בנם-בכורם של דויד וגלדיס. נולד ביום כ"ג בטבת תש"ח(4.1.1948) בבגדד, בירת עירק. כאשר מלאו ליוסף שלוש שנים עלתה המשפחה לארץ. תחילה גרה המשפחה במעברת חדרה ובשנה לאחר בואה לארץ עברה לרמת גן. בהגיעו לגיל הלימודים התחיל יוסף ללמוד בבית הספר "עמישב" אשר ברמת יצחק וסיים את לימודיו בו בציונים גבוהים מאוד. יוסף היה ילד עליז ברוחו, רחש אהבה לכל והכל השיבו לו אהבה. בהיותו בבית הספר היסודי השתייך לתנועת "הנוער העובד". כן נטה לספורט ואהב לשחק בכדורגל בתוך קבוצת נוער שאליה השתייך וכן אהב לשחק בשחמט. אחרי שסיים את בית הספר היסודי עבר לבית הספר התיכון "אורט יד סינגלובסקי", אשר בתל אביב ולאחר שנה של לימודים שם עבר לבית הספר "אורט" אשר ברמת גן ולמד בו שנתיים; כעבור שנתיים אלו סיים את לימודיו כתלמיד מצטיין בכיתה. למרות אהבתו למשחקים שונים ידע יוסף להפסיקם ולבוא לעזרת אשה שטעתה בדרך ולכוון אותה, לשאת את משאו זקן עמוס או לעזור למישהו אובד עצות שדלת ביתו נסגרה בפניו. סיפור שהילך על אודותיו הוא, כאשר היה כבן תשע היה נוהג לצאת לבית הספר בהקדם ולא כרגיל, באמרו כי הוא נוהג לשחק מעט לפני התחלת הלימודים. אבל לאחר מכן סיפרה אותה זקנה בודדת כי יוסף היה נוהג לבוא לביתה מדי בוקר, עורך את הקניות בשבילה, מאכיל אותה במסירות ומשאיר לידה אוכל לארוחת עשר. גם בשובו מבית הספר היה נוהג לסור לביתה, למלא את כל צרכיה, להאכילה ורק לאחר מכן היה שב הביתה. כל זאת היה עושה ללא התיהרות בפני אדם, כי מטבעו אהב לעזור לזולת - ובשקט, מפני שנאתו לפרסומת ולכבוד.
עניו היה וצנוע בהליכותיו ואוהב לעשות כפי שיוכיחו מעשיו הנזכרים לעיל. מעניין לציין עוד מעשה ביוסף שמצא ארנק מלא כסף זר על המדרכה ברחוב. הוא תיאר לעצמו כי ארנק זה שייך לתייר שאבד לו הארנק לפני שעה קלה. לאחר שהסתכל כה וכה וראה קבוצת נערים מחוץ לארץ ובראשה מדריך ישראלי. בגשתו אליהם שאל אותם אם אבד להם משהו וכשהתברר שהארנק אמנם שייך לאחד מהם השיב לו את אבידתו וחבריו הגיבו על מעשהו זה בתמיהה שהוא לא מסר את האבידה לתחנת המשטרה. היות ושם היה זוכה בפרס כלשהו; על תמיהתם זו השיב להם יוסף ביתר תמיהה באמרו: "מדוע זכאי אני לפרס הרי בסך הכל רק החזרתי אבידה לבעליה". כארבעה חודשים לאחר שסיים את לימודיו בבית הספר התיכון גויס יוסף לצה"ל ועוד טרם מלאו לו י"ח שנים; זה היה בנובמבר 1965. כאשר גויס אמר לאמו: "אמא, בכל מקום שירצו שאשרת - שם אשרת - כי אינני הולך מחוסר ברירה כי אם מתוך הכרה ורצון לעשות משהו למען ארצי ומולדתי". בשעת גיוסו הוצע לו לעבור קורס טיס, לפנות לצוללות או לקומנדו. אך יוסף בחר מיד בצוללות. הוא ענה להוריו: "אני יודע שזה קשה; אך אם לא אעמוד בקשיים יוציאו אותי מן הקורס. יש לנו צוללות וצריך לשרת בהן. אם כל אחד יסרב להיות צוללן מה יהיה בגורלן של הצוללות?" בינואר 1967 הוסמך יוסף כצוללן והיה מסור ונאמן בשירותו. הוא תמיד חיפש שירות צבאי מיוחד שיהיה בו לוחם בקו הראשון עם המיוחד שבשירותו על הים, וזאת אמנם מצא. בערב יום העצמאות הי"ט נשלח לנשיא המדינה כחייל מצטיין, היודע את המוטל עליו. יוסף השתתף במלחמת ששת הימים ולאחר חודשיים (ב-30 ביולי 1967) נשלח לאנגליה כדי לשרת ב"דקר". כאשר היה בחוץ לארץ היו געגועיו הביתה עזים ותמיד צפה ליום אשר בו יחזור. ב-9 בינואר 1968 נתקבל מכתבו האחרון אשר בו ביקש להפסיק לכתוב אליו כי בקרוב יחזור הביתה. אולם באותו חדש יצאה הצוללת לנמל הבית - ולא הגיעה אליו. כאשר נמצאה בנתיב הים שבין גיברלטר לחיפה ניתק הקשר עמה ולא נתחדש שוב; זה היה ביום כ"ד בטבת תשכ"ח (25.1.1968). הרבנות הצבאית הראשית קבעה כי תאריך פטירתו של יוסף, בשעת מילוי תפקידו יחד עם השאר, הוא יום כ"ט בטבת תשכ"ח(30.1.1968).
מאחר שיוסף נמנה עם חברי הצוות הנעדרים הוצבה לו מצבת זיכרון בתוך האנדרטה לזכר אנשי "דקר" אשר בבית הקברות הצבאי שעל הר הרצל בירושלים. בספרו "ששה ימים ב'דקר'" הנציח ערן שורר את שמו וזכרו על ידי הבאת תמונתו.
ביום י"ג בסיוון תשנ"ט (28.5.1999), בתום שנים של חיפושים, נמצאה הצוללת אח"י "דקר" על קרקעית הים התיכון, בעומק 2900 מ' בנתיב הפלגתה המתוכנן ובמרחק 250 מייל מנמל חיפה.
|
