 84
עם צליל מנדולינה בלב....(מימי המושבה ועד היום)

בתקופת המצאו במושבה באר טוביה, כעריק מן הצבא התורכי, התקשר משה מדליה לילדי בית הספר והיה לעזר רב למורה זלדיס בהוראה. אך יותר מזה הורה נגינה לקבוצת בנות ובנים במנדולינה עד שהטיבו לנגן. כך נוסדה בבאר טוביה תזמורת קטנה בת שמונה מנגנים שהכניסה רוח חיים במושבה. יש סוברים שהיתה זאת תזמורת הפריטה הראשונה בארץ.

*****************
לכנס המושבה שהתקיים במלאת לה מאה שנה, הגיעה גם קבוצה של צאצאים מאוסטרליה.
האורחים שהגיעו בקרו גם בארכיון. אחת הנשים עמדה מול תמונת התזמורת הצביעה על אחת מן הנשים ואמרה "זאת אמא שלי" ומנדולינה כזאת יש לי בבית. בשובה חזרה לאוסטרליה שלחה מתנה לארכיון את המנדולינה של אמא שלה, בלווית מכתב המוצג בארכיון.



**********************

עם עליית הייקים לבאר טוביה המושב, שוב נשמעו כאן צלילי תזמורת. צבי קרון הקים עם ילדי ביה"ס תזמורת של מנדולינות, גיטרות וחלילים. שמה של התזמורת הלך לפניה ובשנת 1942 היא הוזמנה לנגן בקול ישראל.

**********************

מכתב לאליעזר לוברני משרות השידור ירושלים.
"אנחנו מקבלים בשמחה את הצעתך שתזמורת מושבנו תופיע בשדור למען החייל העברי ביום ד' 22.4.1042
בכבוד רב ועד הכפר.

*****************
לפני הופעת התזמורת ברדיו, דיבר הח' גרשון גלדשטיין (גלעד) אל המתנדבים בעם וסיפר כי בין בוני באר טוביה רבים החיילים המשוחררים של הגדודים העבריים, שהשתתפו במלחמה הקודמת, ולא מעטים בני ב"ט שהתנדבו לצבא במלחמה הזאת. אנו מצפים, אמר, ליום בו תשובו מהמלחמה אחרי הנצחון. בהמשך דבריו תאר הח' גרשון את תולדות באר טוביה ושלח ברכה חמה לכל מגוייסי הכפר.

*****************

ב - 20 באפריל 1942 שלח ועד המושב מכתב לקאופרטיב "דרום יהודה" בענינו של אפרים האס המהוה כח חשוב מאד בתזמורת. הועד מבקש למען החייל העברי, לסדר לנ"ל יום חופש כדי שיוכל באותו היום לנסוע לירושלים ולהשתתף בתוכנית.

********************

ב 24.4.42 נשלח מכתב ממחלקת החנוך בתל אביב לבית  הספר בבאר טוביה. כותב יעקב הלפרן "האזנתי בליל ה 22 באפריל לשידורכם ברדיו בתכנית למען החייל העברי. בהנאה רבה עקבתי אחרי התזמורת וחפצתי להביע את הוקרתי הרבה למפעלכם. הקצב, התכן, הצורה - פשטות רבה לוותה אותם וחויה עמוקה נגרמה למאזנים. המשיכו ועשו - תבורכו.

******************


מכתב של החייל משה, מכתובת בלתי ברורה בחו"ל, ששמע את התוכנית ברדיו. "מסרו בשמי ובשם חברי את מיטב ברכותי ואחולי לכל מארגני התכנית למען החייל ששודר בליל ה 22 באפריל.
מאז נפתח מדור למען החייל ברדיו ירושלים לא שמענו תכניות מתאימה לתפקידה כמו הפעם. אנא הרבו בתוכנית מסוג זה, כי זה מביא עדוד כלשהו לאלה הנמצאים הרחק מביתם וממולדתם. להתראות בארצנו עטורי נצחון.

******************

(וההמשך) בהגיע אשר טרמון לנהל את בי"ס "מבואות" גם הוא הקים תזמורת של ילדי ביה"ס.

**********************

גם היום יש תזמורת בבי"ס "מבואות". במסגרת "אופק חדש" ניתנה שעה פרטנית ללמודי חלילית, דרבוקה וכלי הקשה מלודיים כמו כסילופון ומטלופון. אחרי שנת לימודים הוקמה תזמורת בנצוח חנה פודור.
נוסף לכך ישנה "במבואות" תזמורת כנורות לילדי ב' ג' שהופיעה לאחרונה בחג ה - 30 למייסדים.

******************
לסיום -
מכתב שמצאנו מ 18.5.1950 -
אל הכנר המהולל ישה חפץ.
א.נ.
הכפר שלנו משתוקק לשמוע אמן אמיתי. והוא מזמין את כבודו לראות כפר אמיתי במדינת ישראל.
חתום ועד הכפר

ברכות לבאר טוביה בת ה84 ובלי קשר לתזמורת נחזור על המשפט שאמר הסופר צ'זארה פאבזה -
"זמן רב חשבתי שהכפר הזה הוא העולם כולו.
עתה, לאחר שבאמת ראיתי את העולם....


אינני יודע אם כל כך טעיתי אז..........

                                                                                            צוות הארכיון


לדחות את י"א באדר
הסמינר של בני המושבים בבית הכרם בירושלים היה אחת החוויות של נוער המושבים בימים ההם. ובני באר טוביה זוכרים אותו לטוב.
והנה עמד להסתיים
מחזור ב' ומסיבת הסיום נפלה בול על י"א באדר. בני באר טוביה הודיעו חד משמעית שהם לא יכולים לוותר על י"א באדר בכפר בשום פנים ואופן.
שולחת "תנועת המושבים" מכתב לבאר טוביה בזו הלשון: אנחנו יודעים שב 6.3.1944 חל יום העליה שלכם ואתם מסדרים חגיגה באותו יום, אנו מבקשים מכם לדחות לכמה ימים את החגיגה בכפר, בכדי לאפשר לנוער שלכם הנמצא בסמינר להשתתף במסיבת הסיום.
ברור הדבר, שלא נוכל לדחות את סיום המחזור והכרחי שהנוער שלכם ישתתף בו.
בודאי תסכימו אתנו, שזה לטובת הנוער ותדחו את החגיגה למספר ימים.
נא להודיע על כך מיד לנוער הנמצא במוסד, בכדי שיוכל בשקט להמשיך בלימודיו.
לתשובתכם החיובית אנו מחכים.

בב"ח
                                           י.קורן
                                        תנועת המושבים

הערת הארכיון:
לא מצאנו את מכתב התשובה
אבל מי שמעלה על דעתו שבשנת 1944 הסכים מושב ב"ט
להזיז את י"א באדר ממקומו בלוח השנה, טועה טעות גדולה.








לכבוד ועד
כפר באר טוביה
בזמנו קניתי אצל הפועל שעבד אצל יתום חמור.
אחרי שישה חודשים לקח בעל החמור אצלי את החמור
וטען שאת החמור הזה גנבו אצלו.
בעד החמור שילמתי 2 לירות.
אני מבקש שועד הכפר ידרוש למשפט את מר יתום,
יען כי הוא לא רוצה להחזיר לי את ה - 2 לירות ששילמתי
לפועל שלו.
                                                   בכבוד
                                                            חסן גיבריל
                                                             בית דרס
  הערת הארכיון:
  אין תאריך
  הועד הזמין את יתום לברור                                 
                                                          


 
 

"מעשה בלטיף"....

אותו יום - יום גשם היה בבאר טוביה, והבוץ הגיע עד הברכיים,
אם לא למעלה מהן. אזלו הסיגריות של גרשון פליישר והוא בוסס בבוץ והגיע
עד הצרכניה הישנה. פונה הוא אל דוד "הצרכניסט":
תן לי בבקשה שתי קופסאות סיגריות "לטיף".
לא תקבל בשום אופן "לטיף" עונה לו בטון נמרץ דוד. אין שם עבודה מאורגנת
בבית החרושת, ואנחנו - אנשי באר טוביה, לא נתמוך במפעל שמעסיק פועלים
 בלתי מאורגנים.
לשמע הדברים האלה הרצינו קצת פניו של פליישר, אחז בשרוולו של דוד
מהצרכניה והשמיע באזניו מונולוג זה:"כאשר העם היהודי רצה שאני,
גרשון פליישר, אעזוב את בוקובינה ואסע לארץ ישראל - קמתי ונסעתי.
אחר כך רצה העם היהודי שאני, גרשון פליישר, אהיה שומר דווקא -
לא הססתי ונעשיתי שומר. רצה שוב העם היהודי שאהיה רועה צאן ואסייע
לכיבוש הארץ - נעשיתי לרועה. בא העם היהודי אחר כך ודרש שאלך לבנות
את באר טוביה - קמתי והלכתי.
עכשיו אני גרשון פליישר מבקש לקנות סיגריות "לטיף" -
אז תן לי, בבקשה ממך, סיגריות "לטיף"....

                                          (מתוך החוברת של חג ה40 )





חורף
ספר חדש על
בעיון בחומרים משנים קודמות, נתקלנו השבוע בעתון "פעמון השבוע" (עתון ביה"ס מבואות)
מ -   18.1.1974
ובין היתר מצאנו כתוב: "בכל חלקי הארץ ירדו השבוע גשמים עזים, באזור ההרים ירד שלג, כולנו קדמנו בברכה את הגשמים שיעשירו את מאגרי המים היו מקרים של שטפונות ופנוי משפחות.
ובבית ספרנו השוחות עדיין מלאות מים, כח הילדים מתבקשים בכל לשון של בקשה להתרחק מהשוחות ולא לשחק על הדשאים.
(השוחות נחפרו באוקטובר 1973 מלחמת יום כפור)

אומנם סקור קצק אך דבר לא נשתנה. חורף.

צוות הארכיון



תולדות המושבה באר טוביה


קסטינה - באר טוביה - יואב רגב.
בימים אלה ראה אור ספרו של יואב רגב "קסטינה - באר טוביה" הספר מתאר את קורותיה של באר טוביה המושבה, מהיווסדה ועד חורבנה.
מראשיתה כחווה המנוהלת ע"י פקידי הברון (1888-1890), היותה "מושבה לדוגמא" מייסודם של "חובבי ציון" (1896-1914), המושבה בימי מלחמת העולם הראשונה (1914 - 1918), ולבסוף על העשור האחרון (1919 - 1929).
המחבר מתבסס על מקורות מעתונות התקופה, מארכיונים שונים (כולל שלנו) וכן על ספרים, מאמרים וחוברות זכרון.
הספר מציג לפנינו בצורה מסודרת את תולדות המושבה, את האוכלוסיות שעברו בה, ארועים בתולדותיה ומאבקה על קיומה מבחינה כלכלית ובטחונית.
מי שמתעניין בתולדות אזורנו מסוף המאה ה - 19 ועד עליית מושבנו על הקרקע - ימצא ענין רב הספר.
יואב רגב מביע תודתו, בין השאר, לחנה ולצוות הארכיון.
ספר אחד נשלח ע"י המחבר מתנה לארכיון וספר נוסף נקנה לספריה וניתן להשאלה.
מי שמעונין ברכישת הספר לעצמו שיירשם אצל צלילה.
(מחיר הספר 76 ש"ח + דמי משלוח).

                                                                                                             צוות הארכיון

   סיפורה של תמונה
ענבל בצר העלתה לפייסבוק את התמונה המצורפת
רון ראביד ראה את התמונה והעביר אותה אלי במייל
הדפסתי את התמונה על מנת להעביר לדליה כי זיהיתי את מוליק
ההתרגשות סביב התמונה היתה רבה, מוליק זיהה את המצולמים, ענבל אישרה לפרסם בדף לחבר, קראתי לאיה בצר שיאשר את הזיהוי של מוליק. והרי התוצאה לפניכם.
(איה חושב שהתמונה צולמה ב1936-7 כשהם היו בכיתה ה')

צלילה




יושבים בשורה הראשונה מימין לשמאל:
שרקה (אוגרטן) שרון, רותה סלוצקי, אהרון קוזמינסקי, מייקה עפר, מיכה לויט.
בשורה השניה על הברכיים מימין לשמאל יסכה רוזנגרטן, דינקה זולר, זיוה (פופר) אבניאל, אסתרקה וקסלר, רותה אלכסנדרובסקי, ומרדכי שהם.
עומדים בשורה השלישית מימין לשמאל: שושנה מייצ'יק, ציפי הבת של השוחט, אתיק בן יעקב, שאול גינזברג, המורה חסיה, מוליק חנין, פרץ בן יהושע, איה בצר, דודיק קוזמינסקי.
בשורה האחרונה: אהובה סודביצ'ר, נירקה שחורי, רותה וקסלר, דבורקה סתיו, פידי פליישר, חיימקה שפר, יצחק שהם, מוטקה רימר.

***********************************


בצרוף מקרים מוזר ביקרה אצלי השבוע חברה שהביאה את הסיפור הבא:

                                                                            גילה
סיפורו של פר (או אני והפר)

חורף 1949 מצא אותי מרכז רפת במעין ברוך. לרשותי היו 15 פרות. 5 עגלות בגיל פוריות ו 8 עגלות רכות. מטבען של פרות ועגלות בגיל הפוריות להודיע ברבים על דרישתן להגיע ומה שיותר מהר, אל הפר ולספק את רצונן הטבעי.

 

הפר הקרוב ביותר שכן בכפר גלעדי במרחק של כ 4-5 ק"מ. ולכן, לא משנה אם יורד גשם, רוח מזרחית עזה נושבת או אירוע אקלימי אחר – נדרשתי להוביל את הפרה או העגלה אל הפר. מאחר והטיולים הרגליים הללו היו מהנים את הפרות אך מענים אותי, פניתי למזכירות "ארגון מגדלי הפרות" ששכנה אז בתל יוסף למצוא לי פתרון לבעיה (הזרעה מלאכותית לא היתה נפוצה אז).

 

לאחר זמן מה קיבלתי מכתב ובו נאמר כי נמצא הפתרון לבעיה. מועידים לי עגל משובח, בן כ 4 חודשים, רשום בספר העדר במשק יעקבי בבאר טוביה אשר הרחק בדרום. עלות העגל – 400 לירות טבין ותקילין. השם יעקבי שימח אותי מיד, שהרי שם משפחתי יעקבזון, אך עלות העגל לא מצאה חן בעיני הגזבר.
יש לזכור כי הסכום היה שווה ל 100 משכורות חודשיות ממוצעות. לאחר ויכוחים ותחנונים בועדת המשק אושר לי הסכום. קיבלתי אותו במעטפה סגורה, חתומה ויצאתי לדרך.  

 

זכרו, התקופה הינה שלהי מלחמת השחרור. ואדי ערה עדיין סגור לתנועה.
כדי להדרים הייתי צריך לנסוע דרך טבריה, חיפה, תל אביב ומשם דרומה
לבאר טוביה. השכם בבוקר נסעתי לכפר גלעדי, משם לטבריה והלאה. למשפחת יעקובי, בבאר טוביה הגעתי רק בשעות הערב. הם חיכו לי. הלכנו לרפת וראיתי את העגל "עטיר" כי טוב מראה הוא. העברתי את הכסף לרשותם וקיבלתי אישור בכתב על כך.

 

עתה עלינו להגיע לגליל. בבוקר למחרת העליתי אותו על המשאית של התוצרת החקלאית אל תנובה תל אביב בקצה רחוב העלייה. ישבתי לצידו כל זמן הנסיעה והתיידדנו. ירדנו במחסן תנובה ומשם הלכתי איתו כשהוא קשור והולך אחרי ככלב נאמן אל קואופרטיב "הגליל העליון" ברחוב הנגב. שם הודיעו לי כי אין רכב הנוסע לגליל אבל יש משאית שנוסעת לקבוצת כנרת בשעה 3 אחר הצהריים. מילא, ניסע לעמק הירדן.

 

השעה 10:00 בבוקר. עד 15:00 יש הרבה זמן והעגל צריך לאכול.
סוף החורף, בחצרות הבתים צמחו עשבים ובעיקר חובייזה, שהעגל אכל בתיאבון. כדי להשקות אותו דפקתי על דלת מטבח באחת החצרות וביקשתי קצת מים. נתנה לי האשה כוס מים. סליחה אמרתי, אני צריך דלי מים לחבר שלי. צחקה ונתנה לי. בין לבין, כאשר ראו אותי משוטט עם העגל, פנו אלי
רבים ורצו לקנות אותו. אנחנו בתקופת הצנע ובשר היה בצמצום. לא התפתיתי והמשכנו לטייל בתל אביב עד שחזרנו לרחוב הנגב. האגדה מספרת שנכנסתי איתו לקולנוע תמר להצגה יומית. לא, זה לא קרה.

 

עלינו, העגל ואני, בשעה שלוש לערך על המשאית בדרך צפונה. הדרך עברה בואדי מילק, עלתה לנצרת ומשם ירדה לטבריה עד שהגענו לקבוצת כנרת בשעת לילה. חושך. ליד הרפת כרם ענבים קטן. קשרתי את העגל בין השורות ושכבתי לידו עד אור הבוקר. בבוקר קמתי, רחצתי פני וידי בברז, הלכתי אל מרכז הרפת (אם זכרוני אינו מטעני מאיר פנס היה שמו) והצעתי עצמי לחליבה תמורת מזון לעגל. צחק ואמר "תודה אבל אתה והעגל אורחים, ואורחים אינם משלמים." משם הלכתי למזכירות כדי להתקשר עם מעין ברוך. הקשר נוצר אך הודיעו לי כי רק למחרת יבוא טנדר המוריס לקחת אותנו.

 

בסדר. יום נוסף בכנרת בחזקת אורח, ושוב ישנתי לילה לצידו. למחרת הגיע טנדר המוריס עם איתן רז הנהג. עלינו צפונה הביתה ובדרך עוברים בטבריה. בטבריה עבדה אמי כאחראית המטבח בבית החולים הסקוטי ששימש כבית חולים צבאי. אי אפשר לעבור לידו מבלי לאמר שלום לאמא. עצרנו לאמר שלום ואמא, כמו כל אמא טובה חייבת להאכיל את בנה וכל אשר איתו, כך שאיתן ואני אכלנו כהוגן והעגל הסתפק במים ובחציר שהבאתי מכנרת. בשעות אחר הצהריים סוף סוף וסוף למסע.

הגענו הביתה. העגל לחצרו ולאבוסו ואני למיטה בחדרי.

 

חודשים עברו , העגל גדל ותפח והפך לפר גדול מידות. היתה לנו בעיה עם שמו. כזכור, שמו בספר העדר היה "עטיר". להזכירנו, רבים מחברי המשק היו אנגלוסקסים - שאינם יכולים לבטא את האותיות ע  ו – ט כהלכה. למענם שינו את שמו ל"אבו זובר" או בקיצור – ל"אבו". אבו גדל ושנים רבות מילא את תפקידו בנאמנות ובמסירות. שרת לא רק את מספר הפרות ההולך וגדל של רפת מעין ברוך אלא גם ובעיקר את פרות המושב בית הלל הסמוך. גדול היה וחזק. וכאשר יצא מחצרו לשוטט בחצר המשק, היו החברים נסגרים בחדריהם ומזעיקים אותי להחזירו למכלאה. אני הייתי ניגש אליו, מחבק אותו ומוליך אותו חזרה למקומו.

זה סיפור המעשה שלי ושל העגל.

 

רשם מזיכרון :  אברהם יעקבזון, מעין ברוך.

 






כנס ארכיוניאים

בשבוע שעבר התקיים במושבה גבעת עדה כנס ארכיונאים שאורגן על ידי תנועת המושבים.
הכנס היה מיועד לארכיונאים ממושבים, קבוצים ואחרים שלקחו חלק בקורס שאורגן על ידי אילנה יוגב
מהתנועה.
את המפגש ארגנו וארחו חברי העמותה לשמור וטפוח מורשת גבעת עדה, וארכיון המושבה. במהלך הכנס נפגשנו עם ותיקי הישוב, צאצאי המייסדים, מהם למדנו על המושבה וזאת במסגרת סיור במוזיאון הפתוח שהנו שמור בתי המיסדים ותצוגת כלים בחצרות הבתים המספרים את ספור חייהם.
בקרנו בביה"ס היסודי, שנקרא על שם גבע שהיה ראש המועצה שנים רבות. למדנו על הקשר בין ביה"ס והארכיון ועל הפעילות הענפה בין ביה"ס הארכיון והקהילה. עבודות החקר נעשות על ידי ביה"ס, עבודותיהם מוצגות בביה"ס ומועברות לארכיון, שם הן נסרקות "ומתויקות" על גבי דיסקים.

תפיסת הארכיון במקום שונה ואחרת. מנהל הארכיון עוסק במחשוב החומר בעזרתם של מספר חברים העובדים מהבית.
היום המענין של מפגש עם הארכיונאים ממושבים וקבוצים מרחבי הארץ למד אותנו שוב, שלנו אין במה להתביש, אך יש מקום לחשוב על מחשוב הארכיון.

                                                                                                                               חנה פיריץ

בעקבות המכתב לקראוזה - מנהל מקוה ישראל
שמחנו לקבל את תגובתו של יעקב בן יהושע, שהיה אז תלמיד כתה ח' והשתתף בטיול.
בכתה שלנו, מספר יעקב, היו 20 ילדים חנוך טורנר, דובי גוטמן, וכ'. ובכתה ט' של דבורקה ויין,
אהובה סודיבצר וכ' היו 11 ילדים.
יעקב זוכר שאת פניהם קיבל קפלן, אחיה של צפורה גולן, שהיה מנהל הפרדס והוא שדאג להם.
המדריך המלווה היתה אולי חוה כהן או בעלה של חרות שמעוני.
תודה ליעקב שקרא והגיב.

                                                                                                      צוות הארכיון
*********************

מכתב מהרצפלד לילדי באר טוביה
20 למרץ 1935

ועד המושב,
לידי ילדי באר טוביה.
ח.נ.
הנני להודיע לכם שיש בידי סך - 10 לא"י שקיבלתי מאת איש אחד מדרום אפריקה
שבקר אתכם פעם, ידיד גדול שלנו.
את הסכום הזה שלח לי למטרת רכישת מכשיר רדיו לבית הספר.
כאשר מי שהוא מועד המושב יהיה בתל אביב, יסור  למרכז החקלאי ויקבל את הכסף,
אשר עליכם להוציא למטרה הנ"ל.

                                                                              בב"ח
                                                                                            א.הרצפלד

טיול למקוה ישראל
18.10.1940

לכבוד
האדון קראוזה,
מנהל בית הספר החקלאי
מקוה ישראל
               
א.נ.
הננו מתכבדים לפנות בזה אליו בבקשה לאפשר לנו סדור מחנה ל-4 ימים במקוה ישראל,
בשביל 31 ילד וילדה מכתות ח' וט' של בית ספרנו, בלווית מדריך, לשם הכרת המוסד וסביבתו.

צידה ,כלים ושמיכות יביאו הילדים אתם, והם זקוקים לצל קורה כל שהיא.

                                                             בכבוד רב,
                                                                                   בשם ועד המושב באר טוביה
                                                                                                אהרון רוזנבלום
                                  *************************************

מי יודע? האם אכן נקנה מכשיר רדיו לביה"ס בתרומת הנדיב - הידיד?
ומי היה ב- 1940 בכתה ח' וזוכר את הטיול למקוה ישראל?
                                            נשמח לשמוע
                                                                             צוות הארכיון

***********************************************************************************************************************


חג זיכרון ביכורים בבאר טוביה וכפר ורבורג
(מתוך "עלוננו")
בתהלוכת כל ילדי בית הספר והגן, כל ילד וטנא הביכורים בידו וזר הירק ענוד לראשו אחריהם העגלות המקושטות ירק עם הביכורים של כל משפחה, הובאו הביכורים לבית העם.
בלטה הופעת כפר ורבורג בתהלוכה יפה של ילדים רוכבים, עגלות עם סיסמאות החג ואוטו מקושט מלא ביכורים.

שני ילדים
ענודי טלאי צהוב ומגן דוד שחור נשאו סל עפר לזכר הגולה המתבוססת בדמיה ושואפת לחונן את אדמת המולדת.
הבמה היתה מקושטת ושני נרות דולקים העלו את זכר נשמות הקדושים ולוחמי הגטו בארצות הכיבוש ומעליהם הפסוק "ואומר לך בדמייך חיי".
מסכת החג בוצעה על ידי ילדי בית הספר ונפתחה בקריאה:
"ציון הלא תשאלי לשלום אסיריך"
הביכורים כללו: עגל (מכפר ורבורג) 78 עופות, 46 ק"ג בצל, יותר מ-1000 ביצים ושפע ירקות אחרים.
בסך הכל בסכום של 60 לא"י בערך.

*עלוננו - עתון שהופיע בכפר בשנות ה-40, לא באופן רצוף. לימים החליף אותו ה"דף לחבר", הרשימה הנ"ל ללא תאריך - כנראה משנת 1942-3 או מאוחר יותר.
דפי "עלוננו" לא נשתמרו.

                                    ******************************
צילומי החג
אנחנו מבקשים מהחברים שצילמו בחגיגת הביכורים להעביר צילומים לארכיון.

                                                                  בתודה
                                                                                      צוות הארכיון

________________________________________________________________


מסמכים מספרים

בעבודתנו בארכיון, נופלים לידינו לעיתים מסמכים מעניינים שיש בהם ענין לציבור. "בבחינת כאז כן היום"
נשתדל להביא מהם ב"דף" מדי פעם.

                                                                                                                 צוות הארכיון

ועד המושב באר טוביה
כ"ד באלול תרצ"ו 11.9.1936

לכבוד מנהל מחלקת המכס
של ממשלת א"י
חיפה

א.נ.

בידענו את יחסה האדיב של ממשלת א"י לחקלאים, הננו מתכבדים לפנות לכבודו בבקשה דלהלן:

כבר בראשית המאורעות הנוכחיים מתחיל מושבנו להרגיש מחסור מעיק בהספקת מספוא לבהמות. משקינו, אשר הענף העקרי שלהם בהמות חלב, קבלנו בקושי רב וביוקר מאמיר את המספוא הפשוט: תבן, קש, וגם סובין תירס ושעורה.
כעת אין לנו כל אפשרות להסתפק בחומרים האלה מתוצרת הארץ.

כדי למנוע רעב מבהמתנו ולשמור את משק החלב מירידה מבהילה, הזמין מוסדנו הקואופרטיבי "אגודה צרכנית - יצרנית בע"מ באר טוביה", כמות הגונה של מספוא לבקר: תבן, קש, סובין, תירס ושעורה.
ועתה הוא נתקל בקושיים גדולים בהובלת הזמנתו למקום.
אם להוביל באוניות ממצרים דרך חיפה - קשה מאד להשיג קרונות מחיפה לרחובות, תחנת מסילת הברזל שלנו.

נשארת לנו דרך אחת: לקבל את המשלוח ישר ממצרים בקרונות דרך קנטרה. אך גם בדרך זו נפגשים אנו במעצור: לפי הסדר הקיים, משלוח הבא מחוץ לארץ לתחנת רחובות צריך לשלם את המכס בעזה, וכעת איש מאתנו אינו יכול לגשת לעזה לשם סדור עיניני המכס.
הננו מתכבדים לבקש את כבודו, שיואיל בטובו לתת לנו את האפשרות לסדר את עניני המכס עבור מספוא שיגיע ממצרים, בתחנת רחובות, מבלי שנצטרך לנסוע לעזה.

בתקוה שכבודו ימלא את בקשתנו הננו מביעים לו את תודתנו למפרע.

                                                                                                בכבוד רב
                                                                                                        ועד מושב באר טוביה
* שימו לב שהתקופה היא מאורעות 1936

______________________________________________________________________


הכל אותו דבר

בעוד אנו מתלבטות בארכיון מה פרושה של המילה "דרנאז" במכתב של יעקב כהנשטם ז"ל לאמיקא, ירדו עלינו גשמי עוז והמכתב הפך לאקטואלי ממש.

המכתב שנכתב ב 1939 כלומר לפני 74 שנים כאילו נכתב אתמול. החלטנו להביאו "בדף" לטובת הוותיקים.


ולצעירים כמה הסברים:

1.      דראנז = ניקוז
2.     כרובית = גידול שגידלו המושבניקים בחורף....
3.     העצים בחצר = בוסתן של עצי פרי שונים שהיה בכל חצר
4.     פרדסים = כל המושבניקים היו גם פרדסנים...
5.     גשר קטן המסודר מחביות – חביות של 200 ליטר שהיו מסירים את שני המכסים ומצרפים אותם לצינור מעביר מים.
6.     ליטבק היה שכן של פיריץ היום משק דינה גולן.
7.     "חבר יוסף בן יעקב ראה את כל זה" – כנראה עד חשוב ומקצועי.
8.     האופה רוזנגרטן גר בחצר של גניה ויהודה לוין ושם היתה האפיה שלו (היום הבתים אינם קיימים) במגרש הבית של מיכל וגיא נאור.

                                                                                     לחיי הדרנאז -  צוות הארכיון  


          


לחברת אמיקא                                                                                      

ירושלים                                                                                                                                                   7.9.39

                               

                                                   בנוגע: דרנאז'


כפי שאתם יודעים מן ההודעה של פקידיכם פה, התעול העשוי בשביל הגנת המגרשים הנמוכים מחדירת המים בחרף האחרון, לא היה בסדר. בכל זאת המים חדרו כבר בימי הגשמים הראשונים מכל הצדדים למגרש שלי, בדיוק כמו לפני סדור התעלה. שוב פעם היה לי  מזה נזק גדול, כגון: כמה מאות ראשים כרובית, שהייתי צריך לשלוח אותם יום אחרי זה, והעצים שלי סבלו מאוד: המים עמדו בחצר כל כך גבוה שהגיעו עד הברכיים, ואם רצו לגשת ללול: חסרו רק כמה מ"מ והמים היו חודרים לתוך שני הלולים.

 

בלי הוצאות רבות אפשר לתקן את התעול, כדי שלא יהיה שוב נזק. אני מבקשכם לסדר את העבודות האלה בזמן, לפני התחלת עונת הגשמים, כיון שאי אפשר לי לסבול נזקים חדשים של המים.

 

חשובות הן העבודות הללו:

א.     בכדי שהמים לא יחדרו מן הפרדס למגרש שלי, צריך להעמיק את התעלה בדרך בין הפרדסים והמגרשים, ועל צד המגרשים לסדר קיר יותר גבוה. במקומות הכי מסוכנים יש צורך לסדר שקי חול. צריכים לסגור את הדרך, כדי לא להזיק לתעלות. נסגור גם הדרך המובילה מן המגרש שלי ושל קנטור לפרדסים שלנו: צריך גם להרוס את הגשר הקטן המסודר מחביות, וביחוד במקום הזה צריך לסדר שקי חול, מפני שדוקא שם חודרים המים הכי חזק וכל הירק שלי יכול להמצא מתחת למים.

ב.     צריך להעמיק את התעלה בדרך בין ליטבק ופיריץ, היא התמלאה בשנה שעברה כבר בימי הגשם הראשון, והמים נשפכו בזרם חזק על המגרשים שלנו. (חבר יוסף בן יעקב ראה את כל זה)

ג.      שני דונם התחתונים שבפרדסי בכל חורף מתמלאים, המים עומדים שם באופן תמידי. תעלה קצרה על יד הצנור הראשי, שאינה צריכה להיות ארוכה מ – 40 מטר. יכולה להעביר את המים לתעלה הנמצאה מתחת לפרדס.

 

אני שוב מבקש אתכם לעזור לי בזמן, כדי שגם אני אוכל גם  בחורף לעבד את המגרש שלי. עד עכשיו  כל נסיון כזה היה לחינם, כיון שהמים החודרים לא נתנו לי להצליח בעבודתי.

 

אני מרשה לי עוד להעיר שיש צורך להעביר הלאה את התעלה: כל המים מתאספים על יד הבית של האופה ועומדים שם זמן רב, מפני שלא יכולים לצאת: התוכנית של המומחה היתה – לסדר תעלה שתעביר את המים דרך ה"א" של וקסלר לואדי הגדול.

 

העבודות שתארתי אינן דורשות הוצאות גדולות, אבל הנזק הנעשה, אם אינם מסדרים את התקונים בזמן, גדול מאוד.

 

                                                                    בכבוד רב - יעקב כהנשטם