דברים עלי קבר
שלושים לפטירתו של דודיק בן יעקב
היינו שכנים טובים, אם הייתי זקוק לעזרה בהמלטה, או בריחת פרה וכו' קראתי לו ואף פעם לא סרב, למען האמת לא הייתי ממש ידידו בגלל הפרש הגילים (13 שנים), אולם בשנים האחרונות דווקא נוצרו יחסי ידידות בינינו. במשך השנים היו לנו חילוקי דעות  גם הרבה כעסים , זכורני ב1958 שהשתחררתי מצה"ל, ודודיק אז חבר הנהלה, הגשתי בקשה להלוואה, והוא התנגד. כעסתי עליו מאד, הוא טען שהבקשה גדולה עלי והוא חשש שאני אסתבך בחוב, אחרי זמן ראיתי שדודיק צדק והתנצלתי בפניו.
לאחר שהעביר את הפרות והעגלות לשותפות עם דובי שמיר וגיורא שפר, הזמין אותי דודיק כמה פעמים לפנות ערב לכוס קפה, בפגישותנו הפליג בזכרונותיו ממלחמת השחרור, שבה היה מ"פ גדוד 53 בגבעתי תחת פקודו של אלוף יצחק פונדק (בן 103 היו) יבדל לחיים ארוכים, חברו הטוב כל השנים

  בת עמי (טוני) עמיר ז"ל דברים עלי קבר


אנו מלווים היום את חברתנו בת-עמי בדרכה האחרונה.
בת-עמי (בלשוננו טוני) נולדה בבאר טוביה, בבית הוריה, בת זקונים לדבורה ויצחק בן צדק ממיסדי המושב.
אנשים נעימי הליכות, מסבירי פנים שהיו מעורבים בחיי הקהילה במושב וראו במעורבות זו יעוד ודרך חיים.
את הגישה הזו הנחילו לבתם בת-עמי שספגה בבית הוריה אהבת אדם, כבוד לזולת והערכה לחיים במושב.
בכתה שלנו, בת עמי היתה התלמידה הכי טובה.
היא הייתה, אולי, היחידה שהקשיבה לכל מה שנלמד בכיתה והיחידה שגם זכרה את הדברים.
 הכתה שלנו היתה האחרונה שסיימה את ביה'ס היסודי (כיתה ח') בתקופת המנדט הבריטי.
בכתה ט' הופסקו הלימודים, עם פרוץ מלחמת השחרור ואחרי המלחמה התפזרנו לכל עבר.
 בת עמי עברה ללמוד בביה'ס החקלאי במקווה ישראל.
 שם הבחינו בכשרונה והקפיצו אותה כתה, למרות שלא סיימה כיתה ט'. במקווה ישראל הסתיימו לימודיה הפורמליים וכל הידע שצברה, שהפך אותה למאגר של ידע ותובנות, היה מלימוד עצמי.
אמרתי לה פעם שהיא החמצה גדולה, שכשרונה לא נוצל.
ואולי בת -עמי מסמלת את ההחמצה של דור שלם של צעירים טובים, חרוצים ומוכשרים שהמלחמות והחיים בפריפריה של הימים ההם חסמו את דרכם.
חייה של בת-עמי התנהלו תחת צילה הכבד של היתמות, אותה חוותה בנעוריה, כאשר אימה דבורה נהרגה בתאונת דרכים בעת נסיעה שנועדה לסייע לבני באר טוביה לאחר שריפת בית הילדים בארבל.
ענן של עצבות ליווה אותה מאז. חוויה מעצבת שגרמה לה סיפוק רב שאבה מעבודתה כמדריכה במושב רנן ולפני כן במעברות, באמצע שנות ה 50.
בגלל פעילותה ומתוך הערכה, קבלה מלגה מתנועת המושבים ללימודי עבודה סוציאלית בצרפת. היא לא מימשה אותה בגלל מחלת אביה וחזרה לביתה.
ב 1955 - נישאה לאברהם ויחד עברו למושב ניר בנים כחלק מגרעין בני המושבים, אך כעבור זמן קצר חזרו לבאר טוביה בגלל מות האב - יצחק. כאן, מסיבות משפחתיות אלו ואחרות, התחילו בהקמת משק מן ההתחלה וללא כל עזרה. חיו בצניעות וגידלו במסירות את ילדיהם, צחי, דבורית ואורי.
בת-עמי, כהוריה, הייתה מעורה בחיי המושב, מתענינת בכל דבר וענין ובעיקר בעבר הרחוק - בתולדות המושבה באר טוביה. בכל דרכיה ומעשיה הפגינה צניעות, כבד ראש וענווה, רדפה צדק, לא היה בה שמץ של יהירות ומעולם לא התפארה בכישרונה או בידע הרב שלה. בריאותה הרופפת לא כיבתה את סקרנותה, את רצונה ללמד ולדעת, כך עד ימיה האחרונים. ואנחנו כאן יכולים רק להצטרף לצערם של אברהם, צחי, דבורית, אורי וכל בני המשפחה ולהתאבל על האובדן של עוד אחת מאבני היסוד של המושב הזה.
                                                                                                                    טליה רחמילביץ

  

לאמא היקרה חי בתים

שתזכי לראות צאצאיך נובטים!

 

ג' ימים לבכי – כך ההלכה

בכי שרש המילה מבוכה,

מכה כואבת ללבנו השלכה

יחד עם בעיה סבוכה.

אמא יקרה שלנו, כעת מעלינו נשמתך

ואת רואה כל אחד מאתנו בגדלו האמיתי,

כרגע כשנגד עינינו דמותך

כמה מילים מבנך בכורך, מאיתי.

 

 

כי בכינו ג' ימים עד הקבורה

על בת עמי בת מרים דבורה,

בוכה כל אחד מן החבורה

בוכים כעת אל מול בורה.

את ומושב באר טוביה – חד

אמנם לא בגמטריה, אבל במהות,

כל פרט במאה שלשים שנה עבורך מיוחד

לכל דבר שקרה היתה משמעות.

 

 

ז' ימים להספד – לשון הפסד

שהוא תוצר של הדפס – רושם,

האם אדם הזיק או התחסד?

האם הוא צדיק או אשם?

ואת היית באר שמים מנביע

מי הדעת לכל גדול וקטן,

לכן הצבור כעת צערו מביע

תודה על כך שאותך לנו השם נתן.

 

 

והגמ' בסנהדרין הספד לכבוד מי? שואלת

האם לכבוד החיים או הנפטרים?

בלי ידיעתה זו שיחת הספד מועלת

והרי רצוננו שאת נשמתך נוטרים.

בת יצחק בן ישעיהו... בן נח

אצל הנודע ביהודה קבל סמיכה,

שמעתי שלשון הקדש לא נתנה לו מנוח

מרבי עקיבא אייגר קבל תמיכה.

 

 

למסקנה ההספד לכלם מיועד

שהרי ו'החי יתן אל לבו',

אם יש בקהל אחד שלבו רעד

וכבר הנפטר אומר – זכות לי  - בו.

שם המשפחה הותיק בן צדק

הלטרכט – כי בצדק אוחז,

בכל פרט ונקודה מדקדק

חלילה לא לנהוג כפוחז.

 

ואצלך עוד ידע ועוד ידע במבט חופר

בזכרוני את תמיד עם ספר,

מוילנאי עד ענר בחוט תופר

אולי לכן אני גר בקרית ספר.

רק לפני שבוע, בבית החולים

דברת על הזכות לזכור,

תאי הזכרון שלך חיים מלאים מכילים

הרבה סחורה יהיה לך שם למכור.

 

 

בת  - לשון בית ,פנימיות

"והתיבה כופר מבית,  ומחוץ",

אמא חשבה ישר, לא בעקמומיות

למדת אותנו כמה הבית נחוץ.

בצלילות עד הרגע האחרון כמעט

הייתי שם באותם רגעים,

אז מלאך המוות עליך עט

ופניך נותרו שלוים ורגועים.

 

 

עמי – עם לשון עם – יחד

שנים את מרכז המשפחה,

רק בזכותך הכל היה מאוחד

לא בכדי בלכתך ההרגשה נבוכה.

ואנחנו נותרנו כאן לבד, יתומים

חסר חכמת חייך ואנו אטומים,

חלילה לפני שנופלים כאן אטומים

אנו זקוקים לאורים ותומים.

 

 

עם לשון גחלים עמומות

יש כאלו שצריך רוחם ללבות,

גם הפרות גועות ושואלות מו – מות?

האם פרות הדעת נחלבות?

בפיוט הנודע 'אשת חיל מי ימצא'

כך שר הבעל לאשתו בליל שבת,

ואנו שרים ובוכים לאשה אמיצה

אמא – כעת לאביך שבשמים שבת!

 

נ.ב.


בדבר אחד כולנו כבר נגועים

כבר ברגעים אלו שכבר מגיעים,

ואין לדברינו מבקרים ומגיהים

אך אנו חשים בעצמת הגעגועים.

 

במורשת הלמוד והסקרנות נהיה יגעים

לחיי ההמשך מחזיקים בהגהים,

עם חיי הרוח ננהל מגעים

כי בך, בדמותך – אנו גאים!


                                                                                  באהבה רבה ,

                                                                                    בנך יצחק דוד (צחי)



"קנית את תשובתה של בת עמי עמיר, חקלאית מבאר טוביה."

במשך שנים, משפט זה נשמע פעמים רבות בתכנית הרדיו "מחפשים את המטמון".

במהלכה, בעזרתם של המאזינים, מטמונאי שישב באולפן פיצח כתב חידה שעסק בתולדות ארץ ישראל והוביל ליעד ברחבי הארץ בו הוטמן המטמון. אמא, כמובן, הייתה מעמודי התווך של התכנית – לרוב כמשיבה מהבית, שנודעה במהיימנות שלה גם - ואולי בעיקר - כשהסתמכה על ידע אישי, וכן כמטמונאית באולפן וכשומרת המטמון בשטח, בתוכנית בה כתב החידה, אותו יזמה אמא, הוביל לאתר המושבה באר טוביה.

כי בהחייאת זכרון המושבה, או לייתר דיוק, ייצורו יש מאין, ראתה אמא את ההישג הגדול ביותר שלה, שליחות שלקחה על עצמה והתמידה בה עשרות שנים. תשובתה של בת עמי עמיר, חקלאית מבאר טוביה. איך דליה אומרת? "נשאל את טוני".

כי לאמא היו את התשובות, את היידע ואת ההבנה.

האנטיליגנציה שלה, משולבת בזיכרון הפנומנלי בו התברכה, בראו בראשה מרחבים עצומים בהם התקיימו במקביל, כל העת, בחיוניות ובבהירות מלאים, עידנים קרובים ורחוקים, מקומות בהם הייתה וכאלה עליהם למדה, ואנשים רבים – את כולם, קרובים ורחוקים, היכירה על בוריים וזכר כולם היה נגיש לה תמיד.

היא יכלה לתאר בפרוטרוט את רחובותיה של תל אביב בשנות ה-40, שנים בהם בילתה חופשות בבית המשפחה ברחוב נצח ישראל, ולתאר כל חנות וכל גינה בדרך מהבית לבית הספר של בן דודה אורי.

לפרט, אגב שיחת חולין, את הקשרים המסועפים, הפוליטיים והמשפחתיים, בהנהגת היישוב טרום המדינה, או להבהיר את הדינמיקה במאה ה-19 שהובילה למינוי קרוב משפחה רחוק שלנו לבישופ הפרוטסטנטי הראשון בפלסתינה. היא אגרה את היידע, אהבה לשוב ולמנות ולהגות בעובדות שצברה ולוודא שהן שמורות היטב.

בלילות ללא שינה היתה עורכת רשימות מלאי בראשה – עוברת משק משק ברחוב מרחביה ומשננת את שמות כל החברים שגרו בכל אחד מהם לאורך השנים ולא נרדמת עד שנזכרה מי היו הבעלים הראשונים של המשק של נתן כץ. אך שלא כמו פייגין, הסופר בשקיקה את מטבעות הזהב אותן הוא מצפין במסתור, הדבר שאמא אהבה יותר מכל היה לחלוק את אוצרותיה עם כל מי שחשק בהם. המפגשים עם אנשים – גדולים וקטנים – שפנו אליה בשאלות גרמו לה אושר גדול. בת עמי עמיר, חקלאית מבאר טוביה. אמא נהגה לספר כי בבית הספר, מיכאל המורה חזר והזכיר לה שיש לה שם מחייב – בת עמי בן צדק.

נדמה כי השם שנתנו לה הוריה ייעד אותה לכובד ראש, לרצינות ומחוייבות. מאמה דבורה קבלה את דמותה ואת פניה - וגם יושרה וביקורתיות נוקבת. אמה הייתה עבורה דמות נערצת ומותה, כשאמא הייתה נערה צעירה, הותיר אותה עם מועקת יתמות שנדמה שלא הועמה כל חייה. עולמה התרבותי עוצב בצלמו ובדמותו של אביה יצחק, איש רוח רחב אופקים ונעים הליכות. את השנים הספורות בין מותה של דבורה למותו שלו בטרם עת, בהן היו רק שניהם בבית ובמשק, ראתה אמא כאבן דרך משמעותית בחייה.

משניהם למדה אמא מחוייבות למעורבות חברתית בכלל ולפעילות ציבורית במושב בפרט. בבית נוצר גם הקשר שלה האמיץ, הסימביוטי עם אחיותיה הגדולות, שושנה וחווה, שנשמר לאורך כל חייהן והמשיך באופן טבעי עם ילדיהן. שמירת הקשר עם בני המשפחה המורחבת – בני דודים ראשונים, שניים וכן הלאה, כמו את ההיסטוריה המשפחתית היוותה עבורה ערך מקודש. עם נישואיה לאבא, משפחתו הייתה למשפחתה שלה. במערכת היחסים שלה עם הוריו, ובמיוחד עם סבתא עדה, מצאה מעט נחמה על אובדן הוריה שלה. הקשר החם עם אחיותיו ואחיו תמך וחיזק אותה, במיוחד בשנים הקשות האחרונות. "עמיר" הוא שם המשפחה שאמא ואבא בחרו יחד כשנישאו והוא מייצג את הבחירה המודעת של שניהם בחקלאות כדרך חיים. את הבית והמשק הקימו לבד, בנסיבות ותנאים קשים. אמא הייתה שותפה מלאה בעבודות המשק, ונשאה בגאון את התואר "חקלאית מבאר טוביה".

אמא נולדה כאן, ממש בבית. באר טוביה היתה ביתה כמעט כל חייה, אך עבורה היא הייתה הרבה מעבר לבית ולקהילה. היא הייתה עבורה ישות חיה איתה היא ניהלה שיח פורה ומורכב לאורך השנים, טעון במגוון רחב של רגשות. איש לא ידע והיכיר את המקום הזה כמוה. היא אהבה את באר טוביה אהבה גדולה אך מפוקחת, לא רגשנית ונטולת כל רומנטיזציה. היא היתה גאה בייחוד של המקום והכירה בהישגים שהושגו בו אך גם בעוולות ובמחדלים.

היא זכרה את האנשים לדורותיהם בחום ובגעגוע ובה בעת יידעה גם את חולשותיהם ועוונותיהם.

בחברה קטנה וסגורה כפי שבאר טוביה הייתה עד לאחרונה, לכל חבר יש את מקומו. בגלל יכולותיה, מקומה של אמא היה יחיד ומיוחד - אך גם בשל אופיה וגם בשל התחושה שאליה פונים בעינינים בעלי תוקף ומשקל, לא בזוטות - צר היה לה שהמקום שלה היה גם מודר משהו, מרוחק, בודד. אבל היא היתה מודעת להערכה הגדולה שזכתה לה והוקירה אותה מאד. ואני, שמאמין שמה שנותר לאחר לכתנו הוא רק הזיכרון של אנשים אחרים אותנו והרושם שהטבענו בהם, יודע שאמא הותירה אחריה מטען עצום - בנפשם של כל כך הרבה אנשים וגם בתודעה הקולקטיבית של המקום הזה.

 

                                                                                                                   אורי



על סבתא שלי
פפתי אהובה שלי,

לכאורה, כל השנים האחרונות יכלו להכין אותי לרגע הזה, ולמעשה לא התכוננתי כלל. המומה אני עומדת כאן, לא יכולה להעלות בדעתי עולם בלעדייך. לא יכולה לדמיין עולם שיכול בכלל לפעול מבלי שאת הציר המרכזי בו.

מכל הדברים שאת עבורי, ואת כל כל כך הרבה, אני רוצה לספר על מה שלמדתי ממך.

כי לימדת אותי המון -  כמעט את כל מה שאני יודעת... דרך ארץ, ויושר ונדיבות אדירה.

כבוד אמיתי לבריות, ולכל אדם. לתת לאנשים להיות. הראת לי איך נראה אדם שהוא מלא; מלא תוכן מלא ידע מלא עומק וטוב. לימדת אותי גם איך להכין כדורי בשר, ופריך, שניצל מצרי, וקניידלך - אבל  בלי יותר מדי פצ'קרי, ובתחילת הארוחה לומר: "שיערב לכם", כמו שדודה תאה היתה אומרת. לימדת אותי לשחק רמי קומבינציות.לדעת את המקום שלי, במובן הטוב של הביטוי, כילדה לדעת שאני ילדה, להבין את המגבלות ואת המשמעויות של המקום שבו אנו עומדים, המקום שבו אני עומדת. "אני סבתא ואת נכדה" היית אומרת לי לא פעם, והיום אני יודעת שזו כל התורה על רגל אחת. למדתי להיות חלק. חלק ממשהו גדול יותר, ממשפחה, מחברה ומקהילה ואת האחריות, ולא פחות חשוב מכך, את החדווה המתלווה לזה. ואיך להיות קשובה, וגם איך לדבר לא מעט.

ברור שלמדתי היסטוריה אצלך, היסטוריה של המשפחה, של המקום הזה והעם הזה, וגם לא רק שלו. אבל הרבה יותר מזה למדתי סקרנות מהי, להיות תאבת ידע, לבדוק ולחקור, לרצות לדעת ולא להתבייש בכך. אצלך ואצל סבא למדתי - איך נראת זוגיות שהיא כל כולה חברות ונאמנות וברית עולמי עד. מהי מסירות נפש, מחוייבות, שותפות לדרך ואהבת אמת. למדתי משניכם פשטות וארציות, הסתפקות במועט, ובעיקר חסד גדול. בשנים האחרונות לימדת אותי אומץ וחוסן. אצילות למול הבגידה של הגוף. עקשנות אדירה ועד כמה הנפש, גם אם כלואה בגוף, יכולה להתרומם, להתמלא, להיות ולאהוב. למדתי ממך אהבה. ואיך אוהבים. כי את סבתא ואני נכדה ולא צריך מעבר. לימדת אותי את המקום שלי ונתת לי מקום. אלוהים כמה מקום נתת לי. מקום בעולם. באיזו אצילות וענווה נתת לי מקום. אני תוצר של מי שאת, של האהבה והטיפוח והטוב שהרעפת עלי.

פפתילה אהובה שלי, אני מודה לך, מעומק הלב שלי. על כל מה שלימדת אותי, מודה שדווקא את היית סבתא שלי. על האהבה המיוחדת שלנו בת עשרים ושמונה השנים, היום בדיוק.

אני נפרדת ממך בברכת הלילה טוב שסבא יצחק לימד אותך, ושנהגת לומר ערב ערב נשואה על כתפיו בדרך למיטה:

לילה טוב,

               שינה מתוקה,        חלומות נעימים,        לכל המשפחה.

 

                           לילה טוב פפתי שלי. תנוחי סוף סוף.

                                                                                   הני עמיר

                             

אנשים יקרים,

נשמה גדולה עלתה היום לשמים.

היה לי העונג להכיר את בת עמי במשך שלושים השנים האחרונות.

היא פרצה לחיי ביום קיץ בשנת 1984 כאשר דבורית התחילה להגיע לשיעורי מדיטציה אצלי.

היא נכנסה לתוך הגלריה כסופה, התיישבה מולי, ובאותו הרגע האנרגיה שלה קצת איימה עלי.

אישה גדולה, שיער קצוץ ועיניים רושפות אש.

העיניים האלה הן ששבו אותי, כמו גחלים לוחשות.

פתאום היא אומרת לי : "אני לא מצליחה ליצור קשר עמוק עם דבורית, אולי אתה יכול לעזור לי?" ודמעות זולגות מעיניה.

נדהמתי.

באותו הרגע נשבתי באותנטיות של האישה המדהימה שמולי, אשר מאז אהבתי אותה יותר ויותר.

 

נשמה גדולה עלתה לשמים.

אליק אלצפון (בעלה של דבורית).

                    


 שלוש בנות גידלו לתפארת דבורה ויצחק בן צדק: שושנה, חווה ובת-עמי טוני.

שלושתן הפנימו מהוריהן את ערכי ההגינות, היושר, הכבוד וההערכה לאדם העובד והלומד.

הן אהבו את עמן ואת ארצן, ללא הנימות הלאומיות המתלוות לכך היום, לצערי.

הן היו גאות בהיותן בנות באר טוביה, שעבדו בכל עבודות המשק: חריש בשדה עם הסוסה, חליבה בידיים, השקייה, קציר בחרמש, האכלה וטיפול בחיות המשק.

הן קראו והשכילו, היו דעתניות - כל אחת על פי דרכה - והתעניינו בכל שהתרחש בארץ ובעולם.


הקשר ביניהן היה עמוק ביותר, ממש "זרמי מעמקים" ומהוריהן ירשו את החיבור למשפחה, את העניין בכל ענפיה ודורותיה. במהלך השנים הפכה טוני לחוט המקשר והמחבר את בני המשפחות הלטרכט-בן צדק ודמבינסקי, הכירה וידעה את הילדים והנכדים, היכן גרים ומה מעשיהם. ראשת המשפחה ושומרת הזכרונות המשפחתיים אבדה לנו.

אי אפשר שלא להזכיר את נחישותה ואת מסירותה לשמירת זכרה של המושבה באר טוביה, ברור היה לה שאדם חי על רקע ועל בסיס הקודמים לו.


דודתי האוהבת והאהובה כל כך הלכה ממני ולי נותרו זכרונות נהדרים ודמעות.

                                                                                                                 דבורה.         
                          

טוני יקרה,

היית חולה שנים רבות ובכל זאת מותך בא לכולנו בהפתעה וקשה מאוד לכל הנאספים פה, לבני משפחתך ולכל אוהביך ומוקיריך הקהל הרב שבא ללוותך בדרכך האחרונה להשלים עם חסרונך ולכתך מאיתנו.


הקשר המיוחד שנרקם בינינו הוא יחסית חדש ורק מעטים ידעו על קיומו ועל מה שהבית שלך ושל אברם היה בשבילי בשנים האחרונות הלא קלות שעברו עלי  מאז מותו של גדעון. (כמה מוזר בדיוק ארבעה ימים לפני מותך ציינו את יום השנה הרביעי למותו של גדעון...)

היית לי אוזן קשבת ולב פתוח ותמיד התקבלתי בביתכם במאור פנים וחיבה. אהבתי לשמוע את סיפוריך הרבים.

הידידות בינינו התחילה בזכות אחותה של טוני - חווה שהייתה אישה מיוחדת, צנועה ואהובה על כולם. היא הייתה בת כיתתו של גדעון והלכה לעולמה לפני זמן לא רב.

וכך זה התחיל: לפני כמה שנים, באחת הפגישות השבועיות הנערכות מדי יום שלישי במועדון הותיקים פנתה אלי בת-עמי והזמינה אותי לבקר בביתה כדי לראות את אלבום הציורים של אחותה חווה, שילדיה הכינו לה כמתנה ליום הולדת ה 85.


זה היה הביקור הראשון שלי בביתם של טוני ואברם וכך התחילה ידידות מופלאה ( עבורי לפחות). הכרתי לעומק את בנם אורי שלא ראיתי בן מסור ממנו. פגשתי את דבורית ביתם היחידה כשבאה לבקר את הוריה מכרמל הרחוקה בקליפורניה וגם היא שבתה את ליבי ונרקמה בינינו ידודות מיוחדת ולא אשכח איך יצאנו באחד מביקוריה בארץ, למסעדה מפוארת בסביבה וזו הייתה חוויה בלתי נשכחת לכולנו ורק אז נודע לי שזו הפעם הראשונה שבת-עמי ואברם הוזמנו לארוחה ואכלו במסעדה..


טוני אהבה לספר זיכרונות מימים רחוקים על שהותה בשוויץ בחילופי נוער חקלאי ועוד סיפורים אין סוף על ימיה ומעשיה בימים רחוקים לפני שאני הגעתי לבאר טוביה, מסיפור לידתה על ידי דוקטור וולף ועד מלחמת השחרור כי זו בעצם הייתה המיוחדות שלה : אנציקלופדיה מהלכת - ראשה היה מאגר של זכרונות וסיפורים אין סוף על מה שהיה. היא ידעה ואהבה לספר אך ידעה להקשיב לשמוע ולקבל את הזולת ולא לשפוט אותו לחומרה ובכל אחד ידעה לחפש ולמצוא את הטוב שבו ולכן כולם אהבוה.


אך הנה לפתע נגמר סיפור חייה, ביום ראשון השבוע ב כ"ז בחודש סיוון, ב-3 לחודש יולי לפנות ערב, בבית החולים קפלן, עצמה בת-עמי את עיניה לעולמים..

לאחר שהתאוששתי מההלם שקבלתי לאחר שנמסרה לי הידיעה על מותה הפתאומי, אמרתי בליבי נחפש גם במותה את המבט החיובי:

בת-עמי עמיר הצדקת זכתה ומתה מות נשיקה.

                                              יהיה זכרה ברוך

                                                                                                               רותה צור.