בן הדסה ואהרן, נולד ביום י"ד באדר תרפ"ו (28.2.1926)בחיפה וגדל בבאר טוביה, יישוב שנבנה מחדש לאחר שנחרב במאורעות תרפ"ט. שם סיים את בית-הספר והצטיין בלימודיו, שימח כל מסיבה וכל נשף וחגיגה בנגינתו במפוחית-פה או באקורדיון. סמוך לסוף מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט שירת בחי"ש המקומי. מילדותו עזר להוריו בעבודות המשק, נעשה בקי בכל ענפי החקלאות והתמחה גם במכונאות. כשהתגייסו אביו ואחיו הגדול לצבא הבריטי במלחמת-העולם השנייה, נשא עם אמו בעול קיום המשק, שאף לשכללו על-ידי שימוש במכונות, הגשים חלק משאיפתו, ובכל הזדמנות הוסיף דעת בענף זה. ישראל נתחבב על הכל כבחור נדיב- לב המוכן לבוא לעזרת הזולת, אהב את האדמה ועמל בעבודתה בשמחה. עם אנשי המושבות והמשקים שבדרום נחלץ לעזור בהעלאת מעפילי "שבתי לוזינסקי" לחוף ניצנים, התערב ביניהם בבוא הצבא הבריטי והוגלה עימהם לקפריסין.

בשבועיים ששהה שם פעל כשליח-סעד בקרב הגולים, עבד במחסני ההלבשה של הג'וינט, עודד את רוחות הגולים ושימח אותם בנגינתו, בריקודיו ובבדיחותיו במסיבות שנערכו בערבים.

בראשית מלחמת-העצמאות שירת בפל"ם של באר טוביה. אחר-כך צורף לגדוד בחטיבת "גבעתי" והשתתף בכיבוש בית דראס, מע'אר ועוד, בפעולות לביעור הכנופיות, ואחר-כך - במלחמה נגד הפולש המצרי. ישראל עזר בהוצאת ילדי ניצנים מהנקודה המותקפת באש כבדה, וכחובב ילדים וכמי שמתחבב עליהם במהירות ידע להרגיע את הפעוטות הנישאים בחשכת הלילה, כדי שלא יישמע קולם באוזני האויב הקרוב. בשעות הפנויות שלאחר אחת הפעולות היה סר לביקור חטוף בבית. גרונו כאב קצת עקב הצטננות וכשאמו ביקשה ממנו שיישאר יום-יומים בבית, השיב: "אינני ארטיסט ובגלל דבר פעוט לא אתעכב", וחזר להגנת נגבה, שגם בה הספיק להתחבב על החברים בימים המעטים לשהותו שם. אחרי יומיים, בכוונו את המקלע כלפי מפציץ מצרי, נהרג בנפול פצצה בקרבתו ביום י"ב באייר תש"ח (21.5.1948). הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות בבאר טוביה.

זכרו הועלה בספר "לזכרם" של חללי באר טוביה.